מרג’ – פרק סיום

צדקתי, הוא אומר לה. כמו תמיד, צדקתי. והיא שותקת, והיא בארץ. בסוף הגיעה לכאן, איכשהו. חשבה שתצא ברגל, תגיע איכשהו, תעבור את ההדסון, אולי תגיע לאוקיינוס האטלנטי, אולי להודו דרך האוקיינוס השקט; אולי לא תגיע לשום מקום, תסתובב סביב העולם במעגלים. ברגל. בסוף הגיעה הביתה. איכשהו. מי יודע, אולי זה כן הבית שלה, אולי יחיאל שמחכה לה באותה פינה שהשאירה אותו הוא שגורם למקום להיות בית. אולי. והוא היה שם, כבר לא שותק. כל כולו זועק אמרתי לך.

אתה ידעת, היא אומרת לו. ידעתי, הוא הגיב. זה היה ברור. זה תמיד יקרה לך. רק אני תמיד אחכה לך כאן. גם אני ידעתי, היא אומרת. ידעתי שזה מה שתגיב. והוא אומר, אוקי, מה רצית שאגיב. והיא אומרת שחשבה שאולי יהיה נחמד יותר. והוא שואל מה הכוונה בנחמד יותר, ולמה כל מה שהוא עונה לא טוב. והיא אומרת שזה לא הזמן להתלונן עליה, עכשו הוא צריך לתמוך. והוא אומר, בטח. בטח. אני תומך. ואז אומר, אבל אמרתי לך, למה עשית את זה לעצמך.

אז היא שואלת מה היא עשתה לא נכון. מה הפעם. והוא אומר, אוקי, ונאנח, אל תתחילי. והיא אומרת שהיא לא מתחילה ומה הקשר שהוא רב אתה עכשו. והוא לא מבין איך שוב הוא אשם, ואני לא רב אתך בכלל, רק רוצה להבין ואת בכוונה מנסה שאתעצבן. והיא אומרת שבסדר ומשאירה אותו בסלון והולכת לחדר, נשכבת על המיטה. ופתאום יחיאל לא שם. ורק היא. לבד. והלחי שלה רטובה, ואז גם הכרית. ואז כנראה הגיע הבוקר איכשהו, ועדיין הלחי רטובה, ועדיין הכרית.

אז היא שואלת מה היא עשתה לא נכון. מה הפעם. והוא אומר, אוקי, ונאנח, אל תתחילי. והיא אומרת שהיא לא מתחילה ומה הקשר שהוא רב אתה עכשו.

ואחר כך היא חושבת שיחיאל צדק. כמו תמיד. והנה היא עכשו. מה היא כבר יכולה לעשות. ולמה היא שוקעת לדמיונות כל פעם מחדש. זו הדרך הכי בטוחה להתרסקות. וטוב שהוא לפחות אתה, יחיאל. זה עדיף מכלום. אבל אז הוא אומר שוב: למה עדיף מכלום. מה האופציות שיש לך חוץ מלהרוס לעצמך. ואז היא בוכה, והוא אומר, למה את בוכה, מה כבר אמרתי. והיא אומרת שלא הכל קשור אליו. והוא צוחק ואומר, אה, את בוכה בגללו. בגלל החלום הזה שלך. דימיויינס. והוא אומר שוב: את הורסת לעצמך, תמיד. והיא בוכה, והוא שוב שואל למה.

והיא עדיין בוכה. ועדיין בחדר, והוא איכשהו שם, אתה. למרות שהשאירה אותו בסלון, בוחן את הלחי הרטובה. את הכרית. ואותה מגמגמת: אתה הורס לי. אתה עוד פעם הורס לי. עד מתי תהרוס לי.

והוא מכווץ גבות, נרתע ושואל איך שוב הגיעה למסקנה שהוא אשם. כי למה בין נשים וגברים תמיד הגברים אשמים. והוא מתנשפת ואומרת די עם הקלישאה הזו. די להגיד את זה בכל פעם שאין מה להגיד. אולי כי אתה באמת אשם. והוא אומר: עובדה, תראי. את בוכה, אני לא.

והיא שואלת אותו למה שיבכה, הוא לא איבד את הסיכוי היחיד והאחרון שלו במו ידיו. במו חלומותיו, במו טפשוטו. אני כן. ובגללך. אתה גורם לי לחשוב שאין לי סיכוי. אתה גמרת לי את החיים. איך אתה רוצה שלא אבכה.

והוא מגחך, אומר שגם הוא יכול לבכות. כי הסיכוי האחרון שלה הוא המסמר האחרון בארון הקבורה שלו. והיא מסתכלת עליו, לרגע מרחוק. ואומרת, מה?

ואז הוא מתנער פתאום, אומר, לא, לומשנה. לא אמרתי כלום. וממשיך, הוא לא בשבילך, תפסיקי לאכול את הלב. כי אם היה רוצה אותך היה רודף אחריך, לא עוזב אותך עד שתשתכנעי שהוא טוב לך. מגיע עד אמריקה. לא מוותר. כנראה לא רצה מספיק. או שאולי את לא טובה לו.

והיא אומרת: מה. מה. מה-אתה-אומר, מי אתה שתחליט למי אני טובה למי לא. אני הכי טובה לו בעולם!

והוא אומר: בטח. את הכי טובה בעולם, בשביל כולם. וצוחק.

והיא אומרת, תודה. כיף לי לשמוע. והוא אומר בקול: בשבילי את הכי טובה, וזה מה שחשוב, לא? ואז ממשיך בשקט: אבל בשביל אחרים לא כל כך. לא כל כך. בלשון המעטה. והיא אומרת, מה אתה יודע. והוא צוחק, אומר: אני מכיר אותך שנים. אני יודע הכל. ואומר גם: אם את הכי טובה לו בעולם, לכי תגידי לו. נראה אותך. ואז צוחק. והיא שואלת מה מצחיק והוא אומר, כי שנינו יודעים שלא תעשי את זה.

כן, אוקי, היא אומרת, בסדר.

בסדר מה, הוא שואל. היא לא עונה. בסדר מה? הוא שואל שוב, נלחץ. בסדר מה?? הוא צועק. תעני לי. בסדר, אני אגיד לו, היא אומרת, כאילו אדישה. אבל אז לא מחכה לתגובה ואומרת גם: אבל אל תהיה עצוב. גם אתה חשוב לי. והוא אומר, בטח.

והוא שותק לרגע ואז אומר, החלטת להרוס לי את החיים. והיא אומרת שהוא עשה את זה הרבה פעמים, אז מה קרה. אתה, היא אומרת, ופתאום כעס גדול עולה בה. נחשול אדיר שמתחיל מקרקעית הבטן עולה דרך הצוואר ועד חלל הפה. צעקה גדולה כזו, מרה. כועסת. אתה. היא אומרת. אתה אמרת לי שהוא יגיע, כמו אביר על סוס לבן. אתה שכנעת אותי, שבסוף, בסוף אם זה באמת יקרה, זה יקרה מעצמו. ולבד. ומדויק. והכי טוב שיש. וכמו בחלום. בסרט. בספר הכי טוב שנכתב אי פעם. שבסוף אהיה דמות ראשית. אתההה. אתה אמרת לי את זה. והיא בוכה. והגוף שלה רועד. והוא מצטמק שם, אולי בקצת פחד בפינה, לוחש: ומה, לא צדקתי? אם זה היה קורה, אז ככה. אבל זה לא קרה. גם שם צדקתי. והיא צורחת: אם כבר מגדר שאתה כל כך אוהב, אז אני תמיד צודקת, לא אתה. והוא ממשיך ללחוש: את? אבל את לא חשבת כלום. מה יכולתי מלבד לחשוב בשבילך. והיא בוכה, ואומרת לו: ולכן אני שונאת אותך כל כך.

ואז היא מוציאה אותו מהחדר, בכח. בשתי הידיים. ונועלת את הדלת. ומתיישבת שוב על המיטה, מלטפת את הכרית. מרגישה תפר תפר, כל פיסת בד רטובה. אחר כך קמה, ופותחת את הדלת של הארון, מחפשת בגד ללבוש. אולי את הכי יפה שלה. חושבת על כל הפעמים שנפגשה עם קרויזר בגינות, במוזיאונים, בבתים. תמיד הכי פשוטה שיש. תמיד בוחנת, תמיד רוצה שיגיד לא, היא לא בשבילי. או אולי רוצה שיגיד, אני רוצה בה למרות זאת, למרות חוסר ההשקעה שלה. אני רוצה בה. כי בזכות עצמה. בזכות שאני רוצה. בזכות שבחרתי בה. והיא מתלבשת, ומחפשת נעליים בינות לערמות, אחר כך מסדרת את השיער, תופסת איפור שהזמינה אי פעם, ופונה למראה להתארגן.

אבל בבבואה היא לא רואה את עצמה, רק אותו, את יחיאל. עומד שם, בוהה בה מתוך הזכוכית הכסופה. אז היא הולכת משם, לא רוצה לראות אותו. חוזרת לארון הפתוח, למראה שעל הצד הפנימי של הדלת. הוא שם גם כן, עומד. בוהה בה מתארגנת; ואז היא מתיישבת שם, ליד המראה, על הרצפה. והוא עדיין בוהה בה. והיא אומרת לו: שב.

והוא מתיישב שם, בתוך הדלת של הארון. והיא אומרת: אתה תהיה בסדר, אני אהיה בסדר, מבטיחה. והוא אומר, איך בדיוק? והיא אומרת, אתה תסתדר לבד, אתה עצמאי. ואני חושבת שגם אני; והפעם הוא לא צוחק. רק מסתכל עליה. והיא עליו. והיא אומרת לו: היתה לנו תקופה טובה ביחד, אפילו טובה מאוד. אני לא אשכח אותה. והוא שואל אם גם את זה היא מבטיחה, כמו שהיא מבטיחה להיות בסדר. והיא אומרת שבטח. היית כל החיים שלי, איך אוכל לשכוח. אבל עכשו אני צריכה לחבר את מסלולי חיי. והוא אומר אז מה, והיא אומרת אז את זה אין לי ברירה אלא לדרוס, אין לי מקום להכל ואני צריכה לפתור קונפליקטים. והוא אומר שנחמד להיות הזה שהיא רוצה לדרוס. ואז מעבירה יד על המראה, יד על איפה שהלחי שלה אמורה היתה להיות בבבואה המשתקפת, והוא מחייך. והיא אומרת לו שלום. והחיוך שלו קטן, והיא ממשיכה ואומרת תודה. תודה על הזמן שהיית. אני חושבת שעשית את הכי טוב שלך. היה שלום. ואז סוגרת את הארון.

חממה יהודית נשארה בדיוק כמו שהשאירה אותה. הפינות המתקלפות בכל קיר ודלת. הבנות שיושבות משוכלות רגליים ליד כל פינה כזו. נשענות על כל פיסה אפשרית של מקום, מדברות. בטלפון, זו עם זו. גם המשרד נראה אותו דבר, כאילו היא לא עזבה ואז חזרה ואז עזבה. כאילו לא מתה בזמן הזה.

חממה יהודית נשארה בדיוק כמו שהשאירה אותה. הפינות המתקלפות בכל קיר ודלת. הבנות שיושבות משוכלות רגליים ליד כל פינה כזו. נשענות על כל פיסה אפשרית של מקום, מדברות. בטלפון, זו עם זו. גם המשרד נראה אותו דבר, כאילו היא לא עזבה ואז חזרה ואז עזבה. כאילו לא מתה בזמן הזה. וקמה מחדש. ומתה שוב. וניסתה לקום, ונאבדה איפשהו בדרך במהלך הלולאה האינסופית הזו. אותו משרד. אותו מקום. אותם דפים של אביטל על השולחן.

והיא התיישבה ליד אחד השולחנות, מנסה להבין מה קורה, מה השאירה מאחור, ומה לעשות עכשו, כשהוא שאל מאחוריה מה את עושה כאן.

היא הסתובבה לאט לאט לכיוונו, משאירה את היד שלה רועדת מוסתרת מתחת לשולחן. אני עובדת פה, היא אמרה. לא? ואז חייכה. הוא לא. רק חזר על המשפט שלה, את עובדת פה. והיא אמרה, לא משנה הדקויות. עובדת, מתנדבת, אני כאן. לא? והוא אומר: לא יודע. לא יודע. נראה לי לא כדאי שתהיי כאן. והיא מסתכלת עליו, נשענת אחורה, שותקת.

והוא לא מסתכל עליה, עומד שם מולה, שותק גם כן. והיא אומרת, טעיתי. סליחה.

והוא מגחך, ולרגע נשמע מוכר מדי כשהוא אומר: טעית.

והיא חוזרת על המשפט ואומרת: כן, טעיתי. סליחה. והוא אומר, סליחה את מבקשת, ומשהו בקולו, אולי מרירות. אולי עייפות. אולי שניהם. ואולי סתם, דיבור שקט כזה, קטוע. ואז אומר: ומי אשם הפעם. החיים. הקארמה. האנושות. החלומות. שירלי. אמא שלך. העבודה. השמים. האחריות. מי הפעם אשם. אולי אני.

והיא לא צוחקת כשהוא אומר שירלי כי מי זוכר את שירלי. וגם לא שותקת כשהוא אומר העבודה כי מי מכיר בעבודה. למרות ששי אמר שהוא מחכה לה ולא מגייס אף אחת במקומה. כי מה ששלך, שלך, אורי תמיד היה אומר. וגם הפעם אמר, רק תרגעי כבר ואז תחזרי. יאללה נו.

והיא לא אומרת אולי אתה. אולי אתה אשם. אולי היית צריך לשכנע אותי. אולי לא היית צריך לוותר כל כך. רק מנענעת בראש לשלילה, מפחדת לפתוח את הפה, לא יודעת מה יצא משם.

והוא אומר, לא. את לא עושה את זה שוב, בונה הכל ואז הורסת. הפעם אני לא אתן לזה יד. ואז אומר: ולא רק את מסכנה. ואז עוצר לרגע ואומר, נראה לי כדאי שתלכי.

ואז אביטל נכנסת ומתרגשת לראות אותה ושואלת לאן נעלמה, וקרויזר שואל לאן באמת. ואביטל מחבקת אותה ואומרת לה שהתגעגענו, והיא מנענעת בראש, יודעת שמהפה שלה לא יצא שום דבר חוץ מיללה. ואביטל אומרת לה: איזה כיף שחזרת, הייתי צריכה את העזרה שלך. מקווה שהפעם לא תלכי. והיא רוצה נורא לומר שלא, אבל במקום זאת יוצאת יפחה אחת על הכתף של אביטל. אביטל נבהלת ושואלת מה קרה. והיא אומרת, לא כלום. ואז מסתכלת על קרויזר שעומד ליד הדלת, שותק. והיא אומרת לו: אולי תתן לי עוד צ׳אנס. אני לא אאכזב, אני מבטיחה. ואביטל אומרת, ברור! ופונה לקרויזר ואומרת: ברור! ברור ניתן לה עוד צ׳אנס למרות שברחה לנו, לא? אנחנו לא יכולים להסתדר בלעדייך. נכון? היא אומרת לו. צריך אותה כאן. ניתן לה עוד הזדמנות.

ואביטל אומרת, בינתיים תישארי כאן, תעזרי לי פה. כי בטוח הוא יגיד שאת יכולה להשאר. אני מכירה אותו. מכירה אותך. והיא שואלת אותו אם הוא יגיד. ואביטל שואלת מה הבעיה, רק להגיד שכן. כי אין כמוה בעולם, לא? וקרויזר אומר, אולי. אולי ניתן לה עוד צ׳אנס. אני אחשוב על זה, הוא פונה אליה. אני אחשוב על זה, הוא חוזר. והיא מחייכת ולוחשת תודה. והוא יוצא מהחדר. והיא נשארת שם עם אביטל, ממיינת מסמכים.

להדפסה