מרג’ – פרק ה’

תכירי, זו שירלי, והיא ארכיטקטית מעולה עם לא מעט שנות ניסיון שגויסה כדי לעזור לך עם הפרויקט. אתן תעבדו בשיתוף פעולה ואני מקווה שזה יהיה לטובה, שי הופיע בבוקר מלא מרץ עם מישהי לא צעירה לצדו שמחייכת חיוך מלא שיניים ואודם אדום אדום ועגילים באותו הצבע.

היא המומה.

תשבו ביחד, תעשו היכרות ותתחילו לעבוד.

אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר קודם, היא אומרת לשי ואפילו לא מסתכלת לכיוונה של שירלי.

אין מה, שירלי היא מקצועית מאוד ותהיה לך לעזר רב, הוא אומר והולך.

לא תגידי לי ברוכה הבאה? שירלי פונה אליה בחיוך הענק והנוראי שלה. שי אמר שיש כאן חדר ישיבות יפהפה בקומה שכדאי שאני אבדוק אותו, תכיני לנו קפה ואני אחכה לך שם. שתי קפה. שתי סוכר. אני יודעת שזה לא טוב לי לגזרה אבל אני כבר מזמן לא יוצאת, היא מצחקקת. מחכה לך שם, היא אומרת והולכת לכיוון חדר הישיבות. את יודעת מה? היא מסתובבת, תכיני לי שני כוסות, אחד קטן עלי.

אין תגובה. ההלם תפס אותה. האדום כואב לה בעיניים. אף שהיא לא יודעת מה עדיף, האדום של החולצה, השפתיים והעגילים או הירוק של החצאית של השירלי הזו.

היא יורדת לעמדה של שי ומתיישבת בכסא ליד, של אורי. מה זה אמור להיות? היא שואלת אותו, הוא מסתובב אליה. אני חושבת שמן הראוי היה לשתף אותי במהלך של הקבלה של שירלי, לתת לי איזו שהיא זכות דיבור, או לפחות לעדכן שהיא הולכת להגיע. או שאתה בכלל מחפש מישהי.

אני לא מבין את הדרמה שאת יוצרת. הוא אומר, העיניים שלו תקועות בסלולרי. שירלי היא לא עובדת שלך, היא מקבילה אלייך. אין שום סיבה להכניס אותך לזה, והיא אמורה לעזור לך ולהקל עלייך, וזה רק לטובתך.

היא מגחכת, כבר מזמן פיטרה את כל מי שחשב שהוא יודע מה לטובתה מה לא.

תודה, אין מילים, היא ממש בחירה מצוינת, אשה מדהימה, היא רוצה לומר ושותקת. ואז נכנסת לה הודעה: אני מחכה לך ולקפה שלי בחדר ישיבות בקומה ארבע, שתי קפה שתי סוכר ושתי כוסות.

היא פונה לקומה ארבע ובדרך נכנסת הודעה גם משי: היא מחכה לך כבר כמה דקות טובות בקומה ארבע, זו לא התנהלות מכובדת מול עובדת חדשה, זה ממש לא מתאים לך ויהיה יפה אם תכבדי אותה ואם תוכלי להכין לה כוס קפה כשאת עולה אליה. אורי יכול להכין, היא כותבת לו, הוא עולה פחות ממני. ועולה לקומה ארבע בידיים ריקות.

אז בת כמה את? ילדונת סך הכל. בטח זה כזה טררם ענק שאת לא נשואה חח. גם אני הייתי בסרט הזה פעם, פרשתי ממנו אבל הרבה לפנייך, לא ראיתי צורך להמשיך אותו והיום אני מאושרת במקום שלי. בת כמה אמרת שאת? שירלי מנענעת את הראש שלה והעגילים שלה נעים מצד לצד עם הפנים.

אז בת כמה את? ילדונת סך הכל. בטח זה כזה טררם ענק שאת לא נשואה חח. גם אני הייתי בסרט הזה פעם, פרשתי ממנו אבל הרבה לפנייך, לא ראיתי צורך להמשיך אותו והיום אני מאושרת במקום שלי. בת כמה אמרת שאת? שירלי מנענעת את הראש שלה והעגילים שלה נעים מצד לצד עם הפנים.

זה לא חוקי לשאול, היא אומרת לה, קפואה.

פחחח, לא חוקי כן חוקי, אנחנו קולגות עכשו, כן? אבל יש לי תחושה שאת יכולה להיות אמא של המראה שלך. ולא הכנת לי קפה, אה? לא מתאים לך אני מבינה, אז בואי נפתח את זה. אני שירלי, נעים להכיר. אוהבת קפה, מכורה לשוקולד. שונאת שאומרים לי מה לעשות. ומי את? היא שואלת ומנפנפת באצבעות שצבועות גם הן באדום. ולא מחכה לתשובה: אני הולכת להכין, מה את רוצה בקפה שלך? ויש לך שוקולד אולי במקרה? כי אני שכחתי את שלי הבוקר והקפה שלי בלי שוקולד זה נשמה בלי גוף. כן, זה מטופש לשכוח שוקולד על היום הראשון שלך של העבודה ולהתחיל גרוע, אבל לא נורא, כי ההתחלה אתך היתה גרועה כמעט כמו זה אז אני קצת מוכנה נפשית. יש לך שוקולד?

היא שותקת ושירלי יוצאת להכין קפה וחוזרת אחרי שתי דקות עם שלוש כוסות. לא אמרת לי מה את אוהבת בקפה שלך אז יצרתי לך מוצר גנרי, למרות שעם גזרה שלך, אפשר גם עשר כפיות סוכר, שיואו. איך את עושה את זה. הבאתי משי קצת שוקולד. שירלי מוציאה שלוש חפיסות שוקולד, אז איך אמרת שקוראים לך?

היא שותקת. ושירלי צוחקת, לא באמת אני צריכה שתגידי לי את זה, זה כתוב לי בכל מקום וגם נאמר לי קודם. אז מה, ספרי לי על עצמך קצת. את בשידוכים?

היא מסתכלת עליה, מה לה ולשידוכים ומה היא יודעת על זה בכלל. ומי היא השירלי הזו ולמה היא נפלה לחיים שלה, והאדום שנמצא לה בכל פינה מבעיר אותה כמו שור.

אמא מתקשרת ונותנת לה תרוץ לעצור את השיחה. מבקשת שתקח אותה היום לשיעור תורה וציור של קבוצת גמלאיות. ותוכלי גם להצטרף אלינו אם תרצי, היא מציעה לה. עכשו היא אפילו לא מגחכת.

שירלי נוגעת לה בכתף. תלמדי את זה, היא אומרת לה, אבל בישיבות אתי אין פלאפונים ואין להסתכל פתאום מה כתבו לך, זה לא מקובל עלי ולא עובר אצלי. בלי הסחות דעת. חוץ מקפה. ואני אוהבת ים. וגם שוקולד הוא הסחה מותרת, שירלי מעיפה אליה את הציפורניים האדומות שהבעיתו אותה, היושבות על אצבעות עמוסות טבעות. היא נתקעת על אחת עם פרח אדיר, אדום גם כן. שירלי מוציאה סיגריה, ואני לא רוצה להתחתן.

ואצלי, שירלי מוסיפה אזהרה אחרונה, אין ישיבות בין תשע וחצי לעשר – ארוחת בוקר, ובין שתים עשרה לאחת – ארוחת צהריים.

ואצלי אין סיגריות, היא מחזירה לשירלי. אני אלרגית לריח, שונאת את המראה ולא מתחברת לרעיון.

זה כי אף פעם לא ניסית, שירלי שוב פעם מצחקקת. אני בטוחה שאם תנסי תתמכרי. כי זה אדיר. ואיך את עם אלכוהול? את בעניין? היא מישירה מבט ומחייכת חיוך קטן, כי אם כן, אני אחלה פרטנרית. נצא בערב. החיוך הקטן שלה מתרחב לעין ימין, והיא קורצת. יהיה כיף, אני מבטיחה.

חמישה לשתים עשרה, היא אומרת לשירלי, בטח את צריכה גם כמה דקות הכנה לארוחת צהריים, ויוצאת מהחדר אפוף העשן.

אני יוצאת. היא כותבת לשי ולא מחכה לתשובה והולכת. צריכה להתאושש משירלי. נעמה מבקשת לצאת מוקדם גם כן והיא מאשרת. שי זועם, השארת אותנו בלי אף כח אדם בשטח, הוא כותב לה אחרי שהיא לא עונה לו לטלפון. אני בנהיגה, היא מחזירה לו ומחייכת לעצמה, קצת שמחה לאיד.

היא מתקשרת לאמא ושמה על רמקול. בוקר טוב מותק, איך היום שלך?

בסדר גמור אמא, מה שלומך? אז היום בשש אני אהיה אצלך.

מעולה, ממש מעולה. וגם ככה יהיה לנו זמן איכות, מלא זמן לא זכינו בזה. איזה כיף, אה?

בכלל לא. היא חושבת כשאמא שלה ממשיכה: תגידי, מה יהיה עם הכט? הוא מוכן להגיע לארץ בשבילך.

היא נושמת ונושפת, מנסה לשמור על רוגע, לא להגיב. לא להגיב. לא להגיב.

הוא כל כך רוצה, למה לא תתני לו הזדמנות?

בטח הוא רוצה. היום פתאום כולם רוצים. גם יפה גם אופה, טוב, לא בדיוק. אבל וולט יש לכל הארץ. לאחד יש ילדים שצריכים אומנת, לשני כולם התחתנו והבית שקט. כולם צריכים כביסות. ועוד ילד. אבל היא בכלל לא יודעת לכבס, ובשביל מה יש ניקוי יבש.

ורק אומרת: טוב, אני אני אהיה אתך בקשר, ביי אמא’לה, יום טוב. מנתקת. ולא אומרת: איך כולם נזכרים בי פתאום, אולי זה קצת מאוחר מדי. בשבילם. אולי בשבילי. ורוצה לומר: הכל זה עניין של תזמון, ובכלל, אני לא טובה עם ילדים. ובטח לא עם רעש, ואנשים שמתערבבים לי במרחב. או שמבלגנים.

והיא עייפה, נורא, נכנסת הביתה והולכת לישון. מתעלמת מההודעות של שי שנכנסות בזו אחר זו, גם מהשאלות ששירלי שולחת לה כל שניה וממירי שנשארה לבד במערכה. הולכת לישון.

והיא עייפה, נורא, נכנסת הביתה והולכת לישון. מתעלמת מההודעות של שי שנכנסות בזו אחר זו, גם מהשאלות ששירלי שולחת לה כל שניה וממירי שנשארה לבד במערכה. הולכת לישון.

יש לי אחת חדשה בעבודה, נוראית, ואני לא סובלת אותה, היא מספרת ליחיאל. הוא עייף ועוצם עיניים. נשען אחורה על הכורסא, אתה שומע אותי? אני שונאת אותה. היא מעצבנת, ואל תירדם לי פה, תעשה לי טובה. מה אני עושה אתה?? הוא לא עונה לה, נראה ישן. היא מתעצבנת והולכת לחפש פרטנר אחר, מוצאת את המטבח מחכה לה והיא מסתערת עליו. אופה עוגות, מכינה קרם, מוציאה צבעי מאכל ומזלפת פרחים משוקולד.

מה זה? רחלי נכנסת למטבח, מי עצבן אותך היום? יחיאל נכנס אחריה, והם מסתכלים על עוגת שלוש הקומות שהיא הכינה פתאום. היא צוחקת, רואים שישנת ולא הקשבת לי, פספסת מה ולמה.

מהעוגות מותר לי לטעום? הוא שואל. ורחלי מתלוננת שהיא רעבה ועוגה לא תעזור לה עכשו.

כמה דקות ויהיה ארוחת ערב, היא אומרת וחוזרת לקרב על הארוחה עם כל האנדנרלין ששירלי שהכניסה בה. והכעס יצא על הפנקייקים והמאפינס שוקולד. אני לא אוהבת את שירלי, היא אומרת להם למאפינס. רחלי מקשיבה מהצד.

היא קמה רעבה הולכת לחפש אוכל. שימורים תירס, שימורים אפונה, אורז לא מוכן, ביסלי, דוריטוס. שימורים שעועית, מנות חמות, שוקולד. במקפיא אין אוצר טוב יותר, נקניקיות סויה, שניצל תירס, קבב סויה, שוקולד. פיו. היא לא מסוגלת לראות שוקולד אחרי היום שהיה לה.

היא מוציאה נייר כסף לא מזוהה שעוטף משהו, תוהה מה בדיוק, מקווה לאוכל שגיטי אולי דחפה לה לפני חודשיים כשהיתה אצלם לאחרונה, אבל זה רק שתי חתיכות עוגה מעוכות שאמא שלחה לה עוד קודם לכן. היא רעבה. והיא לא רוצה משהו תעשייתי. אולי תזמין משהו, היא מחפשת ורואה שכל הכשרים רק בהזמנה טלפונית. ואין לה כח לדבר עם אף אחד, גם לא עם המענה הטלפוני של פיצה אורי. אורי מתקשר תוך כדי ותוקע לה את החיפוש, היא דוחה אותו. מוצאת משהו אחד שזכרה שכנראה מהדרין, כמעט מזמינה ומחליטה שלא, מעיפה את הטלפון, לא רוצה לראות את ההודעות מאף אחד. ואין לה כח לדבר עם אף אחד, גם לא עם המענה הטלפוני של פיצה אורי.

היא רוצה אוכל, ורוצה אוכל ביתי, כמעט נוהמת לעצמה. כמה זמן לא אכלה אוכל נורמלי, של בית נורמלי. כמעט חודש, מאז הפעם האחרונה שאמא עשתה אליה משלוח. היא רוצה קציצות, פתיתים, סלט. רוצה. ורוצה גם להכין עוגה של שלוש קומות עם קרם תכלת ופרחים משוקולד.

הטלפון שלה שוב משמיע קול, היא נכנעת ובודקת מי זה. שירלי. אלוקים. האדם הזה מוציא אותה מהכלים. היא אפילו לא קוראת מה היא רוצה, רק מחזירה לה שהיא לא אוהבת שכותבים לה מחוץ לשעות העבודה, ואם היא צריכה משהו שתכתוב לה במייל וכשתפתח את המחשב אולי תראה את זה.

בסוף היא מדברת עם איש הדלפק ומדברת גם עם השליח שמגיע ושולף אותה שוב מעשר הדקות שתפסה במיטה. מעשר דקות שהיתה זוג צעיר על חוף הים, נדבק וקיטשי.

נוטלת ידיים ולוקחת משולש אחד לתוך הרכב, הולכת לאסוף את אמא.

אמא בוהה בטבע נאות ובחצאית הארוכה שלה ושותקת. לא אומרת שהיא צריכה להתאפר כשהיא יוצאת מהבית, גם לא שתסדר את השיער. גם לא שהיא ממש לא אוהבת את איך שהיא נראית, ואת לא יכולה לצאת ככה מהבית בחיים שלך, ומה זה הקוקס הזה, נראה כאילו ישנת, אל תגידי לי שהלכת ככה לעבודה. ומה עובר עלייך בכל הזמן הזה שאני לא רואה אותך, זמן שהולך וגדל מפעם לפעם.

ולמרות זאת היא מגיבה לה שהיא לא הלכה ככה לעבודה, ואל תדאגי ובאמת ישנתי. ואני לא מסתובבת ככה רק בתוך האוטו, וזה כי רצתי להביא אותך.

ואמא מסתכלת עליה, ומה שלומך, בת?

שלומי מעולה אמא, היא עונה. תודה לקל.

ואיך בעבודה?

מקסים.