מינה הקפידה לצאת מהבית לפני שהרחוב התמלא.
בעלה עזר לה בעניין כי הבין את החשש שלה. לא הסכים אבל הבין. מינה לא רצתה לפגוש כל מיני פרצופים מוכרים שעלולים לשאול שאלות ולרכל ריכולים. במיוחד ביקשה להימנע מאחיותיה שגרו כולן ברדיוס קטן יחסית.
הרשת של המדינה נפתחת רשמית בעשר בבוקר אבל איריס התייצבה כבר בשמונה וחצי. ננעלת בתוך החנות, מארגנת, מסדרת, מכינה לעצמה קפה, קוראת בספרי המעשיות החביבים עליה, או כמו שהיא אוהבת לומר, קפה ומעשה לפני האטרף.
דניאל נהגה לגחך, איזה אטרף, מה אטרף, מסנג’רת אותנו סביב השעון ואטרף. היתה מתפרצת בתשע חמישים ותשע, לפעמים אפילו בעשר ודקה, מתנשפת, מתנצלת. השעון לא צלצל, האוטובוס לא הגיע, הפקקים לא זזו. ואיריס היתה נאנחת ומגדפת את דור הוואי. ודניאל היתה אומרת, זד איריס, זד. אל תעשי ממני מבוגרת.
איריס בקשה להגיע בתשע וחצי. לקבל את הלקוחות (אם יהיו) בנחת. מינה היתה מקדימה ומגיעה כבר בשמונה וחצי. יצאה רבע שעה לפני שהרחוב מתמלא באחיות ואחיינים ועלתה על האוטובוס לדרום העיר.
איריס העריכה אותה על המסירות, החמיאה לה ולחינוך הטוב שבטח קבלה. אבל מינה חששה מפני אונאת דברים והעמידה אותה על טעותה. אמרה, אני לא כזאת מסורה. פשוט, נוח לי לצאת מוקדם מהבית. את מבינה?
איריס לא הבינה. אפשר היה לראות בעיניים שלה שהיא לא מבינה. אבל איריס היתה בעיצומו של קורס ניהול בדגש על רב תרבותיות (דניאל ראתה את ההזמנה), אז היא חייכה ולא שאלה כלום. גם כשמינה ניצלה את שעת השקט לתפילת שחרית ארוכה ומתנדנדת, חייכה איריס חיוך מכיל או מכליל ולא אמרה כלום.
איריס לא הבינה. אפשר היה לראות בעיניים שלה שהיא לא מבינה. אבל איריס היתה בעיצומו של קורס ניהול בדגש על רב תרבותיות (דניאל ראתה את ההזמנה), אז היא חייכה ולא שאלה כלום.
דניאל חשבה שכל הטרנד הזה של דייברסיטי ואוכלוסיות חלשות ומוחלשות זה הכל קשקוש מתנשא שמחליש את החלשים ומחזק את החזקים. ויקי היתה מתכעסת ואומרת, תשתקי דניאל. פריבילגית לבנה ומפונקת. תשתקי ותשמחי שאת לא מבינה.
ודניאל השתתקה ומינה לא הבינה. במיוחד לא הבינה למה ויקי ככה מגנה עליה ומדבררת אותה. היא לא הרגישה לא חלשה ולא מוחלשת. מבין כולן היתה היא החזקה. עם עמדות חזקות והשקפה חזקה ועמוד שדרה חזק. אפילו החילונים אומרים על מי שמתקרב לדת שהוא מתחזק. למה? כי גם הם מבינים שהם האוכלוסיה המוחלשת האמיתית.
אבל מינה לא התערבה ולא אמרה כלום. כבשה את סקרנותה, נאמנה להחלטה לשמור על יחסי עבודה בלבד.
בכל מקרה, בבוקר האירוע עם הערבי (כך היא מכנה אותו), פגשה מינה את אחותה שושי בדרך לעבודה. מינה היא שעשתה את החיבור בין שני האירועים. בדיעבד כמובן ובניגוד מוחלט לכל היגיון. לפחות לכל היגיון שלא התפתח כמו ההיגיון של מינה ברגר.
מינה חשבה שהאירוע השני הוא דיבור של השם על האירוע הראשון. מי שלא מבין עשוי לטעות ולחשוב שמינה מאמינה במיסטיקה אבל מינה היא אחד האנשים היותר רציונליים שאני מכירה. מינה האמינה שאין צירופי מקרים, שהכול מחושב. אמרה, דברים לא קורים סתם. השם מדבר אלי ואני צריכה להבין מה הוא אומר לי. אבל את כל זה היא אמרה רק בהמשך. בשלב ההוא היא רק עמדה מול שושי ולא ידעה מה לומר.
למינה היה ברור שפגישה כזו תתרחש מתישהו, ובכל זאת, הפרצוף התמה של שושי תפס אותה לא מוכנה.
שושי היתה הבכורה. מינה החמישית. שושי תפקדה בחייה של מינה כאמא שניה, לפעמים ראשונה. בגיל שלוש לימדה אותה להבחין בין שין ימנית לשמאלית. משגדלה מעט, בין בשר לחלב. ובהמשך, בין אסור למותר.
מינה העריצה את שושי. שושי היתה זו שסללה את הדרך עבור כל המשפחה. הם היו סתם משפחה רגילה עם סיכויים בינוניים להתקבל לסמינר טוב או להשיג שידוכים נוצצים. נכון שאמא שלה היתה מורה ואבא שלה ישב ולמד. ונכון שהם היו משפחה מצוינת אבל הרקע שלהם לא היה כל כך מצוין. אבא של מינה היה מזרוחניק שנשרף (מינה הסבירה לי מה זה אומר) ולא היו להם לא קשרים ולא ייחוס ובסמינר הנחשק התחרו על כל מקום לפחות עשר משפחות.
אבל כמו שושי לא היו הרבה. שושי היתה חלומו של כל סמינר. צדיקת עולם צייתנית ודגרנית מהסוג שלא זז מהכיסא עד המאה המובטח. ושמה הלך לפניה והגיע עד לוועדות הרישום והקבלה של אותו סמינר נחשק.
הם עדיין היו צריכים להתאמץ ולהפעיל את כל העולם ואשתו כדי ששושי תתקבל. היא זוכרת את התקופה הזו. את הלחץ האטומי לפני. את ההקלה שבאה אחרי.
אבל לכולם היה ברור שהמאמצים צלחו רק בזכות העובדה ששושי היתה באמת יהלום נדיר. וגם בסייעתא דשמיא. כמובן.
שושי שאלה את מינה מה קורה, חוקרת אותה בעיניים דואגות. מינה ניסתה לחייך את החיוך הרגיל שלה וענתה, ברוך השם, הכל כרגיל. אבל שושי אמרה, מה כרגיל? למה את לא הולכת לעבודה? מינה תהתה מה שושי יודעת ומאיפה, ואז נזכרה, המטפחת. זה בגלל המטפחת. היא לא חובשת פאה. בעולם של מינה ואחיותיה אין מצב לצאת לרחוב במטפחת. אלא אם כן את חולה. או יולדת. או שהפאה שלך נתקעה אצל הפאנית.
מינה חישבה במהירות את האופציות העומדות לרשותה, וגילתה שהן שתיים. לספר או לשקר.
מינה לא משקרת. אסור לשקר. במשפחת ברגר לא משקרים. השם שונא שקרנים. מינה שונאת שקרנים. מינה חיפשה איזה דבר להגיד. משהו שיניח את דעתה של שושי ולא יחשוף (עדיין, היא התכוונה לספר בהמשך) את עניין העבודה החדשה.
למינה לא היתה שום בעיה להגיד דברים. תמיד היתה טובה בלהגיד. זו הסיבה שמלכתחילה חשבו כולם, גם היא עצמה, שתתאים למקצוע ההוראה. כל המורות שלה בכל שנותיה היו טובות בלהגיד. אבל מינה לא יכלה סתם להגיד. מינה לא היתה מסוגלת להגיד דברים שהיא לא מקיימת. או לא מתכוונת.
השיעור הראשון שמינה מסרה – מינה אומרת למסור במקום ללמד – במסגרת ההתמחות, היה על מצות כיבוד הורים. מינה התבקשה ללמד ילדות בנות עשר על כיבוד הורים ולא הרגישה ראויה ללמד דבר שאינה מושלמת בו. הרגישה רמאית. לא היתה מסוגלת. פנתה למורה ובקשה פטור. בבקשה המורה, אני רוצה ללמד על מחזור המים בטבע. אפשר?
אבל המורה של מינה לא ויתרה ולא הסכימה ואמרה, את תכיני ואת תמסרי ואת תהיי בסדר גמור. מה את חושבת? כל דבר שמורות אומרות הן עומדות בו במאה אחוז? הלכות לשון הרע? דיני קדימה בברכות? בין אדם לחברו?
ומינה רצתה לומר שכן. ברור שכן! מה זאת אומרת?
אבל מינה לא הצליחה להשחיל מילה כי המורה המשיכה בשטף, מספיק שאת שואפת להיות במקום שעליו את מדברת. מספיק שאת עובדת על עצמך. אין בזה לא שקר ולא אבק שקר. את יכולה להיות רגועה.
אבל מינה לא נרגעה.
היא לא היתה בטוחה שהיא באמת שואפת להיות במקום הזה. היא מבינה שצריך. היא יודעת שראוי. אבל שואפת? שאיפה זה משהו רגשי שצריך להיות מחוברים אליו. אותה לא חינכו לאהוב או לשאוף לכבד הורים. חינכו אותה לכבד נקודה. והיא כיבדה נקודה. לא יעלה על הדעת שתסרב לבקשה של אמא. או שתשאל את אבא למה. את אבא לא שואלים למה. גם אם לא מבינים.
בעלה של מינה חושב שזה לא כל כך טוב. כלומר, לגדל ככה ילדים. הוא חושב שיש טעם להסביר דברים. הוא מסביר לרותי (הבכורה של מינה) למה הם לא מרשים לישון אצל חברות, הוא הסביר לאיציק למה אסור להרביץ לאמא עוד לפני שאיציק ידע לדבר והוא מסביר למני למה אסור בחיידר סוודרים עם כיתובים.
הוא גם עונה ליפי על אלפי השאלות שלה. לדעתה של מינה השאלות של יפי נולדות רק משום שהוא מוכן לענות עליהן. לה אף פעם לא היו שאלות. גם היום אין לה. חינוך אמיתי לא משאיר סימני שאלה. חינוך אמיתי לא מערבב הבנה ושיקול דעת. ואם מחר יפי לא תבין למה צריך משהו, מה אז?
בעלה לא חושש. היא כן. הם לא מסכימים על זה.
בסופו של דבר מינה מצאה אז פתרון ודברה על שכר מצווה ועל לפום צערא אגרא והשיעור היה נפלא והמורות החמיאו ומינה לא עשתה שקר בנפשה. כי בשורה התחתונה המסר היה ברור. רוצים או לא, מבינים או לא, מכבדים.
שושי המשיכה לתלות דאגתה במינה ומינה אמרה, אה. כן. אני, יש לי היום סידורים. ומינה ידעה שהיא רק מדאיגה את שושי יותר, כי סידורים היא מילת הקוד שלהן לכל מיני ענייני נשים שלא מרבים בהם שיחה ופרטים. ומינה גם ידעה שתיאלץ לעשות היום משהו שיכול להיחשב סידורים כדי לצאת מגדר שקרנית.
ואכן, מיד אחרי ששושי איחלה לה שתבשר בעזרת השם בשורות טובות בקרוב (הקטן של מינה כמעט בן שלוש ומינה מחכה מאד לילד נוסף) ונפרדה ממנה, התקשרה מינה לקופת חולים וקבעה ביקורת אצל רופאת הנשים. ענתה לשאלת המוקדנית ואמרה שאכן, מדובר בעניין דחוף. ועל אף שהדחיפות לא נבעה ממצבה הרפואי אלא משקר שנצרכה להלבינו, הרגישה מינה שהמצב ראוי להגדרה דחוף. מה גם שאיש לא שאל באיזה סוג של דחיפות מדובר.
אחר כך, באוטובוס, התייסרה מינה על דבר השקר הלבן. הרגישה רדופה, חשה את הבל דאגתה של שושי על פניה, וכמו גנב החוזר למקום הפשע התקשרה לשושי (ושמחה שנשלחה לתא הקולי) והשאירה לה הודעה שלא תדאג, שזו רק בדיקה שגרתית. והרגישה קצת פחות גרוע אבל לא מספיק טוב והצטערה על כל עניין הפאה. חשבה, אם הייתי חובשת אותה שום שאלה לא היתה עולה. כי חוץ מהעניין הזה הכל נותר כשהיה. אפילו התיק נשאר אותו התיק. כלומר, חוץ ממה שבתוכו. במקום מחברות ויומן ושכפולים היו שם סידור וארוחת בוקר וחוברות של תשבצים.
אבל מינה לא יכלה להמשיך לבוא עם הפאה. דניאל אמרה לה, תפסיקי כבר להגיד זאת פאה זאת פאה. אנשים נלחצים. חושבים שאת חולה או משהו.
אבל מינה לא יכלה להמשיך לבוא עם הפאה. דניאל אמרה לה, תפסיקי כבר להגיד זאת פאה זאת פאה. אנשים נלחצים. חושבים שאת חולה או משהו.
כך או כך, אנשים לא הפסיקו להחמיא לה על השיער (אף פעם לא היתה ערה לעובדה שפאה עשויה להיראות טוב משיער) ולא היתה לה ברירה.
באותו היום, שהתחיל בתקרית עם שושי והמשיך עם תקרית הערבי, מינה הגיעה לחנות ברבע לתשע, מחיר השיחה והטיפול בשקר הלבן.
איריס שאלה אותה, מה קורה, ממש כמו ששושי שאלה. והיא ענתה, הכל כרגיל, ממש כמו שענתה לשושי, ונראה היה שאכן הכל זורם כרגיל. איריס שקעה בקפה ומעשה. ומינה שקעה בתפילה. ויקי נכנסה כרגיל בתשע עשרים וחמש ודניאל התפרצה כרגיל בדקה לעשר ואיריס גידפה כרגיל את דור הוואי ודניאל תיקנה, זד. והבוקר עשה קולות של בוקר.
מינה ספרה שבדיעבד אפשר היה להבחין שוויקי מתוחה. ישבה ליד הקופה, סמוך למינה, דפדפה באחד הספרים שלה ולא ממש קראה. אבל זה רק בדיעבד. בשעת מעשה הכל היה נראה רגיל.
אבל שום דבר לא היה רגיל.
בסביבות השעה אחת עשרה, כשוויקי ודניאל דפדפו זו בספר וזו בנייד ומינה חיפשה פתרון לשקר בחמש אותיות (והתלבטה בין בדותה, הונאה ורמאות) בדיוק אז נפתחה הדלת וגבר שחרחר צעד לתוככי החנות, ניגש במבט מאיים הישר אל הקופה, מרעים לעברן בערבית.
תגובה אחת
לא חייבים לפרסם את התגובה, אבל אולי כדאי לתקן.
רוב המזרוחניקעס שנשרפו, לא כ”כ חוששים מהדיבר של ”לא תחרוג”.
בנוסף, בד”כ יש בסביבה סבא וסבתא ודודים לא שרופים, שנותנים אופקים קצת יותר רחבים, ולא ממש מאפשרים צמיחת ילדים בניברקים סופר מצומצמים, כמו המשפחה של מינה.
יותר הגיוני לכתוב שסבא שלה הוא מזרוחניק שנשרף, ואבא שלה סתם אברך פשוט.
בכל מקרה הסיפור מהמם.
תודה.