מינה ברגר לא התכוונה – פרק י”ב

מינה לא היתה מרדנית. 

במובן הזה היינו תמונת מראה, כי אני על כל דבר שאלתי למה. למה אסור ולמה צריך ולמה אפשר ולמה ככה ולמה לא אחרת. אמא שלי מספרת שכשהייתי בת ארבע סירבתי ללכת לגן. פשוט החלטתי שמיותר ללכת. ההורים שלי אומרים שזו היתה הנורה האדומה הראשונה ושהתערבות בשלב ההוא אולי היתה מונעת את המרד הגדול שלי. אני אומרת להם, תאכלו את הילדה שבישלתם. כלומר, כך אמרתי להם עד שהפסקתי לומר. היום הם שאומרים, מה אנחנו רוצים ממך? מבשלים את הילדה שאכלנו. כלומר, הפוך.

מינה אמרה, יותר קל לאכול ילדה שבישלת מילדה שהקדחת. את מבינה? ואני אמרתי, לא מינה. אני לא מבינה ותפסיקי להכניס לפה של ההורים שלך דברים שהם לא אמרו.

והיא אמרה, הם חשבו. זה מספיק.

ואני שאלתי, את קוראת מחשבות?

והיא אמרה, כן. את של ההורים שלי כן.

אחר כך, כשכל מחשבותיה התבדו, היא אמרה לי, צדקת ממני.

זה מה שאני כל כך אוהבת אצל מינה. היא ישרה כמו פוני בובה. לא משנה כמה קשה לומר טעיתי, היא תגיד. אבל בעת ההיא מינה לא חשבה שהיא טועה. היא חשה קדוחה ודחויה ומאכזבת. יותר מהכל, מאכזבת. היא אמרה, כל כך קשה לאכזב הורים.

ואני אמרתי, טל מי אבאוט איט.

*

מינה הפסיקה לדבר עם ההורים שלה.

לא היתה שום החלטה או בחירה מודעת. היא פשוט הפסיקה להתקשר. כשהיא משחזרת היא אומרת, לא הפסקתי. זה הפסיק בי. ואני מחייכת לי לעצמי כי כשאמרתי למינה לראשונה שיש דברים שפשוט נבחרים מעצמם היא נחרה בבוז ואמרה, לא אצלי.

בכל מקרה, עד שמישהו שם לב שמינה לא מתקשרת ולא מגיעה חלף שבוע, ואז עוד שבוע, ואז ביום שישי השני שמינה לא התקשרה אבא שלה התקשר לשאול למה היא לא מתקשרת.

מינה מקפידה להתקשר כל יום שישי. גם להורים שלה וגם להורים של בעלה. אני מעריצה אותה על זה. אני כל כך גרועה בשיחות הורים שאני מקווה שהבעל העתידי שלי יהיה יתום. בכל מקרה, אבא שלה התקשר ושאל מה קורה, והיא אמרה שהכל בסדר אפילו שלא הכל היה בסדר. ואבא שלה אמר, יופי. אז קחי את אמא כי היא דואגת. והיא דברה עם אמא שלה והן שיתפו פעולה בלא לדבר על החנות שבחדר. אבל החנות היתה בחדר. גם תוך כדי פטפוטי סרק על נכדים-עומסים-בישולים. היא עמדה שם ביניהן ושתיהן ידעו שהיא שם ובחרו להתעלם ממנה.

אחר כך בשבת מינה היתה עצבנית ומתוחה שלא כהרגלה. בעלה שאל אותה אם היא רוצה לעזוב והיא אמרה, כן. לא. לא יודעת. ולא שאלה אותו מה הוא אומר ולא בקשה ממנו להחליט בשבילה ולא ידעה גם בעצמה מה היא מחליטה וגם על זה היא אומרת היום, זה הוחלט בי.

ולא שאלה אותו מה הוא אומר ולא בקשה ממנו להחליט בשבילה ולא ידעה גם בעצמה מה היא מחליטה וגם על זה היא אומרת היום, זה הוחלט בי.

אני פשוט חושבת שמינה והתפקיד התאהבו. כמו שקרה לי כשנכנסתי בפעם הראשונה לכיתה. התחושה שהגעתי למקום הנכון בלי שידעתי שהוא המקום הנכון, שאני כל כך טובה במשהו שלא ידעתי שאני טובה בו.

הגילוי שהיא טובה בשיווק. שהיא לומדת דברים בצ’יק, שמקשיבים לה. שיש לה כישורי ניהול. אני חושבת שזה מה שקרה. מינה לא בטוחה שזה זה. היא אומרת, לא היה שום גילוי. תמיד ידעתי. ואני אומרת, בסדר. אולי זה לא הגילוי. אולי זה הביטוי.

על זה מינה שותקת. וזה הכי קרוב לאת צודקת שאצליח לחלץ ממנה.

*

שבוע הספר נפתח בקול תרועה רמה.

החנות המתה וסאנה. אנשים נשים וטף גדשו את המרחב הלא גדול. דניאל הסתובבה וחילקה סימניות ממותגות. הרשת של המדינה. תרבוק להמונים. בצד האחורי של הסימניה נפרש לוח האירועים המלא. על חלקם נכתב באלכסון סולד אאוט. 

בפינת הילדים ישבה סופרת בגיל העמידה והקריאה בקול דרמטי מתוך ספרה העשרים ושלושה, האריה שיצא לפנסיה. שמונה ילדים הקשיבו לה פעורי פה שעה שאמותיהם צבאו על שולחן המבצעים. 

מבצעי הרשת שימחו את הלקוחות ושברו את איריס. היא הכפיפה דעתה בפני מדיניות הרשת אך התקשתה להסתיר את מורת רוחה. מה זה ארבע במאה. מה זה ספר בעשרה שקלים. זילות. חרפה. ביזיון. 

מינה סיפרה לי שאנשים העמיסו ספרים כאילו אין מחר. ערמות על ערמות. בלי שום שיקול דעת. בלי לחשוב. ואני אמרתי, את לא יכולה לזלזל גם במתלבטים וגם בהחלטיים. ומינה אמרה, יכולה גם יכולה. ואז אמרה, ואני לא מזלזלת. והוסיפה, חס וחלילה. 

מינה באמת לא זלזלה באנשים. רק בהתנהגויות של אנשים. מינה אהבה אנשים והם אהבו אותה בחזרה. אחרי שהכרנו ואחרי שזיהיתי את הניסיון שלה לצמצם נוכחות אמרתי לה, אבוד לך מינה. רואים אותך גם בלי החיוכים וגם בלי הסמולטוקים. ומינה הסמיקה ואמרה, תודה על המחמאה. זה מצער אותי.

*

התפקיד של מינה אפשר לה למנות את עצמה לאחראית תפעולית. דניאל פיזזה בין הלקוחות הרבים, קיבלה את פני הסופרים והסופרות ואירחה את באי החנות בעוד מינה טמנה ראשה במחשב או בטלפון או בארגון חדרי הספח שעוצבו והוסבו לחדרי פעילות.

ואז איריס בקשה מדניאל להחליף אותה ולטפל בלקוחה סגולת שיער שהתלבטה ארוכות מול שולחן המוזלים. הפנים של איריס היו אפורות כשערותיה ובאופן כללי נראתה רע. ודניאל אמרה, בטח איריס, בטח. את נראית אאוט לגמרי. לכי לך להתאפס. 

ואיריס הלכה לה להתאפס ודניאל ניגשה לסגולת השיער והזמן חלף והסגולה לא והשעה שתים עשרה התקרבה בצעדי ענק ודניאל היתה חייבת לנטוש לטובת שיחת הכנה עם הסופרת מעין הלוי-כרמון ואיריס לא הראתה סימני התאוששות ומינה הבינה שתיאלץ להתגייס לטובת אחת מן המשימות וחששה מן הספרים יותר מן הסופרים והחליטה להעדיף את מעין על פני המתלבטת הסגולה. 

אבל אז התברר שמעין היא לא היא אלא הוא. כלומר, שמעין היא לא סופרת אלא סופר. בקיצור, מעין הלוי-כרמון הוא סופר שעד היום לא נודע על מה ולמה הוא נושא שני שמות משפחה כאחרונת הפמיניסטיות. 

אבל אז התברר שמעין היא לא היא אלא הוא. כלומר, שמעין היא לא סופרת אלא סופר. בקיצור, מעין הלוי-כרמון הוא סופר שעד היום לא נודע על מה ולמה הוא נושא שני שמות משפחה כאחרונת הפמיניסטיות. 

ברגע שמינה הבינה שזה המצב היא אמרה יפה, סליחה רגע. והלכה לדניאל ושאלה אם בכל זאת תוכל להתחלף אתה ודניאל ששמחה מאד להיחלץ ממלכודת המוזלים אמרה, בטח חיים. בכיף.

ומינה מצאה עצמה מול זוג עיניים שואלות.

*

איריס בחרה לה עיתוי גרוע להרגיש גרוע. היא הופיעה כרגיל. התייצבה כל בוקר בשמונה וחצי. שפתה לה קפה וקראה לה מעשה והסתובבה בין המדפים, אבל זה לא היה זה. כלומר, היא לא היתה היא. איריס שהתקשתה להתרוצץ או לעמוד לאורך זמן, תפסה את מקומה ליד הקופה ובקשה ממינה להיות קצת יותר מעורבת. כלומר, מול הלקוחות.

מינה חזרה לדקלם ביקורות ספרים ולמנות כוכבים בסולמות מבקרים עד שהגיע זוג אחד וחיפש את הספר הכי איני שיש. מינה שלחה אותם אל שולחן החדשים אבל הם נתלו בה כמו אורנגאוטן ודרשו את דעותיה והיא דקלמה המלצות בשם אומרם אבל הם, עיקשים שכמותם, לא הסתפקו בכך ושאלו שוב ושוב אבל מה את חושבת.

ומינה אמרה, פחות משנה מה אני חושבת. יותר מעניין לשמוע מה חושבים מומחים ממני. לא?

והזוג ענה פה אחד, לא.

והאיש שאל, אם זו היית את, איזה ספר היית לוקחת?

מינה התגמגמה. אני? אני לא כל כך… וחיפשה ישועה אבל דניאל היתה עסוקה עם קבוצת גימלאים שהקדימו בשעה למפגש עם סופר ואיריס לא נראתה בשום מקום.

הזוג תלה בה מבט ומינה אמרה, אני, אני לא, אני לא הייתי לוקחת שום דבר.

והזוג צחק פה אחד ואמר, קומיקאית. 

ומינה שאלה, מה? והזוג החזיר מה משלו והאישה שאלה, התכוונת ברצינות? והאיש שאל, זה עניין כלכלי?

ומינה, שלא הבינה איך הסתבכה ככה בשיחה, רק הניעה ראשה לשלילה ואחר כך אמרה, אולי תסתכלו על מסע אל הלא נודע. הוא מדורג ראשון ברשימת רבי המכר כבר חמישה שבועות.

והאישה שאלה, קראת אותו?

ומינה אמרה, מה זה משנה אם קראתי אותו, תראי את הדירוג שלו.

והאישה אמרה, עזבי אותי ממדורי ספרות גבוהי מצח. אני רוצה דעה של בחורה כמוני.

ומינה חשבה, אני לא בחורה וחשבה, אני לא כמוך. ואמרה, אז מה את בעצם שואלת? 

והאיש אמר בחוסר סבלנות ובקול קצת גבוה, היא שואלת מה את חושבת!

ודניאל שבנקודת הזמן הזו שבה מן הגימלאים אמרה את מה שאחר כך יכונה על ידי איריס הטריגר: מינה? מינה לא חושבת.

ודניאל שבנקודת הזמן הזו שבה מן הגימלאים אמרה את מה שאחר כך יכונה על ידי איריס הטריגר: מינה? מינה לא חושבת.

ומינה שהשיחה צברה בה מתח שנערם על גבי המתח שהגיע איתה מהבית שנערם על גבי המתח הקיומי של נוכחותה ברשת של המדינה, אמרה, אני?! אני לא חושבת?! אתם לא חושבים! אני אולי האדם היחיד פה שחושב. ואם אתם דווקא רוצים לדעת מה אני חושבת אז בבקשה. אני חושבת שאתם קוראים זבל. זה מה שאני חושבת. אני חושבת שמי שאומר שהעגלה שלכם ריקה מחמיא לכם. היא מלאה. מאד מלאה. ממש מלאה. אבל במה היא מלאה. תסתכלו במה היא מלאה.

ומינה הסתובבה סביב שולחן החדשים כמו חיה לכודה, מכה באצבעה על כל אחת ואחת מן הכריכות. הזוג המתלבט הביט בה בעיניים קרועות. שאר הלקוחות קפאו על מקומם, מאזינים, ודניאל המבועתת רצה לחפש את איריס שעה שמינה המשיכה במסע התוכחה. 

בבקשה. תראו בעצמכם. מספיק להעיף מבט על הכריכות כדי להבין מה אתם קונים. שלוש עברות חמורות במאה. עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים במאה. זה השלוש במאה שלכם. אז אל תשאלו אותי מה אני חושבת כי אתם לא רוצים לדעת מה אני חושבת.

והאישה של הזוג המתלבט אמרה, בסדר, בסדר, אבל למה את בוכה? והסתכלה על מינה במבט מאשפז.