הקוסמטיקאית מבקשת תעריף מרובע ובתנאי שאת באה ולא מוציאה מילה כי כולם כאן ישנים ושתיים וחצי בלילה ואין לי כח לדבר עם אנשים בשעה הזו. היא מאשרת ויוצאת לדרך.
מכניסה לוויז את הכתובת שהקוסמטיקאית שלחה ולא מוצאת כזה רחוב, מתקשרת אליה חזרה והיא מעדכנת שזה יישוב ולא רחוב והוא קצת דרומה מראשון. אומרת שיקח לה קצת זמן כי היא מגיעה מרחוק ורואה שזה שעה נסיעה פלוס מינוס. ולא מתנצלת, תעריף מרובע זה מספיק. ושעה נסיעה לבד דוקא מתאימה לה עכשו. שמה מוזיקה בלי מילים ובקול, פותחת חלונות לרוח ונוסעת בלי לחשוב.
בלי לחשוב על שירלי. על יחיאל. בלי לחשוב על שי. על עבודה. על אדום. על חממה יהודית. על מכתב מאליהו. בלי לחשוב על קרויזר. נוסעת בלי לחשוב על כלום. עם לחשוב על הכל.
מה לעשות לך? הקוסמטיקאית שאין לה מושג איך קוראים לה שואלת.
הכל. היא אומרת. גבות מניקור פדיקור טיפול פנים, וכל דבר אחר מרגיע שיש לך. איזה טיפול פנים? מלא מלא, כן. כולל פילינג שלם, כולל הכל, הכי ארוך שיש לך, מה שאת יודעת לעשות, לא אכפת לי. רק אל תשאלי שאלות. והיא שמה אוזניות, מדליקה עושים היסטוריה, ועוצמת עיניים, מתמכרת.
שעתיים וחצי היא ישבה שם, נפרדת מהקוסמטיקאית השתקנית ומסכום שיכול היה, אולי, בעולם מקביל, לממן את החגים והולכת. ופתאום לא מרגישה כלום חוץ מאת עור הפנים. לא את הגוף שלא רוצה להרגיש את עצמו, ולא את עצמה, שלא יכולה להרגיש אותו. ולא שום דבר אחר. ופתאום אין בה כלום, כולה עור פנים.
שעתיים וחצי היא ישבה שם, נפרדת מהקוסמטיקאית השתקנית ומסכום שיכול היה, אולי, בעולם מקביל, לממן את החגים והולכת. ופתאום לא מרגישה כלום חוץ מאת עור הפנים. לא את הגוף שלא רוצה להרגיש את עצמו, ולא את עצמה, שלא יכולה להרגיש אותו. ולא שום דבר אחר. ופתאום אין בה כלום, כולה עור פנים.
הנהיגה בשעות של הבוקר מחיה אותה, וכשהיא מגיעה לעיר כבר יש אור יום בחוץ והיא תוהה אם להמשיך לעבודה ישר או לחזור הביתה. אבל מחליטה שחבל לשרוף את התחושה הטובה שלה על שירלי ופונה לכיוון הבית.
בבית, אחרי שהיא נהנית לעצמה כמה דקות ליד המראה, היא מתפללת ומכינה לה כוס קפה, מנסה להתעלם מהשירליות שעולה בה ומהריח של הסיגריות, ומתיישבת ליד המחשב, בודקת את יומן הפגישות ובודקת אם חשוב שתגיע למשרד היום ורואה שיש לה ישיבה באחת עשרה שיכולה להתנהל מהבית ועוד פעם חממה יהודית והיא לא תכננה כלום. אז מתיישבת לשמוע את ההקלטה של עצמה ורושמת את השאלות שעלו. ועם גוגל פתוח בחיפוש בנושא, ועשרות טלפונים למאיר בדרך לתפילה היא שוקעת עמוק בחומר, מנסה להכנס לראש של הבנות ולהבין לו היתה הן, מה יכול היה להיות כאן לא מובן.
כשהיא מסיימת כבר שמונה. היא מציצה שוב פעם במַרְאָה, בודקת כל תא ותא מקרוב, מוודאת ששום דבר לא השתנה בכמה שעות שעברו ושהכסף שהוציאה לא היה לשווא. לא שאכפת לה באמת על הכסף, אבל השעות, והזמן. ובכלל, עצם זה שפרגנה לעצמה, לא יכול להתבזבז סתם על ריק. ואם אין כלום, לפחות שיהיה יופי. ואז מה אם רק המַרְאָה נהנית מזה. אבל ממתי עושים דברים בשביל אחרים. אז היא פותחת את טרמינל איקס, מפוצצת עגלה וירטואלית בכל מה שנמצא תחת הקטגוריה של מוצרי ביוטי, בלי לשים לב לחברות או מחירים. בוחרת לפי צבעים ודוגמניות. ומזמינה. למען המַרְאָה. שמה את הטלפון על שקט והולכת לישון, שוכחת משי ומכל העולם שסביבה.
אני גם שונא את העבודה שלך.
יש!
עם איזה אנשים מוזרים את עובדת, ולמה נגזר עלייך להתחכך ככה אתם כל היום.
יחיאל.
מה?
אני רוצה להתפטר.
את?
כן. אני השתגעתי על כל הראש והעבודה משבשת אותי לגמרי והאנשים בה עוד יותר.
אז תתפטרי.
יאללה.
אבל זה אומר שלא יהיה לנו רכב.
זורמת.
ובלי חופשים.
זורמת.
ובלי סיגריות.
צוחקת.
ובלי עבודה בלילות.
אושר.
ובלי עבודה עם גברים.
החיים היפים.
וקמה בשתים עשרה. לחצי יום עבודה וישיבה מבוטלת מחוסר היענות.
לקראת הערב שירלי משתפת אותה שמחר יש לה יום הולדת. אז את מביאה לכבוד החגיגה קפה לשתינו, אני שוקולד. ונחגוג לי במשרד. אני אביא גם גלידה. ואני בטוחה שרכזת משאבי אנוש תדאג לבלונים. מירי תהיה אחראית אוירה.
היא מבליעה חיוך. ברור. וכותבת: אני אביא סיגריות, את אספקה של קפה ושוקולד. שירלי מחזירה לה באימוג׳י צוחק.
יום הולדת לשירלי, לרגע היא נתנה לעצמה ליהנות מהמחשבה על כך. אירוע מעניין, למה לא. וצבעוני. או אדום. אל תשכחי מתנה, שירלי מזכירה לה. אני מקפידה על זה מאוד, בלי מתנה אין כניסה לאירוע.
לא תמיד יחיאל קנה לה מתנה שהיא אוהבת. פעם לא קנה בכלל. חשב שפרחים הם במקום מתנה, עד שהסבירה לו שלא ממש. השכנות בגינה היו מראות שרשרת, או עגילים. גם אחרי יום נישואין. ולה היו פרחים, שנבלו יום לאחר מכן. לפחות הוא תמיד זוכר. יש לה חברה שבעלה לא זכר את יום ההולדת שלה. מסכנה.
פעם אמא היתה מתקשרת אליה ושולחת עוגה, עד שהיא ביקשה ממנה שלא. היא מעולם לא אהבה ימי הולדת, ומרגע שהספירה לאחור התחילה, יותר מתמיד. והספירה לאחור משום מה מתחילה כבר בגיל 23. היום אמא רק מתקשרת, ואולי זה טוב, כי אחרת לא תשים לב לתאריך. או שזה לא טוב.
בוקר למחרת, כששירלי שואלת אותה איפה הסיגריות, היא מסתכלת עליה חזרה במבט מוזר ורק אומרת לא הבאתי. והולכת לצפות בחגיגה מתוך הקוד.
שומעת את שירלי נואמת שאדום הוא הצבע של המזל שלה, ומאז שגילתה את זה לפני חמש עשרה שנים בערך היא לא קנתה פריט אחד שלא בצבע הזה, כל מה שהיא לובשת שבצבע אחר הוא עדיין מהשנים שלפני, חוץ מחצאיות שהיא הולכת גם על שחור. עם האדום הגיע לי השכל, הגיע לי הכבוד, הבנתי שאני לא צריכה להמשיך וללכת לפגישות כמו איזה מזנוחה ומותר לי לעוף על החיים שלי כמו שהם, התחלתי לעשן, נסעתי להודו, היה חלום. האדום הזה, רק ברכה הוא הביא לי. לולא הוא, מעולם לא הייתי עושה צניחה חופשית, היום פעם בחודש זה החיים שלי, בשביל זה אני קמה בבוקר.
הפסקתי להלחם על הגזרה שלי, והפסקתי להתנצל על השיער שלי, פשוט עשיתי לו גוני אדום. החיים תותים נברא בשבילי. הנה, תראו את הבית שלי, מקסים, לא? זה כאן, קרוב, בעיר. הצבע האדום נתן לי את הכח לעזוב את הבית, וזה הצעד הכי טוב של החיים שלי. איך ידעתי שהצבע שלי הוא אדום? כי הלכתי לאשה שמתמחה בזה.
זה היה תהליך ארוך. כמה חודשים טובים עד שהבינה מה הצבע שלי. כנראה משהו באופי היוצא דופן שלי, דרש יותר אבחונים מהרגיל. מה היא לא ניסתה עלי עד שהבינה מה הצבע הנכון לי. ממבחני אורות בצבעים שונים ועד כוסות רוח. היה לה שם קפה ומטוטלת. אבל לא הסכימה לספר לי את העתיד, אמרה שלמישהי כמוני שכולה אדום זה יכול רק להזיק. והיא צדקה. מה אני צריכה לדעת מה יקרה מחר, מה זה יתן לי לדעת אם אמות מחר או לא, אני הרי לא איהנה היום פחות, כי או שזה היום האחרון שלי בחיים או שלא. או שמחר התקרה בבית שלי תקרוס או שלא. או שמחר אהיה רעבה או שלא. אם כי לזה אני לא כל כך מוכנה. אבל מילא, זה לא יקרה. וגם ככה גם אחרת אני מנצלת כל יום כי חיים רק פעם אחת. והאדום הציל לי את החיים, הפריח לי את הלחיים.
באדום. היא חושבת לעצמה. ושירלי מספרת לכולן שלכבוד היום המיוחד היא יוצאת היום בערב לאופניים על החוף, וכל מי שרוצה להצטרף, מוזמנת. ארוחת ערב על חשבונה. ואז פוזלת הצדה אליה ואומרת שבטח היא תרצה, מתאים לה מאוד. וכולם סביב צוחקים.
ביום הולדת של גיל 12 אמא קנתה לה רולרים. והיא היתה הכי טובה בשכונה. היתה נוסעת ראשונה במדרון וכל הילדים של השכונה אחריה. לפעמים נופלים, לפעמים לא. היא אף פעם לא. אמא רצתה לקנות לה גם גלגליות, שתוכל לנסוע בהן לבית הספר. ואופניים הכי יקרים שאפשר.
ביום הולדת של גיל 12 אמא קנתה לה רולרים. והיא היתה הכי טובה בשכונה. היתה נוסעת ראשונה במדרון וכל הילדים של השכונה אחריה. לפעמים נופלים, לפעמים לא. היא אף פעם לא. אמא רצתה לקנות לה גם גלגליות, שתוכל לנסוע בהן לבית הספר. ואופניים הכי יקרים שאפשר.
בובות אף פעם לא היה לה. לא היה להם בבית והיא אף פעם לא שיחקה בהן, אבל באמת, היא רצתה ארגז של חול. בחול תמיד הרגישה שלא שיחקה מספיק. חוץ ממלחמות הבוץ עם כל הבנים בבניין היא לא נגעה בחול. והיא רצתה ארגז חול. והתביישה לבקש. אז קיבלה רולרים, וגלגליות, ואופניים.
היא רצתה חול, שתוכל לבנות בו ארמון נורמלי, גדול וחזק, בלי להזדקק לאדמה שמאחורי הבניין, ובלי להצטרך להתחבא.
בגיל 14 ביקשה ליום ההולדת שלה שתי אדניות פרחים לחלון של החדר שלה. יצחק ומאיר מעולם לא הבינו למה לא גדלו שם פרחים, ואמא לא הבינה איך האדמה התפזרה בכל החדר והכתימה את המצעים על המיטה ובגדים שהיו בארון. אבל היא בנתה ארמונות מבוץ. ואז היתה דורכת עליהם, מפרקת, מחזירה לאדנית.
כשהחגיגה מסתיימת וההמולה בחדר מתחילה לשכוך, שירלי מגיעה אליה עם שקית המתנות ומבקשת ממנה לבחור מה שהיא רוצה. כי איזה פוקס זה שהתאריך שלנו יום אחרי יום, היא צוחקת. אז קחי לך מתנה ממני בשביל היום הגדול שעברת אתמול.
והיא עוברת שוב על השיחות בטלפון, מחפשת שיחות שלא נענו. ולא מוצאת.
