מרג’ – פרק ח’

אף פעם לא רע לך? היא מרימה להנחתה וזורקת לשירלי באחת הפעמים שחויבה להפסיק ישיבה כי כבר חמישה לשתים עשרה.

ואת, שירלי מחזירה. אף פעם לא טוב לך?

יחיאל הציע טיול, חשב שהגיע הזמן לעשות משהו זוגי ביחד, רק שניהם. אחרי שלוש שנים של נישואין הגיע הזמן שנצא סתם ככה, בלי סיבה. ובלי שני התינוקות שמחכים לנו בבית כל יום. אם לא נעשה משהו עכשו, נמצא את עצמנו מחתנים ילדים וחיים כמצות אנשים מלומדה, אז חשוב שיהיה לנו מקום שהוא רק שלנו. מאז שרינה נולדה, לא יצאנו יחד.

זה היה קיטשי, וחמוד. והוא הציע ששבוע הבא היא תקח יום חופש מהעבודה בבוקר והם יסעו יחד. והיא חשבה על הכולל, על המורה בסמינר ועל המאמץ שלה בעבודה רק כדי שהוא ילמד. אבל הוא רצה כל כך, והיא רצתה שלא לרצות ואז שישכנע אותה, ואז לרצות. אז היא הסכימה.

טוב לי לפעמים, היא הפטירה לשירלי. ברור שטוב לי לפעמים.

אני כשרע לי, ושלא תחשבי, זה לא קורה הרבה, אני הולכת לחוף, שוקעת בחול. אבל שלא תחשבי שיש לך סיכוי לראות אותי שם, אין לך. כי זה נדיר מאוד, וכשכן קורה, לרוב באמצע הלילה, בזמנים שכל העולם ישן עמוק, ואת עובדת.

היא מגחכת. אין לי סיכוי לראות אותך שם, כי אני לא אוהבת את הים.

הראש של שירלי קופץ: את-לא-אוהבת-את-הים! בחיים לא שמעתי מישהי אומרת דבר כזה.

אז הנה פעם ראשונה. 

כי? שירלי מתעניינת.

כי הים הוא קלישאה. של כל מי שרוצה להיות עמוק ורגיש. שאוהב לחשוב שהוא נהנה מהטבע.

גם יחיאל אהב לקחת אותה לים בימים שהיה מחליט על יציאה. והם היו מסתובבים שם, זוג צעיר בין זוגות הרבה, כולם משלבים ידיים, הם הולכים זה לצד זה. כולם מחייכים, גם הם. אנשים משחקים מטקות, גם היא רצתה, יחיאל לא הבין.

הוא גם לא הבין למה מפריע לה שכולם סביב מחזיקים ידיים. טוב לנו, היה אומר. וזה כל כך קיטשי וקלישאתי. ואנחנו לא צריכים את זה כדי שיהיה לנו טוב. אבל היא רצתה להיות קיטשית, וקלישאתית. כל כך רצתה. וגם רצתה לשחק מטקות על החוף.

אמא היתה הולכת אתם לטיילת כל ראש חודש עם אופניים ורולרים ועושה ביניהם תחרויות. יצחק היה מנסה להתחמק לפעמים, מאיר השלים עם זה שהיא תמיד מנצחת. והיו שם הזוגות סביבם, על הטיילת. אותם זוגות. והיא היתה חושבת שהם חילונים ולכן נראים ככה, ולמה הם עושים את זה בכלל, הם לא מבינים שזה נראה מצחיק. והם היו משחקים מטקות. והיו להם כלבים שרצו על החוף. מאיר ויצחק היו מתקרבים אליהם, מלטפים. מבקשים מאמא לקנות להם כלב ליום ההולדת. והיא היתה בורחת, נגעלה מהם.

אמא היתה מחייכת ומאיר ויצחק צחקו עליה שהיא ילדה קטנה. אז לפעמים כשכלבים עברו לידה, היתה עוצמת עיניים חזק, ונרעדת, לא בורחת. כי היא לא ילדה קטנה.

אמא היתה מחייכת ומאיר ויצחק צחקו עליה שהיא ילדה קטנה. אז לפעמים כשכלבים עברו לידה, היתה עוצמת עיניים חזק, ונרעדת, לא בורחת. כי היא לא ילדה קטנה. ואמא היתה מחייכת, נהנתה לראות אותה בורחת מהכלב, וגם מהבנים הצוחקים שהיא ילדה קטנה. אולי שמחה על המקום הקטן שהבת שלה ילדה. ילדה קטנה.

פעם אחת גם הם הביאו מטקות לחוף, ושיחקו בתורנות מחולקים לשני זוגות מתחלפים. עד שעבר לידם זוג שחור לבן ובהה בהם במבט מוזר. האיש אמר משהו לאשה, והאשה צחקה, החזירה לו משפט עם מלא מלא תנועות ידיים והוא הצטרף לצחוק. והם צחקו יחד. ואמא שיחקה עם שלושה ילדים מטקות. לבד. הם לא הביאו עוד מטקות לחוף.

אבל הם המשיכו ללכת לים, ואחר כך היתה הולכת לבד. או עם קנווס וצבעים. והיתה יושבת לעצמה, מציירת. מנסה ליצור קלישאה. גם הזוג שצחק עליהם בחוף היה קלישאה, וזה מה שרצתה להיות.

ולכן המשיכה להגיע, והמשיכה לצייר, חשבה שכדאי להיות כזו, כי בסיפור שהוא קלישאה, אולי יש ירידות ועליות, ושוני. ושעמום. אבל יש לו תמיד סוף טוב.

והיא תמיד רצתה להיות חלק מזה, מהמנטרה האין סופית הזו, מהמיינסטרים. וכשהיא היתה על החוף מציירת, הרגישה חלק. כי בסיפורים שהם מנטרות, זה מה שאנשים עשו כשהם לבד; תמיד רצתה ליהנות ממשחק חברה. רצתה ליהנות במחנה או לישון בחדר צפוף עם חברות. רצתה לרצות אחיות. רצתה לרצות להיות עקרת בית, כי מי רוצה קריירה. רצתה לרצות ילדים. רצתה לרצות בעל לומד. רצתה להיות כמו כולן, עם אבא, אמא ומשפחה. אספה כסף כל השנים כדי שיהיה לה לחתונה. ואחר כך לדירה. חשבה שתוכל להתחתן בנחת, ואפילו לקנות דירה שניה כדי לחתן את הדור הבא.

רצתה לשבת בעיניים נוצצות בשיעורים, שומעת על הקפה שהיא צריכה להכין לו, על הפח שלא כדאי שיוריד, והיתה מהנהנת. היא רצתה לרצות. אבל זה לא הספיק. ומי בכלל הכיר אותה, או ידע שהיא רוצה, אולי השכנה בבית ממול, וגם היא עברה לבית אבות עוד לפני שמאיר התחתן.

ואמא אמרה ששידוך הוא משמים, ומה שמגיע לה יגיע. והיא למדה לעבוד. ואמא שלחה אותה ללמוד לצייר. אולי חשבה שאם לא בובה ועגלה, או תפירה, או תכשיטים, היא תביא הביתה ציורים. אולי.

אולי חשבה על ציורים של הכותל, או של גן מלא פרחים, אולי חשבה על ציורים של שני לוחות הברית והר סיני, או של בית המקדש. והיא ציירה חיות. אמא גם שלחה אותה לחוג בישול וקונדיטוריה.

נסי לחשוב על משהו שאת רוצה, או שחסר לך, המורה אמרה לה אחרי שציירה ציור גדול של קיר גרפיטי. נסי לצייר מהרגש, בלי לחשוב. תעצמי עיניים וציירי מהתת מודע. והיא ציירה. ציירה בית גדול, מלא באדניות ריקות. ציירה ספה גדולה ואיש לא עליה. ציירה גם ארגז חול. הבית היה ריק, רק שני כלבים סובבו בו, קטן וגדול.

את אוהבת חיות? המורה התעניינה והיא אמרה שלא, לא ממש. אז אולי את מחפשת ביטחון, למורה היה אינפוט חשוב. אולי, היא אמרה. אחר כך עזבה את הדירה של אמא, חיפשה בית עם ספה גדולה ושמה אדניות ריקות בכל חלון; אמא באה לבקר וקנתה לה סירים. אחרי שנתיים שישבו בארון היא שלחה אותם לגמ”ח. אמא גם קנתה לה קנווסים גדולים, כדי שתציירי ותהיה פה אווירה של בית. בטח, היא אמרה. בית.

גם עכשו אמא שלחה לה מארז של חומרי יצירה, ליום ההולדת. אחרי שהתקשרה והתנצלה ששכחה, ואיך יכולתי לשכוח, ואת זוכרת שהיינו הולכות לסדנאות לכבוד יום ההולדת שלך, אולי כדאי שנתחיל ללכת שוב, את כל כך אוהבת מלאכת כפים, ואת כל כך טובה בזה.

והיא הוסיפה את המארז לחדר המיועד לחפצים מיותרים בדירה, ליד ההזמנה של האיפור מטרמינל איקס, היא גם ככה כמעט ולא מתאפרת. יום אחד תעביר את כל תכולת החדר הלאה, ליד 2 או לגיטי. אמא לא יודעת שהיא כבר לא מציירת.

*

ועדיין היתה הולכת לחוף, מוצאת לעצמה פינה שקטה ובונה מגדלים בחול וחושבת על הדירה שלה שעומדת ריקה, חושבת על דירה שניה שמחכה. חושבת על מי שיכולה היתה להתחתן עם תלמיד חכם בזכותן, יכולה היתה לחתן בת עם תלמיד חכם. ואז מפרקת את המגדלים. חושבת על איך תכננה עתיד כלכלי מזהיר, ואיך חשבה שתעבוד קשה ותהיה להם רווחה, ובית גדול.

בוהה בזוג שרב לצדה בקולי קולות, האשה הולכת הצדה בהפגנתיות, ובן הזוג אחריה. והיא אומרת לו שלא יעז לבוא אחריה, והוא בא אחריה. היא אומרת לו שאמרה לו לא לבוא, והיא רוצה להיות לבד. והוא המשיך ללכת אחריה, עד שנעלמה מהאופק, הלכה לה, לבד. וגם הוא נשאר לבד. שומעת את יחיאל אומר שאת רואה, זה הכל חיצוני. והיא אומרת, בטח. הכל חיצוני.

היתה גם עובדת על החוף לפעמים, כל עוד היתה לה בטריה. ומרגישה כמו כולן לרגע. רק לרגע. היתה מנתבת את הדרך על הטיילת בינות לכלבים, הולכת הכי רחוק שאפשר מהם. מתי שכן היתה נפגשת, היתה מספרת שהיא אוהבת את הים, כי זה אזור בטוח. והיתה גם מספרת שהיא מפחדת מכלבים. גם זה בטוח. וההוא התורן היה מתנפח ומחכה שיגיע כלב שיוכל להציל אותה ממנו. ולפעמים הגיע, לפעמים לא. כשנפגשה על הים תמיד הגיע.

היא ראתה גם מחילות של מאיר מלאות מים ואת יצחק בונה בור ומבקש מכולם להכנס ומכסה בחול אחרי כן. ראתה זוג צוחק לעצמו ורצתה גם.

יחיאל טען שזה לא הוגן. את מדביקה אושר על כל שני אנשים שאת רואה יחד. את יודעת ששני אנשים יכולים להיות יחד וגם לסבול.

מה אתה מבין, היתה מסננת. מה אתה מבין. והוא היה אומר שהיא צודקת, כי אני באמת לא מבין. כי אני בסוף שתיים פלוס אושר.

לרוב היא החזירה לו והוא צחק. לרוב הסכים אתה, ושניהם צחקו.

כשהבינה שהיא חסרה מהספר הכי שמן בעולם שבו מסופר הסיפור של העולם כולו, הפסיקה לעבוד על החוף. הפסיקה גם לצייר שם. או בכלל. הפסיקה להפגש על החוף, או בכלל. ולא ביקשה להושיט יד. העולם הוא יפה, והיופי הזה יכול לכאוב

כשהבינה שהיא חסרה מהספר הכי שמן בעולם שבו מסופר הסיפור של העולם כולו, הפסיקה לעבוד על החוף. הפסיקה גם לצייר שם. או בכלל. הפסיקה להפגש על החוף, או בכלל. ולא ביקשה להושיט יד. העולם הוא יפה, והיופי הזה יכול לכאוב, אבל אפילו הכאב הזה לא מגיע לכולם. כדי לכאוב צריך חסר והיא היתה ריק. היא הפסיקה לנסות לרצות.

והיום היא לא הולכת אל החוף, הים שייך לספר שאולי נתלש בו עמוד אחד, שלה. העמוד שמסופר בו על יד שנשארה תלויה באוויר. הים הוא של ידיים שלובות וגם של ידיים שפירקו שותפות.

זה מאכזב, היא אומרת לשירלי. מאכזב שבסוף מתחת לכל ערמות הצחוק שלך יש אותו העצב כמו כולם.

מה מאכזב, שירלי הודפת את המילים בידיים, בסוף כולנו אותו דבר, כולנו קלישאה.

כולנו? היא אומרת, הלוואי.

להדפסה