מינה ברגר לא התכוונה – פרק ט”ו

את אביבה רמתי לא הזמינו לשבוע הספר. היא הזמינה את עצמה. סופרת לא מוכרת עם שני ספרי ניו אייג’ שלא הותירו חותם וספר שלישי שהיא מנסה לקדם. פנתה לאיריס והציעה להגיע ללא תשלום. איריס הסכימה. למה לא? שיבצה אותה ביום ראשון בבוקר, הזמן הכי פחות אטרקטיבי. אנשים טרוטי נפש, מדוכדכי פקקים בדרך לעבודות שנואות. אוספים את שבריהם מהתפרקות סוף השבוע. עוד לא צברו רעב כדי לצאת לצוד להם בילוי. הערבים וסופי השבוע נשמרו לסופרים הפופולריים ולידוענים.

אביבה רמתי הגיעה מוקדם. רעננה ונמרצת, ללא שום גינונים או ניסיון ליצור רושם. החנות דממה. דניאל התנמנמה בחיקו של הסמארטפון שלה ומינה עמלה למצוא מילה מתאימה לפלא בארבע אותיות. התלבטה בין כשוף למופת. אף אחת מהן לא התאימה. אמרתי לה, תנסי מגיה והיא אמרה, מה? וגוננה על החוברת שלה. אמרתי לה שאני יודעת לקרוא הפוך ושאני רואה שהיא תקועה. שתנסה מגיה. מינה לא הכירה את המילה. ראיתי איך היא מודדת את התשבץ בעיניה, איך היא מקווה שאני טועה. נתנה צ’אנס למקסם, לשווא. מחקה את המקסם ורשמה באטיות מגיה. אמרה, זה מתאים.

זו היתה הזדמנות להמיס את הקיפאון הברגרי שלה. שאלתי אותה אם זה משהו שדתיים עושים. כלומר, תשבצים. והיא אמרה, אני לא יודעת, אני לא דתיה. ועד שהספקתי להתארגן על חוסר ההבנה שלי היא הוסיפה, אני חרדית. חייכתי ואמרתי, נו, בסדר, אותו דבר. והיא התרצנה, שכבה נוספת של רצינות מעבר לזו שכבר אוּפרה בה ואמרה, זה ממש לא אותו דבר. ממש ממש לא. ואני שממש ממש לא היה לי אכפת אם נדבר על תשבצים או על דתיים העיקר שנמשוך את חוט השיחה אל מעבר לשלושה משפטים, אמרתי, אה, כן? תחכימי אותי.

אבל בדיוק אז נכנסה אביבה רמתי והרגה את ההזדמנות. צהלה בוקר טוב. חשפה שיניים מצוחצחות. שאלה איפה השירותים, איפה פינת הקפה. לא, לא צריך להכין לה. היא תיקח כוס מים רותחים, זה יספיק. היא לא שותה קפה. כבר שנים.

דניאל התעוררה לרגע משנת הסמארטפון והזמינה את מינה למשחק בת כמה אביבה רמתי. מינה לא ידעה לומר. היא אף פעם לא יודעת לומר בני כמה אנשים. בעיקר נשים. היא מסוגלת לזהות ילדוּת מובהקת או זקנה מופלגת. לגבי כל הטווח שבין לבין היא לא בטוחה. דניאל אמרה, טוב, זה בגלל שדוסיות לא מזדקנות. ומינה אמרה, מה זאת אומרת? ודניאל אמרה, הפאות שלכן לא מלבינות ובגלל שאתן, נו, איך אומרים שמנות בלי להעליב? אז בגלל זה אתן גם לא מתקמטות ובום, חיי נצח.

מינה לא ידעה לומר. היא אף פעם לא יודעת לומר בני כמה אנשים. בעיקר נשים. היא מסוגלת לזהות ילדוּת מובהקת או זקנה מופלגת. לגבי כל הטווח שבין לבין היא לא בטוחה. דניאל אמרה, טוב, זה בגלל שדוסיות לא מזדקנות.

אמרתי שאני מהמרת על ארבעים וחמש. מבטה של דניאל הוצת. ממתי מנהלות מתערבות במשחקים של עובדות. אבל אני לא אכפת לי. בקורס למנהלים צעירים דברו אתנו על בדידותם של המנהלים. עשרת הדברות למנהל. אל תשתה קפה עם הכפיפים שלך. אל תתחבר עם עובדים. אל תתנצל. אל אל אל. אני לא מקבלת את זה. המודל המיושן של דיסטנס והיררכיה לא מתאים לי ואני לא מתכוונת לרבע את עצמי לתוכו. ראיתי את גלגלי המוח של דניאל מסתובבים. האישונים שלה בערו. התקוטטות חסרת סיכוי בין הלא לתת למנהלת הזאת להתחבר אתנו לבין התשוקה להתנצח וחוסר היכולת לשתוק. ברור שהתשוקה נצחה. תשוקות תמיד מנצחות. דניאל אמרה, אין מצב, המנהלת. תראי אותה. היא הכי הֶז בין. היא זקנה.

בתיאום כמעט מושלם סובבנו ראשים אל פינת הקפה, לוודא שהזקנה לא שומעת. היה נראה שלא. אמרתי, היא לא זקנה ולא שום דבר. היא פשוט לא מעכבת תהליכים. מינה אמרה, תהליכים? ואני אמרתי, את יודעת, היא נותנת לזמן לנוע על מהלכו הטבעי ולסמן בה את אותותיו.

ודניאל אמרה, ככה את מדברת תמיד, המנהלת?

ואני אמרתי, איך ככה?

ודניאל אמרה, גבוה כזה. ובקול שלה ריקד לעג. המנהלת לא היה מחווה של כבוד.

ומינה אמרה, זה דווקא יפה, וחזרה להתעמק בתשבץ שלה. לא ידעתי אם היא מכוונת לאביבה רמתי המאפירה או לשפה הגבוהה שלי.

*

אביבה רמתי הרצתה את משנתה לתריסר כסאות פלוס שתי נשים בחופשת לידה שנדנדו עגלות במרץ. דניאל לא נראתה בשום מקום ואני אספתי את מינה לשיחה אישית. שאלתי אותה מה היא חושבת לעשות במקרה שהמלצתה תידרש שוב. אמרתי שכדאי שתהיה לה תכנית. מינה הסמיקה ואמרה, אני מצטערת על מה שהיה, זה לא יקרה שוב. אמרתי שאני לא כתובת להתנצלויות. אני רק רוצה לבדוק איך היא הולכת לנהל סיטואציה דומה אם תתרחש. היא אמרה שהיא מקווה שלא תתרחש. הצטרפתי לתקוה אבל לא ויתרתי על תשובה. מינה אמרה שהיא מתכוונת להיצמד לטקטיקת הביקורות שאיריס הציעה לה. היא תגיד מה חושבים מביני דבר. הדעה שלה לא רלוונטית.

שאלתי אותה אם יש לה דעה.

והיא שאלה, מה?

ואני אמרתי, דעה. דעה לא רלוונטית. יש לך?

והיא אמרה, ברור שיש לי. את יודעת שיש לי.

אמרתי שאני לא יודעת.

והיא אמרה, לא ספרו לך?

ואני אמרתי, רק אמרו שהגבת באופן לא מותאם.

והיא חזרה אחרי, לא מותאם.

ואז אמרה, אז את לא יודעת מה אמרתי.

ואני אמרתי שלא.

והיא חזרה על מה שאמרה כמו בשחזור פלילי. יד ימין היתה פה. מילה שמאל נאמרה שם. אחד לאחד רק בלי האמוציות.

ניסיתי להחזיק את הברקסים שלי ולא ממש הצלחתי ואמרתי, מי את גברת מינה ברגר שתבואי ותגידי שכל מאות הכותרים פה הם זבל? מי את שתשפטי סופרים ויוצרים עם רקורד מפואר ותגידי שהם עגלה ריקה?

ניסיתי להחזיק את הברקסים שלי ולא ממש הצלחתי ואמרתי, מי את גברת מינה ברגר שתבואי ותגידי שכל מאות הכותרים פה הם זבל? מי את שתשפטי סופרים ויוצרים עם רקורד מפואר ותגידי שהם עגלה ריקה?

והיא אמרה, אמרתי לך שהדעה שלי לא רלוונטית. את התעקשת.

ואני אמרתי, יהיה לך נעים אם אכנס אליך הביתה ואגדף את ארון הספרים שלך?

ומינה אמרה, להבדיל.

ואני אמרתי, מה?

והיא אמרה, כלום.

ואני אמרתי, אם זה מה שאת חושבת, מה את בכלל עושה פה?

ומינה הסתכלה עלי בעיניים של אדם שלא אכפת לו אם יפטרו אותו. אני מכירה את המבט הזה. פגשתי אותו במראה כל בוקר בחודשיים האחרונים. ואמרה, אין בעיה. אלך.

ואני אמרתי שאין לי סמכות לפטר אותה ושזה גם לא מה שאמרתי. התכוונתי לשאול מה היא עושה פה אם היא חושבת כך.

ומינה שתקה ולא ענתה ואז אמרה, אני לא צריכה עכשו שיחת מוסר.

ואני אמרתי, לא צריכה מה?

והיא אמרה, כלום. ורכנה בחזרה אל התשבץ שלה וחיפשה מילה לטריק בוער ולא מצאה ואני אמרתי תנסי להטוט והיא רשמה ואז חיפשה שתי מילים לקסם מרוכז ולא מצאה ואני אמרתי הוקוס פוקוס והיא לא רשמה והניחה את העיפרון וסגרה את החוברת ואמרה, מה את רוצה?

ואני אמרתי, אין מצב שאין פה ספר אחד שאת יכולה להמליץ עליו. אין מצב.

והיא אמרה, עובדה.

ואני אמרתי, שום עובדה. יש ספרות יפה. יש ספרות מופת. יש ספרות קלאסית. יש מתורגמים. אף אחד לא עומד ברף של מינה ברגר?

ומינה אמרה, זה לא קשור לרף שלי.

ואני שאלתי, אז לרף של מי?

והיא אמרה, הם לא נקיים.

ואני אמרתי, נקיים?

מינה התקשתה להסביר לי מה זה אומר. היא השתבללה ואמרה, אני לא יכולה. רק בהמשך הבנתי שהסבר חייב אותה לנקוט מלל שלא עמד ברף עדינות הלשון שלה. היא לא היתה מסוגלת.

מינה ברגר שומרת על פיה באדיקות של טבעונית קצה. אם התורה מאריכה עם החיה אשר איננה טהורה, מי היא שתדבר טמא. ההקפדה שלה כל כך הרמטית שהיא גם לא חושבת במילים לא ראויות. הן לא זמינות לה. הן לא מתקיימות במרחב הלקסיקלי שלה. בהמשך, כשכבר דברנו, שאלתי אותה אם היא גם לא מרגישה אותן. כלומר, את התחושות שמביאות אנשים לגדף. (מינה לא אומרת לקלל. עם לגדף היא איכשהו חיה בשלום.) והיא אמרה, לא. אני לא מרגישה אותן.

לא קניתי את זה. התווכחנו. אני טענתי שאפשר אולי לשלוט במעשים. לא במחשבות. לא ברגשות. מינה אמרה, אפשר גם אפשר. דבר ראשון אפשר להשפיע על הרגשות. אחרי המעשים נמשכים הלבבות וכולי. וחוץ מזה, אם יש מצוה לאהוב את השם ולאהוב כל יהודי, סימן שאפשר לשלוט ברגשות. מינה דברה בהחלטיות. גם אני. היינו תאונת דרכים של סימני קריאה.

היא אמרה, אתה מרגיש מה שאתה בוחר להרגיש.

אני אמרתי שזו קלישאה מקושקשת.

היא טענה שהאתה מרגיש מה שאתה מרגיש שלי הוא לא פחות קשקוש.

ודניאל שמריחה אקשן דרך קירות בקעה מאנשהו ואמרה, המנהלת, ברגר צודקת. את נותנת לה פייט לא רע בכלל. אולי תכתבו ביחד את ספר הקלישאות הגדול?

אבל כל זה קרה רק חודש מאוחר יותר. ברגע ההוא לא הבנתי מה הבעיה להסביר. בן אדם אומר משהו, שיסביר. מינה עמדה שם ושתקה ודניאל הגיחה מהשום מקום בו היתה ואמרה, תעזבי אותה, נו. אבל אני לא התכוונתי לעזוב. אין לי בעיה להרפות מדברים. אני לא אמא שלי. אבל כשאני לא מבינה משהו אני לא עוזבת אותו. בחיים שלי לא שמעתי טיעון כזה. שמעתי, משעמם. שמעתי, לא אמין. שמעתי, רדוד. דל. צעקני. מלודרמטי. אבל נקי? ממתי ספר צריך להיות נקי? מה הוא, חדר במלון?

ומינה שתקה ואני התחמשתי לקראת הטיעון הבא ואז אביבה רמתי התערבה.

היא מתכוונת לתוכן נקי. בלי רומנטיקה. בלי ארוטיקה. בלי קללות. בלי כפירות. בלי אלימות ובלי גסויות. נכון?

לא הבחנו בה עד שלא פתחה את הפה. לא ראינו שסיימה עם חוֹפשוֹת הלידה, לא שיצאה מהחדר, לא שהתקרבה, לא שצותתה. פתאום היא היתה שם ואמרה מה שאמרה ומינה הנהנה באוזניים אדומות, נכון.

אז על הספר שלי את יכולה להמליץ. הוא נקי.

והיא הושיטה למינה ספר ירקרק. לחזור הביתה מאת אביבה רמתי. אמרה, אל תסמכי עלי. תקראי בעצמך.

עמדנו שם שתינו, במבוכה נטולת היררכיה, ועקבנו אחרי גבה המתרחק. רגע לפני שסגרה מאחוריה את דלת החנות שרבבה שוב את ראשה ואמרה, אה, ואגב, אני בת חמישים וחמש.