מרג’ – פרק ט’

מה שיש לך, לא טוב. אמרו לה. ולא משנה מי אמר, תמיד היה מתנדב. גם לך אין כלום, הם בעצם אמרו במילים אחרות, אז מה זה משנה שגם לו אין כלום. ובאמת מה זה משנה. כי ביחד הם היו גם כן כלום.
ממוצע 5 | 2 מדרגים

היא מקשקשת על נייר במשרד של חממה יהודית. יש טיול עוד מעט והיא עדיין לא קבלה אישור סופי מכל האתרים שבלו”ז. יש לה גם שיעור להעביר מחר, היא לא יודעת מה בדיוק, ותכלס, די נמאס לה מכל הסיפור. אולי תתפטר. גם ככה שי רוצה ממנה שעות נוספות וגם ככה לא אכפת לה לתת לו.

היא מדפדפת בלינקדאין מחוסר מעש. שש הצעות עבודה רק בשבוע האחרון. לרגע היא משתעשעת במחשבות על מקום חדש, חושבת על להכנס לעומק תל אביב, לתוך הקסבה, ולא לפגוש שם אף חצאית, מירי או נעמה. אבל בכל מקום יכולה להיות שירלי. אז היא סוגרת את לינקדאין, חוזרת להתעלל בנייר שעל השולחן. 

היום בבוקר, במשרד, שאלה את מירי אם רצתה לעבוד כאן. מירי אמרה שכן, בעיקרון, כאילו, לא יודעת. זו עבודה טובה, משלמים לי מספיק. הבגדים של הילדים שלי מרוצים וגם המורות הפרטיות שלהם.

היום בבוקר, במשרד, שאלה את מירי אם רצתה לעבוד כאן. מירי אמרה שכן, בעיקרון, כאילו, לא יודעת. זו עבודה טובה, משלמים לי מספיק. הבגדים של הילדים שלי מרוצים וגם המורות הפרטיות שלהם.

כי בעיקרון, היא אמרה למירי, מי נשאר בעבודה אחת כל כך הרבה זמן, בטח בתחום שלנו. רק אנחנו חתמנו פה קבע. ומירי אמרה שלא יודעת, משלמים כאן, מה זה משנה. והיא אמרה לה שתכלס, היא צודקת. רק איילת עזבה את הצוות שלהם, וגם היא לא עזבה את המקום, רק עברה לצוות של אורי.

ממשיכה לקשקש, חושבת על אמא שהתקשרה בבוקר לספר לה אילו תגובות קיבלה על איך שהיתה נראית באופרוף. והיא חושבת לעצמה שאולי יש מעלות בלא לעבור לידות.

וטוב שהיית נראית כל כך טוב, אני בטוחה שמלא שדכניות ראו אותך והתלהבו.

אמא תמיד חשבה שטוב שהיא נראית ככה, ושמלא שדכניות רואות אותה. לא מבינה שאף אחד לא רואה, כולם מחפשים את התוצאה הסופית, ולאף אחד לא אכפת מי הם המועמדים לזה. חצאית פלוס מכנסיים תמיד עובד. בטח אם לה אין אבא ולו אין אמא. אולי אפילו שידוך כפול יצא מכאן. 

ועל כל טלפון, אמא אמרה שבסדר, בטח. מחר היא תחכה לו בלובי. בכל טלפון אמא נתנה את מספר הדור ישרים שלה. כי בסוף, רק זה חשוב. דור ישרים מבורך וזרע של קיימא. אבל אולי הם צדקו כולם, וזה באמת רק מה שחשוב.

מה שיש לך, לא טוב. אמרו לה. ולא משנה מי אמר, תמיד היה מתנדב. גם לך אין כלום, הם בעצם אמרו במילים אחרות, אז מה זה משנה שגם לו אין כלום. ובאמת מה זה משנה. כי ביחד הם היו גם כן כלום.

ואמא תמיד אמרה שהוא חכם, אני אומרת לך. כמעט כמוך. ולהם בטח אמרו: היא לא כזו גברית כמו שהיא נשמעת, יש לה סיכוי להיות אשה טובה למרות שהיא חכמה מאוד.

ובסוף לפעמים הוא היה חכם, לפעמים לא. כמעט תמיד ילד. והיא תמיד היתה חכמה, מדי. וחזקה מדי. ולא מספיק נשית. ומתעניינת מדי במספרים. ונתונים. ואיך תוכל להיות אשה טובה ואמא טובה כשהיא כל כך אוהבת מספרים. אפשר לאהוב שני דברים בו זמנית?

תדאגי להיראות טוב גם בחתונה, אמא אמרה לה. אני בטוחה שיהיו שם לא מעט אנשים.

והיא לא אמרה: אבל בשביל מה זה משנה. שיראו, שלא יראו. אני אחרי כל זה. התפטרתי. מזמן. וטוב לי ככה.

כי אז אמא תגיד: אל תגידי ככה, לא אומרים את זה. ומי תעז להגיד לא לשידוך טוב. ובשביל אמא, כל שידוך הוא טוב.

אבל היא לא רוצה כלום. גם לא שידוך טוב. באמת טוב. הספיק לה. ובכלל, עכשו יחיאל הגיע, והוא מספיק לה לגמרי. והוא הגיע כמו שרצתה, על סוס לבן.

לא בהכרח חכם מדי, כן ידע מה לומר לה. פשוט בא אליה בגב זקוף וחיוך ואמר לה, בואי. יהיה טוב. אני מבטיח. ולא היה לו מושג כמה היא חיכתה לזה, רק לזה. לא לשכל או לחכמה. רק למישהו שיגיד לה בביטחון שיהיה טוב. אז היא הלכה אחריו.

ילדה קטנה שמסתובבת משום מה במשרדים מבקשת לורד צהוב, זה במדפים למעלה, אני יודעת, פשוט לא מגיעה לשם לבד, בדרך כלל אני משתמשת בכסא אבל עכשו את יושבת עליו, אז את רוצה לקום להביא לי או שאת מעדיפה שאני יעמוד לך על הברכיים, אני אוריד נעליים, מבטיחה.

היא בוחנת את הילדה, היא מוכרת לה. אין לה מושג מאיפה, כנראה בת של מישהו מהצוות. נעמדת להביא לה לורד צהוב ושולחת אותה לדרכה. הילדה לא רוצה ללכת. שואלת אותה אם היא עושה משהו מעניין, כי קצת משעמם לה. את רוצה לעזור לי להכין לך גבס על היד ואז אני אקשקש לך עליו? שווה לך, אני עושה את זה ביד ימין ואז לא תצטרכי לכתוב יותר בבית ספר.

לא, היא אומרת לילדה. חוזרת לקשקש על הדף.

בואי, אחת הבנות שבמשרד קוראת לילדה, אני רוצה גבס. רק תני לי להכין לך קפה קודם כל? היא מציעה לה, את נראית גמורה מכל ההכנות. תודה, היא אומרת לבחורה, נראה לה שקוראים לה אביטל, תמיד מסתובבת במשרדים מחפשת תעסוקה טכנית.

בטח, הבחורה שאולי קוראים לה אביטל מחייכת, מכינה קפה, ופונה לילדה להכנת גבס מטישויים.

בלו”ז לטיול יש DJ על ים המלח בשקיעה, הבנות ביקשו. לפני כמה שנים היה, מאז לא היה שוב.

פעם קודמת איילת הגיעה גם כן. היא ביקשה, אמרה שהיא אוהבת טיולים, ונהיה שתינו, יהיה כיף. לא התייאשה לרגע. היא גם עזרה לה קודם לכן, והיא הביאה את הרעיון של הריקודים בים המלח, אמרה שהיו עושים את זה בסמינר, והיה כיף, ממש. והיא ממש מתגעגעת לזה. והיא בטוחה שהבנות יהנו גם כן, אז היא הסכימה.

ואיילת רקדה אתן, ושרה להן ברמקול. והיא התרחקה משם, לא רצתה לשמוע, או לראות. גם לא את איילת קוראת לה בהגברה ואומרת שהן שתיהן יודעות לנגן אז יכולות לעלות גם כן להצטרף לנגניות על הבמה, והיא רצה משם.

ואיילת רקדה אתן, ושרה להן ברמקול. והיא התרחקה משם, לא רצתה לשמוע, או לראות. גם לא את איילת קוראת לה בהגברה ואומרת שהן שתיהן יודעות לנגן אז יכולות לעלות גם כן להצטרף לנגניות על הבמה, והיא רצה משם.

תמיד איילת רצתה ממנה יותר. חשבה שיש להן משהו משותף אולי, כי את יודעת. שתינו לא נשואות. יכול להיות נחמד יחד. והיא לא הבינה אם ככה למה לא כל שתי נשים נשואות מתחברות מיד זו עם זו כי יש ביניהן משהו משותף.

ואיילת היתה יוצאת אתה לארוחת צהריים ומבקשת ממנה להצטרף אליה לשבתות מאורגנות, ולהרצאות.

ואיילת אמרה שהן יכולות לנגן יחד וללכת לטיולים, והיא היתה מחייכת חצי חיוך בלי עיניים ואומרת שמחר. מחר ננגן יחד, ונלך לטיולים.

לאיילת היו גם קבוצות של תהלים בטלפון, ושתי הלכות בכל יום שנשלחו למייל. היא ביקשה ממנה להצטרף לארבעים יום של שיר השירים, ואז שאלה אם היא רוצה לעשות יחד ארבעים יום בכותל, נשבות בעיר העתיקה, יהיה כיף.

לאיילת היה מלא כח. לה לא היה. אפילו לא לשמוע על זה. לא הבינה כמה שנים אפשר לחיות ככה, כמו איילת, בהיכון, שמחר יהיה יום טוב. שמחר יהיה כיף. לחייך היום ולתכנן את העתיד. ואז עוד פעם לחייך, ועוד פעם. ואז לנסות סגולה כזו, או אחרת. כמה שנים, היא לא הבינה את אילת. ואז איילת הצטרפה לטיול של חממה יהודית. ואחר כך היא הסבירה לאיילת שאולי זה לא כל כך מתאים, והיה כיף, היא אמרה בחצי פה, אבל זה לא בשבילי. ויום אחרי כן אילת עברה לצוות של אורי, ומאז הן לא ממש מדברות.

את נראית זקוקה לחופש, האולי אביטל אומרת לה, והיא מרימה את הראש מתוך הדף שלא הרבה נשאר ממנו.

חופש. היא מגלגלת את המילה על השפתיים. חופש. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שיצאתי לחופשה. אביטל, נכון? היא מוודאת והבחורה מהנהנת. אם ככה, את רואה שצדקתי, את צריכה חופש.

לא, היא צוחקת. אבל עוד קפה יעזור, אומרת וקמה להכין.

למה? חופש זה חשוב.

כן, אולי. אבל גם בחופש היחיד שלקחתי אי אז לפני לא זוכרת כמה שנים לא נהניתי. מעדיפה לעבוד.

תמיד היית כזו? אביטל שואלת.

עוף מוזר?

אביטל צוחקת, זה לא אמרתי, אבל אם את אומרת… אם כי ההגדרה היותר נכונה היא זאב. תמיד היית כזו?

היא נאנחת שוב פעם. זאב, כן, בודד, אני כבר לא יודעת. אחר כך היא מתקשרת למאיר, אומרת לו שהיא מזמינה את עצמה לשבת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן