מינה ברגר לא התכוונה – פרק כ”ח
הילדים של מינה ברגר התחילו לשאול שאלות.
יפי, התפוח שנפל רחוק ממינה, פתחה את הסכר. למה הלכת לעבוד עם חילונים? שמעתי שסבתא אמרה. איך חילונים נראים? כמו גויים? ולמה רותי אומרת שיזרקו אותנו מהבית ספר? מאיזה קומה יזרקו אותנו? זה עונש על איך שהתנהגת? ואיפה נלמד? את תלמדי אותנו? אבל את לא יודעת חשבון. למה את בוכה? למה סבתא מלטפת אותך כמו תינוקת?
אחריה הגיע שיטפון. מפל של שאלות. מה, למה, איך, מי אמר, מי החליט. מֶני היה מוטרד מהאפשרות שמינה תלמד אותו. אני גדול ואני צריך רב’ה. את לא יכולה להיות הרב’ה שלי. את בת. רותי ביקשה להבין מה העדיפות של חינוך ביתי על פני בית ספר. אמרה, זה החיים שלי. אתם לא יכולים להחליט עלי.
החמ”ל המשפחתי התגייס לסייע בעורף. אמא של מינה אמרה, כיבוד הורים, ילדים. ציפי אמרה, אבא ואמא אחראים על החינוך שלכם והם בהחלט יכולים להחליט עליכם. שושי אמרה, זו לא שאלה ששואלים. שמואל אמר, שום חינוך ביתי, אתם תלכו לבית ספר כמו כולם. אבא של מינה ניסה להרגיע אותם בנזיד עדשים וגלידה. כלום לא עבד. הילדים הציפו את הסלון בסימני שאלה, כמו כוח טבע חזק וחסר מוח המבקש נתיב לפוטנציאל האנרגיה האצור.
מינה אמרה, זה בסדר אמא. אנחנו מרשים.
בעלה של מינה אמר, זה בסדר סבתא. הם ילדים טובים.
ואמא של מינה אמרה, ברור, ברור, ילדים טובים וצדיקים.
וציפי אמרה, אולי כדאי ש…
ובעלה של מינה אמר, אולי. והקול שלו אמר, אולי לא.
ושושי אמרה, אבל מינה, את לא יכולה ל…
ומינה אמרה, אני יכולה. והקול שלה אמר, תשתקי.
ואבא של מינה שאל, מי רוצה סיפור? ולקח את כולם לחדר והקריא להם מכה עשו חכמינו.
מינה הרגישה שהאוויר לא מצליח להכנס לה לריאות, ופתחה חלון וחיפשה חמצן ולא מצאה ואמרה לבעלה, אני מרגישה מתחת למים, והוא אמר, את יודעת לשחות. והיא אמרה, רק בים שלי. הים הזה גדול עלי.
וכולם חזרו למשימת ההצלה הבוערת ומינה ובעלה פרשו למטבח שבניגוד לטרנדים העיצוביים התברך בדלת ומינה הרגישה שהאוויר לא מצליח להכנס לה לריאות, ופתחה חלון וחיפשה חמצן ולא מצאה ואמרה לבעלה, אני מרגישה מתחת למים, והוא אמר, את יודעת לשחות. והיא אמרה, רק בים שלי. הים הזה גדול עלי.
*
משפחת ברגר הצפינה לכמה ימים. מינה השאירה מאחוריה את החמ”ל ואת מכתבי ההתחייבות ואת שיחות ההתרפסות ואת הטלפון הסלולרי ונסעה. לפני שהתחתנה עם בעלה לא ידעה לעשות זאת. במשפחה של מינה לא יודעים להתנתק. זמינות מלאה עשרים וארבע שש. טסים לדלת על כל ספק דפיקה. עטים על כל טלפון כאילו זו אראלה ממפעל הפיס. מרתק לגלות איך הפומו מתגלם אצל אנשים בלי טכנולוגיה. שונה אבל בדיוק אותו דבר. הרשתות החברתיות של החרדים יכולות לעשות לנטוורקינג המערבי בית ספר. לא משנה מה את צריכה, תמיד יהיה מישהו שמכיר מישהו שיחבר אותך למישהו. כשפגשתי את מינה היא היתה מתקוממת על כל היקש. כל דמיון שמצאתי היא ביטלה. כל השוואה שעשיתי היא הדפה. זה לא אותו דבר, היה משפט מפתח בצרור המפתחות שלה. היום מינה אומרת, סדנא דארעא חד הוא. שזה בעברית, כולם אותו דבר.
מינה הזכירה לי את המשפט הזה כשהדרימה בחזרה לחייה. אבל לפני כן היא התנדנדה כמה ימים בין שמים לארץ מעורסלת ובוהה. אמרה לבעלה, יש לי דז’ה וו, ובעלה אמר לה, מה? והיא הסבירה והם נזכרו ביחד בצימר ההוא אחרי הקריסה ההיא ולא האמינו, הוא איך הזמן טס, כאילו היה לפני רגע, והיא איך חלף מאז נצח וכמה מים זרמו.
מינה התחרטה. בעלה אמר, שאין סיבה, והיא אמרה, בטח שיש, חבל שלא אמרתי אז לאיריס שאני בחוץ. והוא שאל אם היתה מוותרת על כל החודשים האלה בחנות, והיא אמרה, ברור שכן, אבל לא הצליחה להרגיש את זה כל כך ברור. והיא אמרה, תראה מה יצא מזה. כל המשפחה על הרגליים בגללנו. והוא אמר, לא יזיק להם. מה יש, בשביל זה יש משפחות. והיא אמרה, תגיד לי, מי חינך אותך? והוא אמר, תגידי לי את. בשביל מה יש משפחות? והיא אמרה, אה… בשביל ש… כש… ולא הצליחה להשלים את המשפט. והוא אמר, את רואה?, והיא אמרה שזה רק ניצחון טכני. משפחות נועדו לכל מיני דברים שהיא לא מצליחה לזכור.
אחר כך הם הלכו לכנרת והילדים השפריצו מים שעה שהשמים האדימו והצבע האדום צבע את כלי הנשימה שלה, והיא הרגישה איך היא והשמש שוקעות ביחד, ורק לגביה לא בטוח אם תזרח שוב מחר, ובעלה לא שם לב כי הוא לא הזיז את העיניים מהילדים, וכל רגע צעק ליפי תזהרי כי יפי לא הפנימה את קו הגבול ששרטט להם וחצתה אותו שוב ושוב, ובכל פעם שאמר לה, יפה ברגר שני צעדים אחורה, היא שאלה אבל למה, והוא אמר, כי ככה אמרתי, ואמר, עוד פעם אחת שאת עוברת את האבנים אני אורז את כולכם וחוזר הביתה, ואמר, מה יהיה עם הילדה הזאת, ומינה אמרה, היא בסדר גמור, היא לא תטבע. מה יהיה אתי? והוא אמר, גם את תהיי בסדר גמור. גם את לא תטבעי. והמשיך לא להזיז את העיניים מהילדים. ומינה אמרה לו, זה ים שאני לא מכירה. איך אוכל לשחות בים שאני לא מכירה. והוא לא הסתכל עליה בגלל הילדים וזה היה לה נוח ככה בלי עיניים שרואות לה את הנשמה.
בדרך חזור הילדים נרדמו. הראשים שלהם נזרקו לאחור והפיות שלהם נפערו והיא אמרה, תראה איך הם נראים. כמו שמציירים גוזלים בקן עם המקור ככה כלפי מעלה. והוא שתק, והיא אמרה, חבל שאני לא יודעת לצייר. והוא התרכז בחושך והמשיך לשתוק וזה היה לה נוח ככה בלי העיניים, והיא אמרה, אני לא מתחרטת, אני פוחדת. אני מתכוונת, אם אני מתחרטת זה בגלל שאני פוחדת. והוא שאל, ממה? והיא אמרה, שלא אמצא תשובות. והוא שתק והיא אמרה, מה היה לי רע? היה לי טוב. היה לי ברור. היה לי שקט. ומה עכשו? כל באיה לא ישובון. תראה איזה בלגן. בשביל מה הייתי צריכה את זה?
אני מתכוונת, אם אני מתחרטת זה בגלל שאני פוחדת. והוא שאל, ממה? והיא אמרה, שלא אמצא תשובות. והוא שתק והיא אמרה, מה היה לי רע? היה לי טוב. היה לי ברור. היה לי שקט. ומה עכשו? כל באיה לא ישובון. תראה איזה בלגן. בשביל מה הייתי צריכה את זה?
אחר כך שוב נהיה שקט והוא לא אמר כלום והיא שמחה שהוא לא מנסה להרגיע אותה. היא שונאת שמרגיעים אותה כשהיא דואגת. והכביש התקפל מתחת לגלגלים ועמודי התאורה הכו בהם אלומות בקצב קבוע והם שתקו ככה עוד כמה צמתים ואז היא אמרה, על מה אתה חושב? והוא אמר, על זה שהייתי צריך לשמור עליך. לא שמרתי עליך. התחייבתי לשמור עליך ולא שמרתי.
ושניהם נזכרו.
אחרי שמינה ובעלה התחתנו, ממש אחרי ירח הדבש או איך שלא קוראים לזה אצל הדתיים, הם חיפשו שמות חיבה. מדריכת הכלות של מינה אמרה לה, לכל זוג יש שם שנתנה לו אהבתו, שם חיבה כשמו כן הוא, כדאי שיהיה. אמא של מינה חשבה שזה רעיון משונה ואת האחיות כבר שלחה למדריכה אחרת, אבל מינה סיפרה את זה לבעלה והוא אמר, למה לא והם ניסו לבחור שמות חיבה אבל מינה לא התחברה לשום שם, אז הוא הציע שכל אחד יבחר את שם החיבה של עצמו. מינה אמרה תקרא לי חוֹמָתי כי אני שומרת עליך כמו חומה, שזו המעלה הכי גדולה של האשה. והוא אמר, אם מישהו פה צריך לשמור על מישהו זה אני עליך, וחוץ מזה, זה מזכיר חמותי, בואי נחפש משהו אחר. והם חיפשו ובסופו של דבר מצאו (מינה לא ספרה לי, אמרה שזה לא מתאים.) אחר כך אמרה לו, אני לא צריכה שתשמור עלי, והוא אמר, זה אני צריך. והיא לא התווכחה כי לא מתווכחים עם בעל. בטח לא בשנה הראשונה.
בהתחלה השמירה הזו היתה לה מוזרה. ניסתה לומר שהיא בסדר, שהיא לא ילדה, שהיא יכולה לדאוג לעצמה. אבל הוא אמר, את לא ילדה, את אשה, ואת אשתי, ואני רוצה לדאוג לך. תני לי לדאוג לך. זה היה לה מוזר אבל היא נתנה לו, והוא שמר שתאכל, שתישן, שלא תתאמץ מדי, שלא תלך בחושך לבד, שלא יעליבו אותה, שלא יעכבו לה משכורות. והיא למדה ליהנות מזה. אבל אחר כך הילדים נולדו וזה קצת השתנה כי היא הרגישה שהיא חייבת לשמור על כל מיני דברים שהוא לא כל כך יודע, אבל בגדול אפשר היה לומר שהחוזה נשמר.
מינה אמרה, לא נתתי לך לשמור עלי. אני אשמה.
והוא אמר שוב, הייתי צריך.
ומינה אמרה, מה יכולת לעשות?
והוא אמר, לא יודע. משהו. והקול שלו היה מחורץ.
ומינה אמרה, לא יכולת לעשות שום דבר.
והוא עפעף. מינה הכירה את העפעוף הזה. הניסיון לעכב את התעבות הצער על זגוגית העין.
והיא אמרה, זה בסדר.
ושניהם שתקו ונתנו למחזור הצער ההידרולוגי לחלוף, וסביב מחלף הסירה הוא אמר בקול שטוף, אז מה את אומרת מינה? והיא לא עשתה את מה שהיא תמיד עושה ולא החזירה אליו את השאלה, ואמרה, אני אומרת שיהיה בסדר.
והוא אמר, כן?
והיא אמרה, כן. בעזרת השם.
והוא שאל, איך?
והיא אמרה, יכול להיות שיש לי רעיון.
והוא העיף בה מבט מהיר והיא חייכה אליו חיוך מתוח והוא החזיר את מבטו לכביש והנוף נעשה קרוב והעיקול המוכר נעם לשניהם והיא קראה לו בשם החיבה הסודי ואמרה, טוב לחזור הביתה.
*
מינה תפסה אותי בנתב”ג. עניתי לה אפילו שהייתי באמצע הבידוקים והבנאדם שם שיפד אותי במבט מתכתי. שלפתי את הטלפון מהקופסא ואמרתי, סליחה, אני חייבת. ועמדתי שם בלי נעליים וביקשתי לדעת מה קורה. מינה אמרה, ברוך השם, הכל בסדר, עוד לא קיבלנו תשובה לגבי הילדות, אנחנו צריכות לדבר. אמרתי, מה זאת אומרת, עוד רגע הראשון לספטמבר, מה את הולכת לעשות? והיא אמרה, זהו. בשביל זה התקשרתי. את יכולה לבוא אלי? תלבשי את השמלה הזאת עם הלוק הבני ברקי, הפרחונית הזאת, מתי את יכולה לבוא? ואני אמרתי, אני לא יכולה לבוא מינה, אני בדרך להודו. היא אמרה, אז טוב שתפסתי אותך לפני. הודו להשם. למה את לא בחנות? סיפרתי לה שעזבתי. שנהיה משעמם. שגם דניאל עזבה. התגייסה לשורותיה של עלמה בן ארצי. כותבת תוכן לאונליין או משהו כזה. מינה שאלה אם אני יכולה לבטל את ההודו הזה ולהפגש אתה. אמרתי מה פתאום, איך אני יכולה לבטל? קניתי כרטיס. והיא אמרה, כמה הוא עלה לך? אני אשלם לך. ואני אמרתי, נו באמת מינה, את לא מציעה לי עכשו כסף. והיא אמרה, אבל אני צריכה אותך. מה אני צריכה לעשות כדי שתסכימי להשאר?
מינה אמרה, ברוך השם, הכל בסדר, עוד לא קיבלנו תשובה לגבי הילדות, אנחנו צריכות לדבר. אמרתי, מה זאת אומרת, עוד רגע הראשון לספטמבר, מה את הולכת לעשות? והיא אמרה, זהו. בשביל זה התקשרתי. את יכולה לבוא אלי? תלבשי את השמלה הזאת עם הלוק הבני ברקי, הפרחונית הזאת
ואני, אין לי שמץ מאיפה זה בא לי, אמרתי, את יודעת מה, לארח אותי אצלך בשבת.
ומינה אמרה, סגור.
ואני אמרתי, וזה לא אומר שאני אסכים למה שזה לא יהיה שאת צריכה אותי.
ומינה אמרה, את תסכימי.
ואני נעלתי את הנעליים ואמרתי, מאיפה לך.
ומינה אמרה, כי את רוצה את זה.
ואני שאלתי, את מה?
בחמישה משפטים נרגשים וארוכים הסבירה לי מינה במה דברים אמורים. היא צדקה. רציתי את זה. אמרתי לה, אמא שלי תמות פעמיים. אמא שלי תאהב אותך.
ומינה אמרה, אז את נשארת?
ואני משכתי את התיקים שלי מהמסוע ואמרתי, מי יכול עליך מינה.
ומינה אמרה, יש.
ואני שירכתי דרכי נגד כיוון הצ’ק אין והלכתי לפגוש את מינה.