מינה ברגר לא התכוונה – פרק ל’

מינה הפסיקה להדוף אותי עם קלישאות, והידע שלי הלך והתרחב. אמא שלי דאגה שאני חוזרת בתשובה. אמא של מינה דאגה שהיא מתחלנת. שתיהן היו רחוקות מהאמת. היינו עסוקות ועמוסות, לא היה לנו זמן לשקול טרנספורמציות מעשיות.
ממוצע 5 | 6 מדרגים

את ערב ההשקה של מה-דע היה צריך להסריט. ליתר דיוק, את שתי האמהות שלנו שישבו זורחות זו לצד זו וביכו את מר אמהותן הנכזבת. אמא שלי את הילדה המבריקה שזרקה את עתידה ואמא של מינה את הילדה הצדיקה שזרקה את עברה. שתיהן כופרות באישומים ומכחישות מכל וכל, אבל העדויות מספרות אחרת.

בכל מקרה, עמדנו נרגשות על הבמה מול קהל מחוּלף ומעוּנב ונאמנו את משנתנו הצעירה. הקהל הנהן במקומות הנכונים והדממה היתה מוחלטת והקשב נמתח מקיר לקיר, וזו היתה הפעם הראשונה שעמדנו על במה, תחילתה של קריירת במות צפופה ואינטנסיבית.

אחרינו עלתה ובאה שרשרת של מכובדים ומכובדות שדברו על מֶטָה חשיבה ומֶטָה למידה. המנכ”לית אמרה, כמה חשוב להנחיל לתלמידינו את היכולת לשאול שאלות מסדר חשיבה גבוה. והמפמ”רית אמרה, בהתייחס לקודמתי, דומני שכאן אנחנו מדברות על שאלות מסדר חשיבה אחר, עמוק הייתי אומרת. ומחזיק תיק החינוך אמר, בהתייחס לקודמותי, אם יורשה לי, ניתן לומר לעניות דעתי שהבשורה הגדולה בתכנית היא הפקעת הטקסונומיה של בלום משאלות בהבנת הנקרא והחלתה גם על שאלות בהבנת החיים ובהבנת העולם.

*

התכנית צלחה את שלב הפיילוט בהצלחה. בית הספר של בנותיה של מינה ברגר לא השתתף בו. כלומר, מינה התלבטה האם להכניסו לרשימת הנחשונים. אמרה, אנחנו עדין בשלב נסיוני, למה שהילדות שלי יהיו עכברות מעבדה? זה נורא הצחיק אותי. אחותי, את שומעת את עצמך? ומינה אמרה, שומעת גם שומעת. כבודו של המיזם במקומו מונח אבל את הילדים שלי אני מאכילה רק בחומרים בטוחים עם תו תקן מחמיר. אני חשבתי שאלף בית של אמון במיזם של עצמך זה לכלול בו את ילדיך. מינה התייסרה לילה ולמגינת לבה של מנהלת בית הספר, החליטה שלא. 

אמרתי לה שהיא לא יכולה לעשות לה את זה.

ומינה אמרה, למי?

ואני אמרתי, למנהלת.

ומינה שאלה, מה עשיתי לה?

ואני אמרתי, נישלת אותה מהפיילוט.

ומינה אמרה, איך אפשר לנשל אותה ממשהו שלא שייך לה?

ואני אמרתי, היא קבלה את הילדות שלך בעבור הנזיד הזה.

ומינה קמטה את המצח ואמרה, נראה לך?

ואני אמרתי, חדמ”ש.

ומינה אמרה, לא נראה לי.

ואני אמרתי, מינה, הפיילוט הזה שווה תקציב.

ומינה שוב התקמטה ואמרה, אה.

ואמרה, אז היא לא רצתה אותן?

ואמרה, היא לא רצתה אותן. 

ואמרה, חצופה.

ואני אמרתי, מינה ברגר כינתה מנהלת חשובה בשם גנאי.

ומינה אמרה, סליחה.

ואני אמרתי, על לא דבר.

אחר כך שמעתי אותה משתפת את בעלה והם ליבו זה את רוגזו של זה כמו זוג יונים עצבניות. ומינה אמרה, אני צריכה לחשוב מה אני עושה עם זה. והוא אמר, מה שתחליטי מקובל עלי.

אחר כך שמעתי אותה משתפת את בעלה והם ליבו זה את רוגזו של זה כמו זוג יונים עצבניות. ומינה אמרה, אני צריכה לחשוב מה אני עושה עם זה. והוא אמר, מה שתחליטי מקובל עלי. והיא אמרה, אני יודעת. ואז היה שקט ואני חזרתי למחשב ולאקסל ואז מינה אמרה, נראה לי שאשאל את פי הנערות. ובעלה אמר, את בטוחה מינה? והיא אמרה כן מותק. ואני התרגשתי שהחברה הדוסית שלי קוראת לבעלה מותק.

רק אחר כך נודע לי שככה קוראים לו. כלומר, מוטי הלא הוא מוטק ברגר, בעלה של מינה ברגר.

*

כמעט כל התנהגות אנושית היא תוצאה של למידה וחיקוי. דבר שלא חווית בעצמך קשה עד בלתי אפשרי להעניק לאחרים. מי שלא חוּבַק יתקשה לחבק. מי שלא תוּקשַר יתקשה לתקשר. מי שלא נִסְפר יתקשה לספור. מינה מעולם לא שותפה בהתלבטויות. מעולם לא הוזמנה לחשיבה או להתייעצות, ולכן התקשתה מאד לעשות זאת. אבל מינה כמו מינה עושה בית ספר לחוּקיות. כמעט כל זה לא תמיד וקשה הוא לא בלתי אפשרי. מינה אספה את בנותיה לשיחת בית ספרנו לאן וחלקה אתן את ההתלבטות. אף אחת מהן לא רצתה לעבור לחינוך ביתי. רותי ביקשה להמשיך בבית הספר. יפי רצתה לעבור לסניף אחר. מינה אמרה לי, אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. לא לב הוריו.

*

התכנית עברה לשלב ההטמעה ונכנסנו למרתון אינטנסיבי של פיתוח הכשרה בפריסה ארצית. בדרך כלל ישבנו אצל מינה במרפסת הסגורה, לפעמים אצלי בסטודיו, לעתים רחוקות בבתי קפה. עבדנו ברצף חסר פשרות. אחת לשעה בערך נסחפנו לוויכוח תיאולוגי. מינה הפסיקה להדוף אותי עם קלישאות, והידע שלי הלך והתרחב. אמא שלי דאגה שאני חוזרת בתשובה. אמא של מינה דאגה שהיא מתחלנת. שתיהן היו רחוקות מהאמת. היינו עסוקות ועמוסות, לא היה לנו זמן לשקול טרנספורמציות מעשיות. אמא שלי דאגה מדגירת הרעיונות ומהשפעות ארוכות טווח. אמרה, זה כמו קרינה. שנים את מתחממת לך בשמש, לא בשמש פנאטית של צהרים, רק ככה קצת בקטנה בין שמונה לעשר בבוקר, ומה מתברר? מתברר שאגרת לך אסון בתוך התאים. ככה נודע לי שהיא חולה. 

*

צוות ההיגוי של התכנית המליץ להרחיב אותה גם לחברה הערבית. אמרנו רב-סקטוריאלית אז שתהיה רב-סקטוריאלית. הראשים השמאלניים הנהנו במרץ והימנים בהכנעה והרפרנטית לענייננו שאלה אם נראה לנו שנוכל להשתלט על זה ברמת הפיתוח. ענינו פה אחד, אני כן ומינה לא. אבל אז הצעתי לגייס את ויקי לטובת ההתאמות התרבותיות, ומינה נדלקה. במפגש הבא של צוות ההיגוי כבר ישבנו שלושתנו. מישהו אמר, חילונית חרדית וערביה. מישהי אמרה, וזו לא בדיחה. כולם הרגישו נאורים מאד ואנחנו חייכנו בנועם.

*

התכנית היתה הצלחה מסחררת. מעבר להיותה חדשנית, מילת קסם שצובעת תהליכים אפורים בוורוד אטרקטיבי, היא גם היתה אפקטיבית. הצוותים בבתי הספר דיווחו על עליה דרמטית במדד האינגייג’מנט של התלמידים, ובעידן של אדישות כללית לכל מה שרוח למידה נושב ממנו, זוהי לכל הדעות סיבה למסיבה. תקציב התכנית הוכפל, תקנים נוספים הוקצו לטובת ההרחבה, ובמשרד החינוך נערכו למשלחת אירופית שביקשה להגיע וללמוד את השיטה. 

ישבנו להכין את הפרזנטציה שלנו באנגלית. ומינה אמרה, מזל טוב לנו. הפכנו לשיטה.

ואני אמרתי, את שיטה מיום הווסדך.

ומינה אמרה, שמת לב ששיטה ושטיון זה מאותו שורש?

ואני אמרתי, את בטוחה שזה מאותו שורש?

ומינה אמרה, לא.

ואני אמרתי, בודקת.

ואמרתי, האקדמיה לא אישרה את המילה שטיון.

ומינה אמרה, המציאות אישרה אותה.

*

את רוב ההדרכות העברנו בקוֹ. בכל יום בשבוע פגשנו צוות אחר. מול הצוותים החרדיים מינה הובילה ומול החילונים אני. מינה אמרה לחרדיות שלה, דע מה שתשיב, דע לך, קודם כל בשביל עצמך. כשהאפיקורסית החמודה פה שאלה אותי שאלות הלכתי לאיבוד. זה לא תקין ולא נכון ולא מותאם לדור הזה. אני אמרתי לחילוניות שלי, כן. מרשים לנו לשאול. אבל בואו. מרחב הטלת הספק צר ברמות של אירן. תנסו לעבור צד פוליטי. תנסו להטיל ספק בחילוניות עצמה ותחזרו לספר לנו אם שרדתם. ושתינו אמרנו, המציאות הרבה פחות סטרילית ממה שנדמה לנו. במוקדם או במאוחר הילדים שלנו ישאלו שאלות. אתנו או בלעדינו, הם ישאלו. כדאי שזה יהיה אתנו. 

את רוב ההדרכות העברנו בקוֹ. בכל יום בשבוע פגשנו צוות אחר. מול הצוותים החרדיים מינה הובילה ומול החילונים אני. מינה אמרה לחרדיות שלה, דע מה שתשיב, דע לך, קודם כל בשביל עצמך. כשהאפיקורסית החמודה פה שאלה אותי שאלות הלכתי לאיבוד. זה לא תקין ולא נכון ולא מותאם לדור הזה. אני אמרתי לחילוניות שלי, כן. מרשים לנו לשאול. אבל בואו. מרחב הטלת הספק צר ברמות של אירן. תנסו לעבור צד פוליטי. תנסו להטיל ספק בחילוניות עצמה ותחזרו לספר לנו אם שרדתם. ושתינו אמרנו, המציאות הרבה פחות סטרילית ממה שנדמה לנו. במוקדם או במאוחר הילדים שלנו ישאלו שאלות. אתנו או בלעדינו, הם ישאלו. כדאי שזה יהיה אתנו. 

ושתינו אמרנו, המציאות הרבה פחות סטרילית ממה שנדמה לנו. במוקדם או במאוחר הילדים שלנו ישאלו שאלות. אתנו או בלעדינו, הם ישאלו. כדאי שזה יהיה אתנו.

בכל מקרה, הסיפור שלנו הפך לרציונל של התכנית. למבוא, למצע, להצהרת הכוונות. לאיך שלא תקראו לחלק שאנשים מבקשים לשמוע לפני שהם מתמסרים לרעיון חדש. בכל מקום שהגענו התעניינו בנו. בקשר שלנו. בהשתלשלות האירועים. המפגש המכונן. סימני הקריאה. סימני השאלה. ההבנה שסדנא דארעא. אני סיפרתי בדרכי, מינה בדרכה, סיפור אחד בשני קולות, בשתי שפות. הפכנו למרצות מבוקשות גם מחוץ למעגלי הצוותים הבית ספריים. קבוצות של סטודנטים. ימי גיבוש בארגונים. חוגי בית לפנסיונרים. משלחות מחו”ל. יום האשה. יום הגיוון. מה לא. אפילו עלמה בן ארצי הזמינה אותנו לשיחה עם הצוות שלה. 

בשלב מסוים התחילו לשאול אם אנחנו אחיות. זה היה משונה כי מה הקשר. מינה תמירה ויפה ואני, ובכן, לא תמירה במיוחד ולא יפה במיוחד. אני מיהרתי לומר שלא, שאנחנו רק חברות, שאולי אינפלציית השעות המשותפות השפיעה קצת, שמחקרים אומרים שנוכחות קרובה הופכת אנשים לדומים. אבל ברגע כלשהו מינה התחילה לומר, כן. אנחנו אחיות. ומול החיוך המתרחב הוסיפה, אחיות מהאבא, מצביעה כלפי מעלה. מי שהבין, הבין.

*

היינו בעיצומו של סשן צווחות הדדיות. אם אני לא טועה התווכחנו על מעמד האשה ביהדות. אני ניסיתי להבין איך מינה חיה בשלום עם נשים דעתן קלה. מינה, ניסתה להסביר לי שכל ניסיון לשפוט את תפיסה דתית מתוך פריזמה מערבית נועד מראש לכישלון. בעלה של מינה גח לעדכן שרותי ערה ושננמיך ווליום, אם לא אכפת לנו. מינה תהתה מאיזה גיל מתאים לחשוף את רותי לסוגיות מגדריות. ואני אמרתי, מה זה משנה. דעתה הרי קלה לנצח. ומינה לא חייכה. ואני אמרתי, אל תהיי כבדה. את סותרת את התורה. ומינה חייכה ואמרה, חז”ל. ואז הטלפון של מינה צלצל וזה היה שר התרבות ויו”ר הוועדה לסמלים וטקסים שאמר בקול נרגש מאד שהוא שמח מאד להודיע לנו שנבחרנו להדליק משואה ביום העצמאות שיעמוד השנה בסימן ‘חיבורים בעם ישראל’.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

  1. האמת כידוע אינה שחור או לבן. חשוב מצד אחד לפתוח פתח לשאלה, אולם בוודאי אין צורך לחשוף את הילד לתכנים שאינם הולמים את גילו. לפעמים בכוח הילד לקלוט רק את השאלה ולא את התשובה. שמעתי על אחד מגדולי ישראל האמריקאים (ראש פתוח) שהיה מלמד נביא חוץ מספר איוב. אי אפשר ללמוד באיוב את השאלה ואת התשובה מיידית אלא לוקח זמן רב, וממילא הרבה יישארו רק עם השאלות. יש בזה יותר מטעם לפגם. דע מה שתשיב לאפיקורוס הוא גם האפיקורוס שבך, אך לא תמיד האפיקורוס קיים ולא ברור כמה צריך ליצור אותו. השאלה של החיד”א אינה נוגעת בכל מיני עניינים שעליהם אמרו חז”ל המסתכל בארבעה דברים ראוי (רתוי) לו שלא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור.
    אני מאוד נהנה לקרוא את הסיפור – אולם המסר כאן אינו מה שהתכוונה מינה או לא, אלא עצם הנידון, האם ראוי לפתוח פתח ועד כמה, ולדעתי מאוד כדאי שהסיפור ייכתב מתוך הכוונה של אישיות חינוכית ותורנית ברמות הגבוהות ביותר, יש כאן דברים חשובים מאוד להטמעה בחברה החרדית אולם כמו תמיד המינון הוא לעיכובא.
    תודה רבה רבה, גם על הסיפור הזה, וגם על הסיפור הקודם, יש בכתיבתך כוח, ודווקא מחמת החשיבות של הנושא ויופי הכתיבה יש להיזהר בהגדרות.
    שוב תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן