1

מינה ברגר לא התכוונה – פרק ט”ז

מינה ברגר לא עושה שום דבר סתם. לכל מעשה יש יעד ולכל פעולה תכלית. אצל מינה אין קיום נטול מטרה או מעשים בעלמא. משחק עם הילדים הוא הזדמנות לתת דוגמה אישית. טיול עם הבעל הוא חיזוק הזוגיות. ביקור אצל אמא שלה הוא כיבוד הורים. סתם לקשקש עם האישה שילדה אותך או לבהות או להתבטל זה לא ראוי. 

אמרתי לה, נו באמת מינה. אסור לך לצאת לנופש בלי לצטט לי את הפסוק הזה עם היחליפו כח? והיא אמרה, זה לא עניין של מותר ואסור.  

זה לא ענין של מותר ואסור. עוד אחד ממשפטי המפתח הנועלים של מינה. נועלי דיון ונועלי מחשבה ונועלי שיחה. כלומר, אצל כל השאר. לא אצלי. אקסיומות מטעם עצמן לא עובדות עלי. אני מתוכנתת לשאול ולהקשות ולחקור. אי אפשר להגיד לי על משהו ככה זה. כלומר, אפשר להגיד. זה פשוט לא משתיק אותי. תשאלו את אמא שלי. היא תתלונן בגאווה על הילדה החצופה שמשגשגת לה בבית. 

אמא שלי לימדה אותי להטיל ספק בכל דבר. בכל כל דבר. שום דבר אינו כפי שהוא נראה. כל אמת עשויה להתגלות כשקר. הרצון לדעת נולד מן הספק. היא דקלמה ואני הטלתי. כמו תרנגולת הטלתי. תמיד ובכל דבר. אני לא חושבת שהיא חשבה שכשאת מגדלת ככה ילדה עלול לבוא יום שהספק שלה יוטל עליך. שהשאלות שלה יופנו כלפיך. 

אמא שלי לימדה אותי להטיל ספק בכל דבר. בכל כל דבר. שום דבר אינו כפי שהוא נראה. כל אמת עשויה להתגלות כשקר. הרצון לדעת נולד מן הספק. היא דקלמה ואני הטלתי. כמו תרנגולת הטלתי.

אי אפשר להאשים אותה. אמא שלי היא בת של סבתא שלי וסבתא שלי היא האישה הכי נאורה שאני מכירה. הכי מכילה ופתוחה וליברלית. הכי הכי. עד שזה מגיע לבת שלה. כלומר, לאמא שלי. סבתא שלי סרסה לאמא שלי את הנשמה. כלומר, השקיעה בה את הנשמה ואמא שלי הגשימה את חלומותיה. של סבתא שלי. את החלומות שלה אמא שלי החמיצה. כרוניקה של אמהות. ילדה שהופכת לאמא יולדת ילדה שהופכת לאמא שיולדת ילדה שהופכת לאמא. כל אחת חושבת שהיא. היא תתקן את העוולות שנעשו לה. היא תהיה אחרת. היא לא תשחזר את הטעויות. ואכן. היא לא משחזרת. אין צורך לשחזר. יש מספיק טעויות לכולם. היא עושה טעויות אחרות שהילדות שלה נשבעות לא לשחזר. והפסיכולוגים ממשיכים להתעשר. 

מינה כל כך הצטערה בשבילי. לא הבינה איך אפשר לחיות ככה. אין שמחה כהתרת הספקות. עשה לך רב והסתלק מן הספק. אמרתי לה, טוב בסדר. זה לגברים מה שאמרת. לא כתוב עשי לך רבנית. זה כל כך הצחיק אותה. לא כל כך הבנתי למה אבל היה נחמד לראות אותה צוחקת ולגלות שיש לה שיניים ישרות. או בכלל שיש לה שיניים.

בכל מקרה, כמו שאמרתי, אני מטילת ספק אז אמרתי, אם זה לא ענין של מותר ואסור אז איזה ענין זה כן. ולא הנחתי לה ועצבנתי לה את כל התשבצים והכרחתי אותה להסביר לי, ואחרי שהיא התקשרה לבעלה שיעזור לה לארגן את ההסבר שלה, ואחרי שהבנתי בגדול את תפיסת הקיום של מינה, אמרתי לה שהיא מתוכלתת.

ומינה אמרה, אני לא מתוכנתת.

ואני אמרתי, מתוכלתת. אמרתי מתוכלתת.

והיא אמרה, אה. מלשון תכלית.

ואני אמרתי, כן.

והיא אמרה, תודה על המחמאה.

ואני אמרתי, לא התכוונתי להחמיא.

והיא אמרה, מצוות לא צריכות כוונה.

ואני אמרתי, מה?

והיא אמרה, כלום.

ואחר כך אמרה, זה יפה. המתוכלתת הזה.

ואני אמרתי, כן?

והיא אמרה, כן.

ואז שאלתי אותה למה היא מדברת אתי. כלומר, לאיזו תכלית. ומינה לא ענתה ולחייה פרחו ודניאל אמרה, קל, המנהלת. היא מחזירה אותך בתשובה. ומינה אמרה, מה פתאום, אי אפשר להחזיר בתשובה. ודניאל התחילה להגיד משהו אבל מינה לא נתנה לה להגיד את אותו המשהו ואמרה, תשובה זה משהו פרטי. תשובה זה תהליך פנימי. תשובה בנאדם צריך לעשות בעצמו עם עצמו. בגלל זה קוראים לזה חוזר בתשובה ולא מוחזר בתשובה. 

ואני אמרתי, בסדר בסדר הבנו. את לא רוצה לענות על השאלה שלי.

והיא אמרה, מה?

ואני אמרתי, אחרת לא היית מטביעה את השאלה בכל כך הרבה תשובה.  

ומינה אמרה, איזו שאלה. איזו תשובה.

ואני שאלתי שוב למה היא מדברת אתי. 

והיא אמרה שזה בייסיק של בין אדם לחברו.

ודניאל שרקה, בייסיק! נשברת אחותי.

ומינה אמרה, נשברתי?

ודניאל אמרה, נו איך היא אמרת שקורים למי שכבר לא אולטרה גלאט? שבורים? פגומים?

ואני אמרתי, מקולקלים. אומרים מקולקלים. נכון מינה?

ודניאל אמרה, התקלקלת אחותי.

ומינה אמרה, אני מחויבת בבין אדם לחברו. אני לא נחמדה אליך כי מתחשק לי. אני נחמדה בגלל ואהבת לרעך כמוך. בגלל והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. אני לא נתונה לגחמות של מצב רוח. יש לי מחויבות. 

ודניאל אמרה, אז כן מותר לכן להיות יפות? 

*

גם ספרים לא קוראים סתם. 

כשמסיימים ספר צריך לחפש בו איזה דבר שאפשר לקיימו. ככה מינה אומרת. או שאולי מישהו אחר אמר והיא ציטטה. הסברתי לה שלא כולם ככה. אנשים קוראים סתם. כי הם קוראים. להעביר את הזמן. לברוח מהמציאות. ליהנות מצרות של אחרים. אחר כך סוגרים את הספר והולכים הלאה. לא נושאים על גבם את משאו אל מעבר לזמן המפגש. רחוק מהעין רחוק מהלב. 

למינה זה לא משנה. כלומר, מה שאני אומרת. ספר אחד שישפיע על אדם אחד לעשות דבר אחד. לא צריך יותר מזה כדי שתיתבע בבית דין של מעלה. 

למינה זה לא משנה. כלומר, מה שאני אומרת. ספר אחד שישפיע על אדם אחד לעשות דבר אחד. לא צריך יותר מזה כדי שתיתבע בבית דין של מעלה. 

שאלתי אותה אם זה כמו בית דין של מטה. היא אמרה שאין לה מושג. לא יצא לה להיות בבית דין של מטה. אבל אם זה מעניין אותי היא תברר בשבילי. 

*

מינה חזרה למחרת היום ובעיניים ארגמניות בישרה שהספר זך ונקי. כלומר, מילולית. רעיונית הוא משונה. דניאל אמרה, וואלה. אחלה. ואני אמרתי, יופי. אז מצאנו ספר שמותר למינה ברגר להמליץ עליו. ומינה אמרה, זה לא עניין של מותר ואסור.

*

אביבה רמתי היתה אשה רגילה עד שנולדו לה הילדים. מכריה אומרים שכבר קודם לכן היו סימני חריגות. אבל למי אין. לכולם יש. תראו לי מקרה אחד של השתגעות שלא אומרים שהיו סימנים. קחו מישהו מישהי לא משנה. ותדמיינו שאומרים לכם, שמעתם? היא איבדה את זה. עכשו תחפשו את הסימנים. מאה אחוז שתמצאו אותם. מאה אחוז. אני מאמינה שכולנו מטורפים בפוטנציה. מימוש הפוטנציאל השגעוני שלנו תלוי בנסיבות. לא מעבר לזה. 

מינה נחרדת מזה. היא אומרת, בואי לשכונה שלי. בואי למשפחה שלי. כולם שפויים. ואני אומרת, נראים שפויים ושפויים זה לא אותו דבר. אם תבדקי מספיק לעומק תמצאי. אם את חושבת שמישהו נורמלי זה רק סימן שאת לא מכירה אותו מספיק טוב.

לטירוף יש סימני דגירה. פה ושם משק כנפיים. מדי פעם זרדים על החלון. ככה זה. שני ספרי פרוזה כתבה אביבה. גיבורה אחת בריטריט ללא סוף, שותקת לאורך שלוש מאות וחמישים עמודים. גיבור שני עובר לתזונה בראשיתית (הביטוי במקור) ומתחבר לאני האופקי (כנ”ל, במקור). כתיבה לא רעה שהתכנסה לכדי ספרים לא טובים. אביבה כתבה ספרי תעמולה במסווה של פרוזה. האג’נדה שלה היתה חשופה ונעדרת סאבטקסט: מטריקס אאוט. חופש ושחרור אִין. 

את הספר השלישי כתבה אחרי שהפכה לאם. שני ילדים הספיקו לה כדי לקרוא תיגר על מערכת החינוך ולהמליץ באופן גורף וחד משמעי על חינוך ביתי. השגעון דגר על מדיטציות ותזונה אורגנית והילדים היו הטריגר לפרישה מהחיים הנורמטיביים. את הספר שלה כתבה על אשה שילדיה נגרסים בין שיני המערכות או נרמסים תחת גלגליה. עולם הדימויים שלה שוטט בין הרס לחורבן. האשה, כמה מפתיע, עוברת לחינוך ביתי ומצילה את ילדיה מִכְליה חינוכית ופסיכולוגית.

בלילה אחד קראה מינה את הספר. היא היתה להוטה למצוא פתרון לסוגיית ההמלצות. לסוגיית המנהלת הנושפת בעורפה. אמרה, השם שם לי ספר בתוך היד אז אני צריכה לבדוק את זה. אני אמרתי, אביבה רמתי שמה לך ספר בתוך היד. אבל למה לא. תבדקי.

והיא בדקה. בעיני נץ היא בדקה. ישבה במרפסת הבית כי הביתה לא מכניסים ספרים כאלה וקראה וקראה וקראה. נאבקת בעייפות, בזרות, במוזרות. אישה חרדית קוראת מחשבות חילוניות. נזקקה לארבע שעות אינטנסיביות ולשמונה כוסות קפה כדי לצלוח אותו מכריכה לכריכה. בדופק מואץ תרה אחר מילים קלוקלות ורעיונות נלוזים. אמרה שהוא משונה ומופרך. שאין בו שום היגיון. שהוא עיוות של עולם נטול יראת שמים. שאף אחד לא קם בבוקר ומנתק את ילדיו ממכונת ההנשמה הרוחנית שלהם. מצד שני, עם בית ספר חילוני אולי באמת כבר עדיף שיישבו בבית. היא התקשתה לעקוב אחר פיתולי העלילה. אבל זה הרע במיעוטו. הוא נקי וזה מה שחשוב.

*

מינה ברגר החלה להמליץ על הספר לחזור הביתה מאת אביבה רמתי, ובתוך שלושה ימים אזל המלאי מהחנות.