מינה ברגר לא התכוונה – פרק כ”ז
כשמישהו חושב משהו, קשה מאד לגרום לו לחשוב אחרת. מינה אומרת שצריך שבעים שנה כדי לעקור מידה אחת רעה. אני אומרת שצריך כפול שנים כדי לעקור אמת אחת שגויה. טבע האדם לחשוב את מחשבותיו ולגייס כל מידע תומך. כל השאר מנופנף לצדדים.
מינה הוכתרה לאדריכלית סצנת ההומסקולינג, וכל ניסיון לקעקע את מעמדה נתקל בחומה בצורה של התעלמות מצד כל הנוגעים בסיפור. ההכתרה עשתה לה כנפיים והטלפון האישי של מינה המה מספרים ממחוזות זרים. בשלב ראשון, לפני שהבינה את הסיטואציה, השיבה מינה לכל שיחה. כן. לא. זו טעות. אין לה מה לומר. מה פתאום. אבל אז דניאל עדכנה שבפורום חוזרות הביתה עלתה הקלטה בקולה של מינה והיא ניתקה טלפונים וירדה למחתרת.
אבל הנזק כבר נעשה.
מינה ובעלה נקראו לשיחת בירור עם מנהלת בית הספר של בנותיהן. הם שמעו שהיא מעורבת בהתארגנות חילונית שקוראת תיגר על הממסד. הם הבינו שהיא מובילה את ההתנגדות לחינוך הבית ספרי. מינה הסתכלה על בעלה והוא הסתכל עליה ואחר כך על המנהלת ואמר, לא היו דברים מעולם. המנהלת עפעפה לרגע ואמרה שהמידע הגיע ממקורות מהימנים שאין לפקפק בהם. בעלה של מינה אמר שהוא ישמח לפגוש את אותם המקורות. המנהלת אמרה שזה לא אפשרי אבל הם יכולים לסמוך עליה. אלו גורמים שאין לפקפק בהם.
מינה ניסתה לסמן לבעלה שישתוק ויתן לה להוביל את השיחה אבל הוא לא הסתמן ושאל אם הוא ומינה גורמים שיש לפקפק בהם. המנהלת אמרה, חלילה חלילה, אבל הקמט שבין עיניה אמר אחרת. מינה רצתה לספר על כל ההשתלשלות ואיך דבר הוביל לדבר ואיך היא לא התכוונה, אבל היא לא יכלה להגיד כלום כי חששה שהסיפור יפליל אותה לא פחות.
מינה ניסתה לסמן לבעלה שישתוק ויתן לה להוביל את השיחה אבל הוא לא הסתמן ושאל אם הוא ומינה גורמים שיש לפקפק בהם. המנהלת אמרה, חלילה חלילה, אבל הקמט שבין עיניה אמר אחרת.
אם תשאלו אותי, אני לא מבינה את הענין הזה. לא מבינה למה מינה צריכה לחשוש לספר שהיא עובדת בחנות ספרים. כל עבודה מכבדת את בעליה זה לא משהו מהתנ”ך? אני יכולה להבין שזה פחות מקובל. אני פחות מצליחה להבין למה פחות מקובל נחשב חטא. בכל מקרה השתיקה של מינה לא שיחקה לטובתה, והמנהלת אמרה שהסיטואציה מאד לא נוחה להם. מצד אחד גם מינה וגם בעלה מגיעים ממשפחות חשובות ומוערכות, מצד שני הם לא יכולים ששמו של בית הספר יקושר גם לא בעקיפין לבְרוֹךְ הזה. מה שפותר את הענין הוא העובדה שמינה בכל מקרה מתכוונת לעבור לחינוך ביתי כך שבסיעתא דשמיא נחסכה מכולם אי נעימות גדולה. הם רק מבקשים להצהיר כאן באופן ברור ולמען הסר ספק שאין להם יד ורגל בכל המהלך שמינה מובילה והם מאחלים למשפחת ברגר ולילדות המקסימות הרבה הצלחה.
בעלה של מינה שלא מצא לנכון להתווכח קם וחבש את מגבעתו. המנהלת שלא מצאה עוד מה לומר קמה אף היא ויישרה את חצאיתה המיושרת. רק מינה לא קמה. בקול סדוק ובפנים אפורות אמרה, סליחה, המנהלת. המקורות שלך שאני לא יודעת מי הם ומה הם בדיוק יודעים, מאד לא מדייקים ואני ממש ממש לא מתכוונת לעבור לחינוך ביתי.
*
מינה הפעילה את כל הארטילריה העומדת לרשותה במלחמה על מה שעד לפני חמש דקות כלל לא רצתה. אף אחד לא יראה להם את הדלת. אף אחד לא יגיד לה, למינה ברגר, הבת של המשפחה שלה, הכלה של המשפחה של בעלה, שהיא לא רצויה או לא מתאימה. לחזור הביתה מיוזמתך זה דבר אחד. לחזור הביתה מיוזמתו של מישהו אחר זה דבר שונה לחלוטין.
מינה עמדה תחת צליבות התוכחה של הכוחות המגויסים. ספגה בהכנעה מינאית את כל האמרנו לך והלמה לא הקשבת לנו והאיך יכולת להיות כל כך טפשה. כופפה קומתה והשפילה מבטה ושילמה את מס ההתחטאות הנדרש להעמידם לימינה במאבק שנפל עליה משום מקום.
הרצים יצאו דחופים לבית המנהלת שבעלה הוא החברותא לשעבר של גיס של אחותה של מינה. ולבית של גרוס שאמא של מינה היתה השדכנית של הבן שלה והיא חברה טובה של המפקחת. ולרב השכונה שאבא של מינה מקורב אליו ויש לקוות שיש לו מילה אצל הנהלת בית הספר. החמולה לבית טייטל-ברגר התייצבה לחלץ את מינה ובעלה מהבור שכרו לעצמם.
אם לא הנסיבות אפשר שהיו נהנים מהשבת אחים שנכפה עליהם. אבל הנסיבות הכתיבו סבר פנים קודרות וקימוטי מצחים ותרגולי ניסוחים מפותלים והרבה קפאין וחבילות של טישיו. קלונה של מינה נידון ברבים ומעשיה נשפטו בדלתיים פתוחות. מי עוזב חממה בטוחה. ולמה מקום חילוני. ומה פתאום חינוך ביתי. ומתי התרחש השינוי. שיניים נקשו סביבה בחלחלה. לא משנים. לא משנה מה. אחיה ואחיותיה התפלפלו בלהט. שכר קהילה כנגד הפסדה. תשואת הבחירה כנגד נזקיה. זוגות עיניים תבעו ממנה תשובה. היא ניסתה לומר שאין לה. כלומר, שיש את התשובות הרגילות ושהיא רק שאלה קצת שאלות. היא לא התכוונה לשלם במעמדם. היא לא חשבה שזה מה שיקרה. הם לא הבינו איך יכלה להיות כל כך תמימה.
מינה בכתה בלי הפסקה. התייפחויותיה החרישיות הפכה לפס הקול של החמ”ל המשפחתי. בתחילה עוד ניסו להרגיע אותה. אמא שלה שליטפה לה את הראש ואמרה, זה ניסיון מינה’לה. את רק תגדלי מזה. אבא שלה שליטף לה את הצד השני של הראש ואמר, אל תדאגי מינוש. אנחנו עושים כל מה שאפשר. בעלה שניסה להזריק לה חוסר אכפתיות. אחיותיה שהרו וילדו עצות ללא הרף.
מינה בכתה בלי הפסקה. התייפחויותיה החרישיות הפכה לפס הקול של החמ”ל המשפחתי. בתחילה עוד ניסו להרגיע אותה. אמא שלה שליטפה לה את הראש ואמרה, זה ניסיון מינה’לה. את רק תגדלי מזה. אבא שלה שליטף לה את הצד השני של הראש ואמר, אל תדאגי מינוש. אנחנו עושים כל מה שאפשר.
מתקפת המאמצים נשאה הבטחות שאיש לא הבטיח לקיים, אמירות מעורפלות שאיש לא טרח להבהיר וערמות של מילים ללא כיסוי. מישהו לחש שהרקע של טייטל לא עובד לטובתם. דור שני למתחזקים. אתם יודעים איך זה. הסטטיסטיקות מדברות נגד עצמן. שמעו גם שמינה עובדת במקום חילוני. אין מה לעשות. הכל קשור בהכל. אי אפשר להפריד. לכל בחירה יש מחיר. ככה זה.
*
מינה עזבה את החנות.
בעיניים קולחות מצער בקשה להפרד. חיפשה מילים והתקשתה. התחילה לומר משהו ועצרה. ניסתה שוב ונבלמה. דניאל אמרה, בקטנה אחותי, כוּלה לא נראה אותך יותר לנצח. ואני אמרתי, זה בסדר מינה. את לא צריכה לומר כלום. ודניאל אמרה, צריכה, בטח צריכה, לא מתפיידים ככה. ומינה לאטה, אני לא יכולה. ודניאל אמרה, תחשבי תשבץ. תחשבי הגדרות. באסה שאני עוזבת בשלוש אותיות. אתן מהממות ואני חולה עליכן בארבע אותיות. אני שמחה שהכרנו בחמש אותיות. נוקדימה. קטן עליך. ואני חייכתי ודניאל חייכה ומינה ניסתה גם היא לחייך אבל הקילוח מעיניה גאה והתייפח, והיה ברור שנאומי פרידה לא יהיו פה היום. אז דניאל חיבקה את מינה ולקחה אותה לחדר הפנימי ומזגה לה מים בטעמים בכוס חד פעמית מקושטת שקנינו לכבוד הפרידה ואחר כך ניגשה לכניסה ונעלה את הדלת מבפנים וסובבה את השלט של התכף אשוב והסתכלה עלי ושאלה, מה? אפילו שלא אמרתי כלום.
אחר כך הבאנו למינה את המתנות שקנינו לה. דניאל הביאה לה ספר תשבצים למתקדמים ואני קניתי לה מחברת שחורה עם המילה שאלות בחיתוך לייזר על הכריכה. מינה דמעה וחייכה ורצתה לומר שהיא שמחה שהכרנו ולא יכלה בגלל התוצאות העגומות ורצתה לומר שתתגעגע ולא יכלה בגלל הדיסוננס ורצתה לומר שתזכור אותנו לעולם ולא יכלה בגלל שרצתה לשכוח.
*
שבוע אחרי שמינה עזבה שבה איריס מן המתים ואני דורדרתי לדרגת מוכרנית רגילה.
ניסיתי להתקשר למינה, להתעניין, לשמוע מה קורה. רוב הזמן הטלפון היה מנותק, וכשהיה מחובר לא היה מענה.
ניסיתי להתקשר למינה, להתעניין, לשמוע מה קורה. רוב הזמן הטלפון היה מנותק, וכשהיה מחובר לא היה מענה.
דאגתי לה. השתעממתי. ניסיתי לפתור תשבצים לזכרה אבל זה לא שיפר לי את ההרגשה. בבת אחת הבנתי כמה משמעותית היתה לי. כמו השיר, לא זוכרת את שמו, שאומר שמתגעגעים לשמש רק כשמעונן ולבית רק כשכביש. שמבינים את חשיבות הדברים רק כשהם נעלמים. במקום מינה הביאו בחור צעיר. נחמד דווקא, חיובי כזה, אבל לא הטייפ שלי. איריס רצתה לגייס חרדית אבל המשאבי אנוש החליטו אחרת. דניאל חזרה להעלות סטורי’ז. אני חזרתי לחפש כרטיסי טיסה. הכל חזר להיות סתמי.
כאן היה הסיפור עשוי להסתיים. כלומר, הסיפור המשותף של מינה ושלי. חברוּת התלויה בעבודה, בטלה עבודה בטלה חברות. אבל הסיפור לא נגמר פה, כי אחרי חודש בערך מינה התקשרה.