השבת של חממה יהודית היתה נחמדה, כמו תמיד. היא לא פגשה שם את יחיאל וגם לא את רינה וישראל, חיימקה ורחלי, שירי ויוסי ולאה. היא לא יכלה לתת שזה יקרה, היא היתה חייבת לתת את המקסימום שלה.
כבר עשר שנים היא בחממה יהודית מארגנת טכנית של השבתות. אמא דחפה אותה לזה, והיא נדחפה למרות שלא ממש היתה מעוניינת, אבל הבינה שאם החיים לא מתקדמים לכיוון שהיו אמורים להתקדם באופן טבעי וכמו שלימדו אותה, אז היא צריכה לדאוג שיהיה לה חלק כלשהו בגן עדן, ושי ואורי לא ממש מספקים לה את החלק הזה.
קורנגוט, יהודי מבוגר ומנכ”ל המוסד, ניסה כבר כמה פעמים לדחוף אותה עמוק יותר אל העסק. את צעירה ויש לך כוחות, ואת חזקה ויודעת לדבר, אולי תתחילי להכנס יותר לעניינים ותדברי עם הצעירות שמגיעות לשבת, או עם תורמים, או עם המצלמה.
אבל היא סרבה, כי זה לא בשבילה ואין לה כוחות בשביל זה וזמן, וכבר ככה הארגון הטכני לוקח לה המון ומספק אותה ואת אמא שלה, וזה העיקר. והיא לא צריכה יותר מזה. והאמת, שהיה לה רגוע ככה עם התכנון והכל, והעבודה והלחץ, והיא לא היתה צריכה את זה.
אם כבר את לא כמו כל אחת, שי אמר לה פעם, אז למה את מחכה. לא יודע אם זה בכוונה את כזו או שלא –
אבל אם כבר את כזו, אז יאללה, תכבשי את העולם. והיא צחקה, וניסתה להסביר לו שזה שאין לה בן זוג וכרגע גם לא אחד בתכנון ולכן גם אין ילדים אז זה לא מוציא לה את אלוקים מהסיפור.
אבל אם כבר את כזו, אז יאללה, תכבשי את העולם. והיא צחקה, וניסתה להסביר לו שזה שאין לה בן זוג וכרגע גם לא אחד בתכנון ולכן גם אין ילדים אז זה לא מוציא לה את אלוקים מהסיפור.
אבל הם לא הבינו כנראה, כי אורי אמר לה שהוא יכול להכיר לה כל מיני אם כבר אז כבר, ואת מוכשרת, ובואי שיעופו עלייך, והיא תהתה לעצמה בשקט שאם כן, למה היא רווקה.
ולא יכלה להכחיש שכשאורי אמר את זה, ה”לא” שהיא הוציאה לא היה חזק כמו שהוא היה נראה, ובאיזשהו מקום אם כבר אין לה כלום אז לפחות שיהיה לה קצת, אבל אז היא התחילה לעבוד בחממה יהודית וזה עושה לה וי על כף הקלע שלא יחכה לה, כי היא לא עשתה כלום בעולם הזה חוץ מלהיות צנועה ולשמור שבת וכשרות. (ולהתפלל לרוב, ולא לדבר לשון הרע). אבל כל החיים שלה רצתה הרבה יותר מזה.
אבל אולי אם הקדוש ברוך הוא לא נתן לה יותר אז כנראה זה התפקיד שלה בעולם. להיות מארגנת טכנית של שבתות של חממה יהודית. מעניין מה שי ואורי היו אומרים על זה.
אבל הפעם בגלל יחיאל שפלש לה לחיים אחרי שחשבה שכבר הבינה הכל והשלימה עם הכל, אז היא כן תקשרה עם הצעירות שהגיעו לשבת, היא דברה אתן בין ההרצאות ובין הסעודות, בעצירה בדרך לצפון וחזור משם, בכנרת, מחוץ לקבר של רבי שמעון. כדי שלא יהיה לה חלילה ספייר טיים. למדה שלסנג׳רית שלידה כל הזמן קוראים אביטל, ושלרוב הבחורות אין כל כך לאן לחזור. שמעה מה הן אוהבות ללמוד, ואיזה אוכל הן אוהבות שהיא מזמינה לשבת.
אסור היה לה להרשות משהו אחר לעצמה. היא לא יכולה לפגוש את יחיאל שלה באוויר שם, ולא אף אחד אחר מהילדים. היא היתה חייבת להיות מפוקסת כל כולה על השבת. ותקשרה עם הבחורות כל רגע פנוי, אפילו בחצי דקה שלא אחזה ברמקול וחיכתה שכולן תחזורנה מהפסקת ההתאווררות בדרך.
והיא הצליחה, היא לא פגשה בו כמעט, רק פעם אחת. בקידוש. הוא עמד מאחורה, שר אשת חיל, והיא עמדה לידו לא שומעת כמעט, רק עסוקה בתינוקת שצורחת. והוא שר והיא מביאה סלטים לשולחן, והוא שר.
וגם קצת בהבדלה. מעביר לה את הבשמים ורק אחרי כן לילדות. מכבה את האור בברכה הבאה ושם קצת יין בתוך הכיסים. סגולה לפרנסה, הוא אמר לה.
*
אמא היתה עושה להם הכל, קידוש, הבדלה ונרות חנוכה. היא לא זכרה מעולם משהו אחר. פעם מאיר סיפר לה בסוד שהוא זוכר את אבא קצת, ושהיה לו זקן שחור ארוך כזה, ופאות וכיפה שחורה גדולה על הראש, קטיפה.
את יצחק היא מעולם לא שאלה והוא גם מעולם לא אמר לה דבר. והיא היתה תינוקת כשהוא הלך, לא ידעה עליו שום דבר.
פעם היא הסבירה לאמא שבברכת בורא מיני בשמים היא חייבת להחזיק את הבשמים ביד ימין ולהניח את הכוס, יצחק אמר ששטויות ואיך היא יודעת, וגם מאיר לא התערב לטובתה. אבל היא התעקשה, היא זכרה שככה המורה אמרה להם, ואמא שתקה. שבת אחרי כן אמא עשתה כמו שאמרה לה. היא חושבת שגם יצחק שם לב, היא לא היתה בטוחה, כי הוא לא הסתכל עליה בכלל בזמן שאמא ברכה בורא מיני בשמים. גם לא בסוף, ולא אמר לה כלום גם כשסיים לשתות את היין של הבדלה.
רק מאיר צחק עליה מיד כשסיימו הבדלה. כי בחיידר אמרו שכשמסתכלים על הציפורניים לאור הנר, בנות תמיד מקרבות את כל היד לאש ומסתכלות על הציפורניים, ובנים מקפלים את היד ליד הנר. והיא עושה כמו בנים והיא כזאת בן.
והיא שתקה, כי לא רצתה לעצבן אותו בחזרה כי הבטיח לעזור לקשט לה את המחברות ולצייר לה שער, כי רק המחברות שלה בלי שום ציורים, ובצבע שחור לבן, ואפילו שהיא הכי חרוצה בכיתה והמחברות שלה הכי מושלמות, אף אחת לא רוצה להעתיק ממנה או ללמוד אתה כי הן משעממות מאוד, אז אולי אחרי שמאיר יצייר לה עליהן, היא לא תצטרך ללמוד לבד למבחנים.
אבל היא חשבה שהוא כזה טפש, כי למה הוא לא מבין שהיא לא עושה את זה כי היא בת, היא עושה את זה כי זו ההלכה, לכופף את האצבעות לפני הנר, ולמה הוא לא יודע את כל הדברים האלה אפילו שהוא בן.
ואחר כך היא השאירה לו את הערמה של המחברות והלכה לחצר האחורית. מאחורי הבניין היה מטר על מטר מוסתר מאחורי הקיר, ככה שאף שכנה או ילדה מהכיתה לא יכלה לראות אותה שם, גם לא מאיר או יצחק. גם לא אמא. חול לא היה לה שם, רק בגינה היה, ושם לא יכלה להיות, כי היו רואים אותה. רק שמים היו שם, בחלקה מאחורה, וקצת אדמה, ואבנים, וזה הספיק לה. הספיק לה לשפוך מים ולבנות מחילות שהתחברו זו לזו, להקיף אותן באבנים שדימו חיילים, ולדמיין ארמון, שלם.
עם צבא, עם מלך, עם משרתות, עם זהב, עם מלמלות, כתרים, עוגות, חדרים, ונסיכה אחת. ומלא חברות.
נסיכה אחת שלא ידעה כלום, והיו לה אבא ואמא שהיו מלך ומלכה. וידעו את כל מה שהיה צריך לדעת, ונתנו לה כל מה שרצתה, ועשו כל מה שהיתה צריכה. והחליטו בשבילה, ואמרו לה מה נכון, וסיפרו לה סיפורים. וקנו לה מתנות.
והיא לא אהבה ללמוד, ורק אהבה לקשט את המחברות שלה, ולשחק עם בובות וילדים קטנים. והיתה האמא של השכונה, וכל הילדות הקטנות אהבו לבוא לשחק אתה בארמון, והיא שמרה עליהן, והיו שם תינוקות, ועריסות ורודות, וכל הבגדים שלה היו ורודים, והיו לה מלא תכשיטים צבעוניים, והארמון שהנסיכה הזו בנתה מחול היה מושלם, ועגול, עם מדרגות מסתובבות.
והיה לה חיוך גדול גדול לנסיכה הזו, והיה לה כל מה שהיא רצתה, והיא לא היתה צריכה לעשות כלום במקום אף אחד אחר, או לדעת במקום אחרים. או לדאוג. היא היתה נסיכה, קטנה, קטנה. מפונקת וטפשה. טפשה. טפשה.
והיה לה חיוך גדול גדול לנסיכה הזו, והיה לה כל מה שהיא רצתה, והיא לא היתה צריכה לעשות כלום במקום אף אחד אחר, או לדעת במקום אחרים. או לדאוג. היא היתה נסיכה, קטנה, קטנה. מפונקת וטפשה. טפשה. טפשה.
*
משהו בבוקר של יום ראשון, עם החולשה שיורדת לעולם תקף אותה במלואו. הבנות לא קמו, רינה היתה עמוק עמוק בשמיכה ולא היה עם מי לדבר, רחלי בטח הלכה לישון כמה דקות קודם לכן והבנים החליטו לעשות סימולציות למלחמה בעזה על הבוקר ולא היה עם מי לדבר. ברקע שירי צורחת והיא מרגישה שעוד שניה והיא מצטרפת לשאגות. ויש לה עוד יום עבודה שלם לפניה וחשוב לה לתפקד במאה אחוז בימים האלו, שהיא כן עובדת.
היא מושכת את השמיכה לרינה ושולפת אותה מהמיטה, שמה לה את שירי בידיים, קומי ולכי להשתיק את הבנים, היא אומרת והולכת לסיים לטפל בארוחות בוקר של כולם.
יום ראשון היום, ואין מצב שהיא מאחרת הבוקר, הפרויקט מתחיל והיא התחייבה על הספקים מטורפים, ולא מעניין אף אחד שהיא חזרה בשלוש בבוקר מלביא ושהיא בקושי ישנה. והטלפון שלה מצלצל ומצפצף, אבל אין לה כח לקום, אפס, גורנישט, נאדה. רוצה להשאר שם, עם הילדים שלא קמים עם שירי שצורחת ועם רינה והבגדים שלה. אבל אין לה ברירה, כי הטלפון שלה גם מצלצל עכשו. והיא פותחת עיניים.
לא לבכות, לא, לא על הבוקר, לאא. יש לה ישיבות היום, יש לה יום עמוס עמוס, והיא קבעה גם עם אמא בערב, והיא לא יכולה להתחיל ככה גרוע, אבל אם היא תפתח את העיניים היא לא תשלוט בהם והיא תדמע, והיא לא יכולה להרשות לעצמה, דמעות הן מותרות בימים כאלו, ובחיים בכלל.
אבל היא חייבת, חייבת לקום, חייבת לצאת מהחושך של החלומות שלה, ושל מתחת השמיכה אל החושך האמיתי שמחכה לה בחוץ, והיא לא יכולה. אלוקים. הטלפון שלה מצלצל שוב, ומצפצף מיד אחר כך, ואפילו לא מאוחר, אז מי זה כבר יכול להיות. היא פותחת עיניים, כי אין לה ברירה. היא גם לא דומעת, כי אין לה יכולת כרגע. אבל היא רוצה להקיא ויש לה בחילה ותחושה נוראית בפנים, היא רוצה להשאר שם. ומה כבר היא מבקשת, כמה דקות ביום בבוקר ובלילה, והבלחות מדי פעם, של משפחה. של הכל.
נראה שמישהו מארגן עליה התקפה מתוכננת. שי כותב לה שתגיע מוקדם יותר כי יש לו תוספות. היא מחזירה לו שהיא תתחיל את היום מהבית עוד כמה דקות. אמא כותבת לה שהיא חייבת לדבר אתה ומהר, היא לא מגיבה. אורי כותב שיש לו כמה שאלות והוא חייב אותה הכי מוקדם שהיא יכולה, היא מחזירה לו שרק דקה. שתי שיחות שלא נענו מנעמה, ושתיים ממירי. היא חוזרת קודם כל לנעמה, ונעמה אומרת לה שהיא לא מגיעה היום כי היא יוצאת עם השוויגער לכמה סידורים והישיבות יסתדרו בלעדיה, בין כך היא יוצאת לחופשת חתונה עוד מעט ככה שזה ילך יחד. מירי מעדכנת שהילד שלה חולה והיא בבית והיא מצטערת ממש אבל תנסה להתחבר מהבית כדי לא להשאיר אותה לבד עם התכנון.
הודעה קולית מקורנגוט: ״הבנות נהנו ממך מאוד בשבת ומבקשות אם אפשר לסדר אתך שעות נוספות מאורגנות, אני קובע לשבוע הבא בשלישי.״ בשלישי יש לה יום משוגע, והוא לא באמת חושב שהוא ינחית עליה הוראות כאלו. היא רוצה להתקשר ולומר לו את זה, אבל שי ואורי בעורפה, והיא לא מגיבה.
קמה, שמה חצאית על הפיג׳מה ומתיישבת אל מול המחשב. אומרת מהר ברכות השחר וכותבת לשי שהיא מוכנה ומתחברת לישיבה. הוא מבקש שתפתח מצלמה כי יש אנשים בהנהלה וכדאי שתכבד את זה. היא מתעלמת.
