מינה ברגר לא התכוונה – פרק י’

בשונה ממה שניתן היה לצפות, מינה ברגר לא התעלפה.

הצפי היה שמינה תתעלף. ויתכן שלו היתה קמה לא היתה שורדת את הדרך והסיפור היה נגמר באשפוז מסוג כלשהו. אבל מינה לא קמה ולא התעלפה.

מינה לא אהבה במות. גם לא מול קהל ביתי. בטח לא מול קהל חילוני ומעורב. השם ישמור.

אבל הקהל דמם והמרצה חיכתה ואחר כך הקהל כבר לא כל כך דמם והתחיל מן רחש לחש שכלל הסתובבות של אי אלו ראשים על צירם וגלגליה של מינה חישבו מהר שכרה כנגד הפסדה וכל כבודה כנגד חילול השם ואחרי עוד רגע של לחשושים היא אמרה, אני מעדיפה לדבר מכאן. 

הדוקטור לשיווק שוב לא שמעה את לחישתה ודניאל שוב תיווכה אותה בתרועה. ואיריס קמה וסימנה משהו למרצה והמרצה סומנה ואמרה, בסדר גמור. ושיגרה אל מינה מיקרופון שעבר מיד ליד ליד ליד עד שהגיע אליה אבל מינה לא הושיטה יד או שמא היתה זו היד שלא הושטה, בכל מקרה, דניאל לקחה את המיקרופון והתקינה אותו מול שפתותיה של מינה, אוחזת אותו עבורה בארשת חדורת שליחות.

המרצה אמרה, טוב מינה ברגר. הרשי לי נא להשתמש בסיטואציה כדי שנוכל ללמוד דרכה משהו. זה בסדר מצדך, נכון?

הפעם היתה זו דניאל שסיננה, עכשו את שואלת? 

ועכשו היה זה המיקרופון שהעביר את הלחישה היישר אל הרמקולים האקטיביים. וגם את הקללה המהירה של דניאל. וגם את נקישות אצבעותיה הצרדות של איריס שניסתה להחזיר את הצוות הסורר שלה למוטב, שולחת מבטים עצבניים לעבר שורת הוי.איי.פי של הרשת. 

כשמינה סיפרה לי את זה חשבתי לי שהשפיר הזאת לא שאלה. שאלה שנחתמת במילה נכון מזמינה נכון. מסמנת שאין אופציה אחרת. בטח לא בפורום כזה. אבל לא אמרתי כלום כי לקטוע את מינה כשהיא בשוונג מנתק לה את חוט הלהט וקשה אחר כך להחזירה אל הנקודה שבה נגדע. 

עמית שפיר אמרה, הֵצפת סוגיה חשובה מאד. 

ואז אמרה, מה עושים כשמילה שלך מקפיצה את הלקוח. 

ואז אמרה, מה עושים אם שיחת מכירה לא זורמת כצפוי.

והשקט הקולקטיבי שאל, נו מה?

והיא ענתה, מבינים שככה זה. שאי אפשר לרַצות את כולם ובמקרה הזה מינה ברגר, את הלקוחה. האם אפשר למכור למאה אחוז מהלקוחות? התשובה היא לא. אי אפשר. תסריט מכירה, מבריק ככל שיהיה, לעולם לא יתאים לכל אחד בכל זמן, ואַת מינה ברגר אולי נופלת באחוזים שלא אמכור להם. 

אז מה? שאלה שפיר והשקט שב והמתין לתשובתה. 

אז שום דבר. 

היא רעמה אל המיקרופון ומינה לאט לאט שבה לנשום בקצב תקין, כי שפיר, כך עשה רושם, לא תכננה דיאלוג כלשהו.

היא רעמה אל המיקרופון ומינה לאט לאט שבה לנשום בקצב תקין, כי שפיר, כך עשה רושם, לא תכננה דיאלוג כלשהו.

תזכרו את זה מוכרות ומוכרים יקרות ויקרים. אנשי מכירות חוטפים ‘לא’ תשעים אחוזים מהזמן. רק עשרה אחוזים הם כן. 

רחש מתמרמר עלה מן השקט.

אבל. עכשו היא הנמיכה את קולה, כמעט לחשה. החברות הכי מצליחות במשק נבנו ונבנות על גבם של עשרת האחוזים הללו. אתן יודעות כמה לא חטפתי עד שנעשיתי מי שאני? כמה לא אני חוטפת היום? לא כולם אוהבים אותי. לא כולם מתחברים. לא כולם קונים אותי. ושימו לב שאמרתי אותי ולא ממני. וזה לא בטעות.

מינה מצאה את עצמה מרותקת. שוב. היא רצתה לדעת. כל כך רצתה שלחשה לדניאל, תשאלי אותה מה עושים אחרי שמבינים. מה עונים.

דניאל ששה אלי מיקרופון ואמרה, מינה פה שואלת, איי, אח, מינה. מה נסגר אתך?

ובקול נאנק המשיכה ואמרה, היא, אני, שואלות פה, מה עושים אחרי שמבינים. כאילו נגיד שלקוח אומר איזה שטות, לא שאני אומרת שמינה אמרה שטות. אני גם לא אומרת שלא. בקיצור, לקוח אומר שטות. מה עושים?

ועמית שפיר החזירה את השאלה אל הקהל, נו מה עושים? 

בשלב ההוא אף לא אחד טעה לחשוב שהיא מצפה לתשובה וכולם חיכו למענה שבוא יבוא.

ושאכן בא.

שלושת הלמדים. שמעתם עליהם? 

מי יודע מה הם שלושת הלמדים?

ל’ ראשונה: לדבר. ל’ שניה: לדבר. ול’ שלישית?

וכולם למעט מינה ענו במקהלה: לדבר.

ודניאל שהתאהבה במיקרופון והתעלמה מאיריס שניסתה לחלצו ממנה אמרה, ברור לדבר. לדבר ולדבר ולדבר עד שכל כך רוצים להשתיק אותך שאומרים יאללה טוב תביאי נקנה. רק תשתקי כבר.

*

בשביל מינה שלושת הלמדים היו לשתוק לשתוק לשתוק. אמא שלה תמיד אמרה סייג לחכמה ושותקת. ואבא שלה היה משלים, שתיקה.

מינה לא הבינה למה צריך לסַייג חכמה. כלומר, אם סייג פירושו מגבלה, למה להגביל דבר חיובי כמו חכמה. למה לאמא שלה מותר לאהוב תלמידות ללא סייג ולה אסור להחכים ללא סייג. אבל מינה לא שאלה, כי לימדו אותה לא לשאול. במיוחד על פסוקים וציטוטים. הטיעון כתוב היה חסין וכל שאלה שחתרה תחתיו התפרשה כהתרסה על גבול הכפירה ומינה לא היתה לא מתריסנית ולא כופרת. 

לפני שמינה למדה לא לשאול היא ידעה לשאול. 

את זה אני אומרת. לא היא. היא אומרת, לא נראה לי. אני לא זוכרת שלב כזה. אבל אני אומרת, מינה, אין מצב שלא. ילדים נולדים עם סימני שאלה. למה ולמה ולמה. זה מה שילד מדבר. ואני גם אומרת, תארי לך שלא הייתי שואלת. הייתי נשארת באותו מקום. 

מינה כמובן אומרת שזה לא אותו דבר. כמו שהיא אומרת בכל פעם שמשהו לא מתיישב לה עם משהו. בעלה של מינה אומר שאני צודקת. ומזמין אותי להפנות אליו כל השאלה שמינה חוסמת. מינה לא נעלבת. תהרגו אותי אבל אני לא מבינה איך זה שהיא לא נעלבת.

היא אומרת, מה זה להיעלב? מה אני ילדה קטנה? 

*

המרצֶה הבא כבר חיכה ליד הדלת ודוקטור עמית שפיר נאלצה לסיים על אף שהיתה יכולה להישאר עוד שעות ארוכות עם הקבוצה המרתקת שהם. נפלתי ברשת של המדינה, היא אמרה ושעשעה את עצמה בהברקה הכי נדושה ברחבי הרשת, כמו רבים ורעים לפניה.

אבל לפני זה היא היתה חייבת, ממש ממש חייבת, לומר עוד משהו. דבר אחד קטן. אחרון. ובזה סיימנו.

והיא אמרה, אל תפחדו מזה.

והשקט שאל, ממה?

והיא אמרה, אז יקנו כדי להשתיק אתכם. זה אולי לא הכי טוב אבל זה מספיק טוב. 

דניאל נחרה בבוז והרימה את המיקרופון כדי לומר מי יודע מה אבל מינה תלשה אותו מידיה ואמרה, כמו שמונה דרגות הנתינה של הרמב”ם. 

דניאל נחרה בבוז והרימה את המיקרופון כדי לומר מי יודע מה אבל מינה תלשה אותו מידיה ואמרה, כמו שמונה דרגות הנתינה של הרמב”ם. 

והמרצה שאלה, מה?

ושקט מוחלט ועמוק השתרר ומינה שלא יכלה לסגת ואולי גם לא רצתה כי מי יודע אם לעת כזו התרחש האירוע, כחכחה בגרונה, עצמה את עיניה, התפללה שלא תצא תקלה תחת ידה, וענתה. 

וכך, כל עובדות ומעט עובדי הרשת של המדינה האזינו להסברה הקצר והבהיר להפליא של מינה ברגר. שישים שניות שוטפות ונטולות אינטונציה על טוב במירעו ורע במיעוטו וכולם עשו לבד את האנלוגיה למכירות ודוקטור שפיר והמרצֶה שחיכה ליד הדלת הנהנו במרץ.

בזכותה נחשפו חילונים גמורים לרמב”ם. מה זה אם לא קירוב? זה מה שמינה אמרה אחר כך לבעלה, כשסיפרה לו.

אבל קודם לכן היה עוד משהו.

שפיר אספה את חפציה לקראת ירידה מהבמה ודניאל שהמיקרופון שוב נשבה בידיה, אמרה. אז לא הבנתי.

ושפיר אמרה באנחה קלה, מה לא הבנת יקירתי.

ודניאל אמרה, לא הבנתי במה היא צודקת.

ושפיר שאלה, מי?

ודניאל אמרה: מינה. אמרת לה שהיא צודקת. אבל לא אמרת במה היא צודקת.

ושפיר כיתפה את התיק שלה וחייכה ואמרה, את צודקת.

וכולם צחקו. אפילו איריס שלא מרבה לצחוק, צחקה. מינה זכרה את הפרט הזה כי כשאיריס צוחקת עולה ממנה מין קול משונה כזה, קול זכיר. משהו בין נערה לנחרה. 

ואז הם יצאו להפסקה.

ואז איריס, שעמדה ליד גבר ואישה לא מוכרים, סימנה למינה לגשת.

ואז התברר שהם המנכ”ל והסמנכ”לית. או אולי להפך. מינה לא היתה בטוחה. הם הציעו לה להוביל את מבצע תרבוק שהתעתד ללוות את חודש הספר העברי ברשת של המדינה.

ומינה אמרה, סליחה. אני מצטערת. אני באמת מצטערת. סליחה.  

ואיריס חייכה ואמרה, מינה. זה לא עונש. זו הצעה שנובעת מהערכה אליך. גבי ורינת מחפשים נשים כמוך. אנחנו ברשת מחפשים אנשים כמוך, עם תעוזה ואומץ. 

והגבר שאיריס כינתה גבי הוסיף, ושכל. 

ומינה אמרה תודה בטון של סליחה.

ואיריס הסבירה לה קצת על התפקיד. ומינה קצת שתקה והעבירה עיניים מאיריס אל הסמנכ”לית והשפילה אותן במנכ”ל.

ואמרה, אני צריכה לשאול את בעלי.