למילה פוטנציאל יש מנגינה מעצבנת. אולי בגלל שהיא מחוּוטת בהתניה קלאסית לדנדון קולן של מורות. אולי בגלל שהיא מסמנת את מה שצריך לקרות ולא קורה. אולי בגלל סיבות אחרות. פוטנציאל עשוי לגור בתוך אנשים חיים שלמים. כמו משאב טבע שאין לו הופכין. כמו מחלה מקננת. כמו אהבה נכזבת. מונח בקרן זווית, חסר מימוש, מתבטל.
מגיל צעיר דברו הקולות המדנדנים על הפוטנציאל של מינה. על אף שהיתה בסדר גמור, ציונים טובים ומעמד חברתי מצוין, תמיד דאגו להזכיר את אותו פוטנציאל לא ממומש. מובן שלא התנסחו כך. דיברו על יכולות וכשרונות ומתנות ועל להוציא מן הכוח אל הפועל. המילה מימוש פסולה משום מה.
אני לא מבינה איך אפשר לומר את המשפט הזה כמחמאה. מי אתם אנשים שתגידו למישהו שיש לו פוטנציאל. כמה התנשאות יש בעמדה שמזהה באחר איכות תיאורטית. כמה הקטנה יש באמירה שמדברת על יכולת עתידית. הוד מעלתי מזהה ממרום תבונתי את האפשרות שתגדלי להיות משהו. הכל תלוי כמובן רק בך. ברצון, בעבודה, בהתמדה. אני פה רק כדי לעדכן שהאופציה קיימת ולעצבן. סליחה, לדרבן.
לשיטתה של מינה עדיף שיראו שקיים בך משהו משלא יראו אותך בכלל. לשיטתי עדיף שכל אחד יתעסק בעצמו ויניח לעולם לחיות את חייו. בכל מקרה, הגן הרצסיבי הפך דומיננטי והפוטנציאל הלא ממומש התפרץ בכוח אל הפועל, כופה עצמו על מינה בהתלקחות געשית.
*
ישבנו מול הגברת הרפרנטית ומחזיק תיק החינוך וסגניתו וסגניתה ומקבילתה ומזכירתה ועוד כמה פרצופים לא מזוהים וכולם נעצו בנו עיניים מצפות. ומינה אמרה, כמו שכתבנו לכם, יש לנו הצעה. ככה. בלי לגמגם ובלי למצמץ ובלי להשפיל מבט.
בערב הקודם ובשלושה הקודמים עמלנו על כתיבת התכנית. איך שמינה ספרה לי על תכנית המדע שלה נדלקתי. כבר בשדה התעופה נדלקתי. אם מישהו היה אומר לי חצי שנה קודם שאני אכתוב תכנית פדגוגית לילדי ישראל הייתי אומרת לו שהוא נפל על הראש. מה לי ולחינוך. מה לי ולילדים. ביום מלא אחריות אני מגדלת שתיל נענע. מינה אומרת, כנראה שהפוטנציאל היה שם אצלך כל הזמן ולא קיבל הזדמנות. ואמרה, ככה בדיוק הרגשתי כשהתחלתי לעבוד בחנות. מה לי ולספרים. מה לי ולמכירות. ועוד לחילונים.
ואני אמרתי, אז גם אצלך הוא היה שם?
ומינה שאלה, מי?
ואני אמרתי, הפוטנציאל.
ומינה אמרה, למכירות?
ואני אמרתי, לא. לחילונים.
ומינה אמרה, מה זאת אומרת.
ואז אמרה, את יודעת מה?
ואז אמרה, יכול להיות.
ובזמן שמינה נאמה את הפיצ’ שלה אני התפללתי, לא שידעתי שזה מה שאני עושה, אבל מינה אומרת שזה מה שזה. פשוט אמרתי בלב בבקשה. בבקשה. בבקשה. ככה כמו מנטרה.
הצגנו את עצמנו. מינה עם ההסמכה בהוראה והאש בעיניים ואני עם שני התארים והניסיון היזמי. בראשי פרקים מקוצרים סיפרה מינה על השתלשלות הדברים, על סימני הקריאה שדהו ועל סימני השאלה שגאו, על ההבנות שהתפרקו ועל החדשות שהתגבשו, היא שרטטה את קווי המתאר של התכנית, הסבירה את הרציונל, והבהירה איך תתן מענה להורים שוחרי מחשבה ומתנגדי אילוף ותשאיר אותם בבתי הספר. ובזמן שמינה נאמה את הפיצ’ שלה אני התפללתי, לא שידעתי שזה מה שאני עושה, אבל מינה אומרת שזה מה שזה. פשוט אמרתי בלב בבקשה. בבקשה. בבקשה. ככה כמו מנטרה. וחמורי הסבר הקשיבו כמו אנשים שמתים להעביר רפורמה ואני המשכתי עם המנטרה התפילתית, ורק כששמעתי את מינה נוחתת על משפט הסיום שניסחנו בערב הקודם חזרתי לנשום.
ואז הם שאלו שאלות ענייניות על תוכן וצורה ועל תשומות ותפוקות ועל מדידה והערכה. ושאלות לא ענייניות על עזיבת ההוראה ועל החנות ועל השיבה הביתה, כלומר להוראה. ולמה דוקא עכשו ואיך נדע שלא תקומי פתאום ותלכי שוב למכור ספרים. אני התרגזתי מההתנסחות הבוטה אבל מינה אמרה, אנחנו בעד שאלות, נכון? והשיבה על אחרון ראשון ואמרה, מורה לסימני קריאה אני לא יכולה להיות אבל מורה טובה לסימני שאלה אני יכולה וגם רוצה. והם המהמו והנהנו ובקשו הבהרות לגבי הרלוונטיות של התכנית לחינוך הכללי ולגבי ההתאמות התרבותיות לחינוך החרדי, כי אתן מבינות שאין תקדים לתכנית שרצה במקביל בממלכתי ובחרדי. ומינה ענתה בחרדית ואני עניתי בחילונית ומינה דברה על ענייני התוכן ואני על ענייני היזמות והיה ברור לכולם שאנחנו אולי צעירות אבל לא פראייריות ואז נהיה שקט וכולם נשמו ושתו מים ושוטטו במחשבתם בניסיון לעבד אותנו.
אחר כך הם הציעו לשלב את הרעיון, המאד מעניין יש לציין, בחינוך הבלתי פורמלי, ומינה הסתכלה עלי ואני אמרתי שכבודו של הבלתי פורמלי במקומו אבל התכנית הזו פותחה כמקצוע ליבה ומיועדת להטמעה בקוריקולום הבית ספרי, וקיוויתי שאני אומרת נכון קוריקולום כי כשעשינו חזרות היה לי באג ולא הצלחתי לזכור אחרי איזה ק’ מגיעה הר’.
ואז המפמ”רית אמרה שזה לא עובד ככה. והסמנכ”ל אמר שיש תכנית לימודים. ומחזיק תיק החינוך אמר שאי אפשר לשנות סדרי עולם. ובכלל קשה לכפות מלמעלה תכנים על בתי הספר. ואני הדגשתי באופן אגבי שקבלנו פנייה מהצוות של עלמה בן ארצי ושאם זה לא מתאים להם אין שום בעיה, אנחנו נמצא פלטפורמה אחרת לפתח את הרעיון, והאגביות עשתה את שלה והם אמרו, לא, לא, מה פתאום. והבטיחו לבדוק את הדברים ושאלו בטון של אמירה האם זה מובן שבהנחה שהתכנית תאושר מינה לא תוכל להמשיך לדגול בחינוך ביתי או לתמוך בו, ומינה אמרה שזה בהחלט מובן וכל המצחים המודאגים התיישרו חוץ מהמצח של סגנית מחזיק תיק החינוך שהתברר למפרע שקימוטיו נבעו מריבוי שנים ולאו דווקא מהמצב.
*
מינה פינתה לי את המרפסת הסגורה שהפכה גם למשרד לענייני ‘את פתח לו’ שזה השם שמינה הציעה לגרסה החרדית של התכנית. אני אספתי מרחבי הרשת מחקרים עדכניים ומינה ליקטה עוגנים אמוניים. אחר כך בדקתי את המייל ומינה גילתה מה החיד”א אומר בהגדה של פסח על שאילת שאלות ונסערה מאד ואחרי שהקריאה לי ואחרי שלא הבנתי כלום ואחרי ששאלתי אותה אם לכן נקרא שמו חידה, היא הזעיקה את בעלה מהמטבח והקריאה גם לו והוא אמר, נו? והיא אמרה, אתה הכרת את הציטוט הזה? והוא אמר, ידוע ומפורסם. ומינה אמרה, אז למה לי, שאני שאינו יודע לשאול קלאסי, למה אף אחד לא פתח לי?
לא התחשק לי לחזור הביתה. הסיכוי שהתכנית תידחה ואני אאסוף את עצמי בחזרה לנתב”ג היה גבוה ודרמה נוסח משואה נוסעת ואז לא ואז בסוף כן לא קרץ לי במיוחד. מינה אמרה שזה בסדר שאשאר עד שהדברים יתבהרו. פרקתי את המזוודות וחיפשתי דרך לספר לאמא שלי על ההתפתחויות. לא מצאתי. אמא שלי ודת הם לא סיפור אהבה. חששתי מתגובתה. מינה אמרה שזה נורא מרגש איך שאני מכבדת הורים. אני אמרתי שזה נורא מרגש איך שהיא מפרשת את המציאות כמו שמתחשק לה.
פרקתי את המזוודות וחיפשתי דרך לספר לאמא שלי על ההתפתחויות. לא מצאתי. אמא שלי ודת הם לא סיפור אהבה. חששתי מתגובתה. מינה אמרה שזה נורא מרגש איך שאני מכבדת הורים. אני אמרתי שזה נורא מרגש איך שהיא מפרשת את המציאות כמו שמתחשק לה.
ארבעה ימים מתוחים חלפו. מינה רכנה על חוברת התשבצים שקיבלה מדניאל ולא הצליחה להבין את פשר התחביב שאימצה לעצמה. מה אנשים מוצאים בזה. מה היא עצמה מצאה בזה. היא לא הצליחה להזכר. בעלה אמר שפתרון תשבצים מעכב תהליכים דמנטיים ומומלץ בגיל השלישי. מינה בהתה בו ואמרה, ובת כמה אני נראית לך? והוא אמר, את נראית לי בגילך. אמרתי באופן כללי.
חיכינו לתשובה והתשובה התמהמהה ואני נחלשתי ואמרתי, חבל על הזמן מינה, זה לא הולך לקרות. ומינה התחזקה ואמרה, בדרך שאדם רוצה לילך. ואני שאלתי למה לילך, למה לא יומך. ומינה הסבירה ואני לא הבנתי בשביל מה צריך את כל המילים הקשות האלה ומינה אמרה, לא, כי אצלכם. וזה היה כל כך מצחיק לשמוע אותה מדברת כאחרונת הדניאליות ופתאום תוך כדי צחוק ראיתי אותנו מבחוץ כמו בחיזיון, שתי נשים צעירות עם פוטנציאל מובטל. חרדית שמחפשת משמעות וחילונית שמחפשת ובכן, גם כן משמעות. וחשבתי שאנחנו מטופשות ויומרניות ושכל התכנית הזו חסרת סיכוי. מיומנויות העולם החדש. יום הלמה הבינלאומי. מה דע שתשאל. דע מה שתשיב. יופי של קופי. חזון אחרית הימים. מינה ואני נשנה את העולם.
מינה מזגה לי לימונדה תוצרת אמא שלה ואמרה, אני לא מתיימרת לשנות את העולם. אני רוצה, אני מקווה, אולי קצת לשנות את העולם שלי. ואני אמרתי, תגדירי לשנות. והיא אמרה, בכמה אותיות? ואני אמרתי, בעשרים ושתים. ומינה אמרה, כולל סופיות? ואני אמרתי, אל תתחכמי. ומינה אמרה, איפה כתוב שאסור להתחכם? ואני אמרתי, איסורים זה השטח שלך. ומינה אמרה, למה יכוונון דבריך? ואני אמרתי, דברי יכוונון לתרי”ג שיושב לכם על הראש. ומינה אמרה, עדיף מהתרי”ג שיושב לכם על הראש. ואני אמרתי, גברת ברגר, נכון שיש אצלכם הרבה יופי, אבל בואי, בחירה חופשית זה לא הצד החזק בדוסילנד. ומינה אמרה, סיים-סיים במדינת חילוניה. ואני אמרתי, מה את אומרת. ומינה התעלמה מהטון הרטורי של השאלה ואמרה, אני אומרת שאתם פנאטים אפילו לא מילימטר פחות מאתנו. ואני אמרתי, אז את מודה שאתם פנאטים. ומינה אמרה, לקח לי זמן להבין את זה. ואני אמרתי, שאתם פנאטים? ומינה אמרה, לא. שסדנא דארעא חד הוא. ואני שאלתי, מה? ומינה הסבירה ואני אמרתי, לא חד הוא. אצלנו אפשר לחשוב. ומינה אמרה, כן? אז תתקשרי עכשו לאמא שלך ותגידי לה שעברת לגור אצל משפחה דוסית. ואני שתקתי ומינה גם ואז היא הושיטה לי יד ואמרה, סליחה משואה, זה לא היה יפה. ואני אמרתי, אבל זה היה נכון. ומינה אמרה, כל כך קינאתי בך. ואני אמרתי, במה בדיוק, ומינה אמרה, ברשות הזו שיש לך לשאול ולחקור כל דבר. ואני אמרתי, ולמה בלשון עבר? ומינה אמרה, כי היום אני מבינה שאין לך רשות. כלומר, שאף אחד לא נתן לך רשות. כלומר, שאת לקחת אותה לעצמך. ואני אמרתי, אמא שלי תחתום על זה. ומינה אמרה, אמהות, ונאנחה בפולנית. ובעלה של מינה שאל אם להביא לנו פיצה, הילדים הכינו. ומינה אמרה, אני לא אוכלת מידיים של ילדים ואתה יודע את זה. והוא אמר, סליחה שניסיתי. ומינה אמרה, מחול לך. ואני אמרתי, אם לא הייתי נגררת לשטויות שלך אולי היה לי חו”ל. ומינה אמרה, כל החו”ל הזה גם כן, די לברוח. ואני אמרתי, לא כי את. ומינה אמרה, את צודקת. באמת נמאס לי לברוח. ואני אמרתי, ממי את בורחת? ומינה אמרה, בדיוק. ונסתם ואין רודף. ואני אמרתי, גם מאורה היא לפעמים הפתעה. גם אני יכולה לצטט מספרים. ומינה אמרה, אנחנו לא בתחרות. ואני אמרתי, אז במה אנחנו? ומינה אמרה, אנחנו בחברות.
ואני אמרתי, אם לא הייתי נגררת לשטויות שלך אולי היה לי חו”ל. ומינה אמרה, כל החו”ל הזה גם כן, די לברוח. ואני אמרתי, לא כי את. ומינה אמרה, את צודקת. באמת נמאס לי לברוח.
*
חמישה ימים לאחר הפגישה נחת מייל בתיבה שפתחנו לטובת התכנית. כשמלאנו את הרובריקות הנדרשות התווכחנו על השם. מינה רצתה לקרוא לתיבה אחת שאלתי, אני רציתי לקרוא לה אסק מי, בסופו של דבר התפשרנו על דע-מה באנגלית. בלי שתשיב. DA-MA.
המייל נכתב ונחתם בחותמת משרד החינוך והזמין אותנו להפגש עם מנהלת האגף לפיתוח מקצועי. מטרת הפגישה: דיון בנושא פיתוח והטמעת תכנית למידה חדשנית רב-סקטוריאלית.
שישה ימים לאחר הפגישה קבלה מינה טלפון ממנהלת בית הספר. המנהלת התנצלה על אי ההבנה. כמה צריך להזהר. כמה טוב שהאמת התבררה. מישהו כנראה בלבל בין חתרנות לחדשנות. היא שמעה על התכנית שמינה מעורבת בה. גאוני. כל כך חשוב ונצרך. כל כך במקום. הם ישמחו לקחת חלק בשלב הפיילוט. למותר לציין שהילדות מוזמנות בשמחה ובלב פתוח לחזור לבית הספר.
3 תגובות
חחח יופי
משובח
איכס. המנהלת הזאת דוחה אותי.
לא יודעת מי היא אבל את הילדות שלי לעולם לא אשלח לבית ספר בהנהלתה. תודה רבה.