מינה ברגר לא התכוונה – פרק ל”א

מינה אמרה, מה שיהיה יהיה, כל מה שהשם עושה הכל לטובה, כנראה שיש לי איזו שליחות בעניין. ואספה את ילדיה וספרה להם באופן תואם גיל. רותי נלחצה, יפי עלצה ומני התקדר, ומינה שבה וביארה את חריגות האירוע ואת פסיקת הרב. ובעלה אמר, אנחנו משתפים אתכם כי אתם הילדים שלנו וחשוב שתדעו אבל זה לא משהו שאנחנו חושבים שכדאי לספר לכולם.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

לפעמים דברים מתגלגלים ככה שאנחנו מוצאים את עצמנו מעבר לנקודת האל חזור בלי שהתכוונו. ככה קרה עם הסטארט-אפ. רעיון נחמד שעולה לך בראש מתגלגל לאוזן הנכונה, או הלא נכונה, תלוי את מי שואלים, והדברים שועטים למחוזות שלא רצית או ביקשת להכיר. ואז, בשלב בו את מבינה שפחות מתאים לך להתרוצץ בין משקיעים ובעלי עניין ולשכנע שסוללה סולארית היא הדבר הבא בעולם הסלולר, את מבינה שמאוחר מדי לסגת. לא שאני מזלזלת בנחיצות ההמצאה או בחיי נצח של טלפונים ניידים, רק אומרת שאת לא תמיד יודעת לאן ילכו הדברים כשאת עושה את הצעד הראשון.

זה מה שקרה עם עניין המשואה. אחרי סבב השיחות הפורמליות ואחרי שהתרגשנו, אני מהקארמה ומינה מההשגחה הפרטית, מינה אמרה, תתקשרי לספר לאמא שלך. ואני התקשרתי ואמא שלי ייבבה כמו שמעולם לא ובתוך עשר דקות כל גוש דן ידעה שהנכדה של מרקו גביש הולכת להדליק משואה ואהבה רועשת וגועשת הציפה את הסלון באותות סלולריים ורותי של מינה באה לברר על מה המהומה ומינה אמרה, משואה תדליק משואה. ורותי שאלה מה זה ומינה אמרה, זה טקס חשוב, משואה תסביר לנו עוד רגע. ואני חתמתי את השיחה עם דודה מנשה הלא היא שולה אשתו של מנשה אחיו של סבא מרקו, והסברתי לרותי וחיפשתי ברשת סרטון להמחשה ומינה עפעפה בהיסוס ואחר כך עפעפה באישור ואני פתחתי ושלושתנו צפינו ביחד ורותי אמרה, וואו אמא, לא ידעתי שככה זה נראה. ומינה אמרה, אני בגילך בכלל לא ידעתי שזה קיים. ורותי אמרה, נוכל ללכת לשם? ומינה אמרה, אני, אני לא יודעת, אני- ורותי אמרה, בגלל משואה כאילו. ומינה אמרה, רותינקה, קודם שמשואה תזמין, אחר כך נדבר. אבל אני החמצתי את הדיאלוג הזה כי הייתי עסוקה בשיגור אימוג’ים לחמישים איש סימולטנית וכשהרמתי את עיניי מינה חייכה ואמרה, מגיע לך משואה. ורותי אמרה, צריך לומר מגיעה לך משואה. ושתינו צחקנו ואני אמרתי, גם לך מגיע. נו קדימה. תורך להודיע לאמא שלך. ומינה אמרה, מה יש להודיע. ואני אמרתי, מה זאת אומרת מה? שנבחרת להדליק משואה.

ומינה אמרה, אבל ממילא לא אדליק אותה, אז בשביל מה?

*

מינה אמרה שאין מצב שתדליק משואה. זה לא שייך. זה לא מתאים. זה פשוט בלתי.
אני אמרתי, אבל מינה. כבר אישרנו.
ומינה אמרה, מתי?
ואני אמרתי, לפני רבע שעה.
ומינה אמרה, את שמעת אותי מאשרת משהו למישהו?
ואני אמרתי, תגידי את בסדר? הריגושים דפקו לך את המוח? את הודית לכבוד השר על הכבוד ונתת לו לנאום ולהעביר אותנו למנכ”לית ונתת לה להרחיב ולהעביר אותנו למנהל מרכז ההסברה ונתת לו לשמוח בשמחתנו ולשלוח לנו מייל הנחיות. אם זה לא נקרא לאשר אז אני לא יודעת מה כן נקרא לאשר.
ומינה אמרה, אבל אני לא יכולה. זה לא יעבור בשום מקום.
ואני אמרתי, מה לא יעבור?


ומינה הסבירה ואני עם כל הקילומטראז’ שצברתי נדהמתי לגלות שככה חרדים מסתכלים על המדינה ושקט אביך נעמד בינינו ופתאום היינו שוב אנחנו ואתם והתהום נפערה למרגלותינו ומינה אמרה, היא כל הזמן פה

ומינה הסבירה ואני עם כל הקילומטראז’ שצברתי נדהמתי לגלות שככה חרדים מסתכלים על המדינה ושקט אביך נעמד בינינו ופתאום היינו שוב אנחנו ואתם והתהום נפערה למרגלותינו ומינה אמרה, היא כל הזמן פה, גם אם נדמה לנו שלא. ואז בעלה של מינה נכנס ומינה אמרה, הו. הנה מנהל מחלקת ההסברה שלי הגיע. ואמרה לפני שלום ולפני מה נשמע ולפני הזמינו אותי להדליק משואה, אני צריכה שתסביר פה למשואה למה העובדה שאני לא לוקחת חלק בטקסים של המדינה לא עושה אותי פחות ציונית ממנה.

*

מינה אמרה, תדליקי את בשביל שתינו.
אני אמרתי, על גופתי.
ומינה אמרה, חס וחלילה.
ואני אמרתי, מה את יודעת. אולי זה גנטי אצלנו להיבחר ואז למות.
ומינה אמרה, השם ישמור ויציל. ואמרה, אל תדברי שטויות. ואמרה, אני לא יודעת מה לעשות. ואמרה, למה כל הדברים האלה קורים לי.
ואני אמרתי, בסדר מינה. אני אנסה לברר אם זה אפשרי שרק אני אדליק.

*

הם אמרו שלא. שכל העניין הוא החיבורים. מינה הציעה שוויקי תחליף אותה אבל הם אמרו שיש כבר ערביה שמדליקה. זה או שתינו או אף אחת. הייתי מוותרת אבל לא יכולתי לעשות את זה לאמא שלי. לא בפעם השניה. לא כשהיא חולה. לא אחרי שכל העולם ודודתו יודע. מינה הבינה את זה ושלחה את בעלה לעשות שאלת רב. הרב אמר שמלכתחילה היה עדיף שלא אבל מאחר שכך הדברים השתלשלו, יש פה עניין של בין אדם לחברו וחילול השם ושתלך להדליק.

*

אבולוציית הרגשות של מינה סביב הטקס דלגה בין קצוות והשתנתה בקצב של אחת לרבע שעה. בשלב הראשון היא קבלה עליה את הדין בהכנעה ואמרה, אצמצם את הנוכחות שלי למינימום ההכרחי וזהו. אחרי שהבינה שהמינימום ההכרחי סובל מסימפטומים של המקסימום האפשרי ושהחשיפה תביא אותה לכל בית בישראל, היא נכנסה למצוקה נשימתית חמורה. אחר כך אמרה לעצמה, במחוזותי אין טכנולוגיה והסבירות שמישהו יראה, נמוכה. ונרגעה כמעט לחלוטין. אבל אז ציפי התקשרה לומר שחברה שלה ראתה את מינה ברשימה ואם זה נכון שהיא מדליקה משואה. מינה הבינה שמחוזותיה פחות מנותקים משחשבה וכעסה על עצמה על טיפשותה ותמימותה. בשלב הבא דאגה מה יקרה אם הדבר יגיע למוסדות הלימוד של ילדיה. מילא הבנות, שם היא עוד איכשהו מקושרת, אבל הבנים. הם עלולים לעוף. אבל אז בעלה הזכיר לה שיש לה היתר מרב ומינה אמרה, נכון, שיקפצו כולם. ובעלה אמר, ככה אני אוהב אותך. ומינה ניסתה להישאר במוד הזה אבל זה לא החזיק כי למחרת אמא שלה התקשרה לומר שאבא אמר שמוטק אמר שמינה הולכת להדליק משואה ומי זה הרב הזה שהתיר ומינה נכנסה למצב התנצלות ושכנעה את אמא שלה שהכל קרה במקרה ושהיא בעצמה ממש לא רצתה ולא התכוונה.



מינה הבינה שמחוזותיה פחות מנותקים משחשבה וכעסה על עצמה על טיפשותה ותמימותה. בשלב הבא דאגה מה יקרה אם הדבר יגיע למוסדות הלימוד של ילדיה. מילא הבנות, שם היא עוד איכשהו מקושרת, אבל הבנים. הם עלולים לעוף. אבל אז בעלה הזכיר לה שיש לה היתר מרב ומינה אמרה, נכון, שיקפצו כולם.

אחר כך התחילו ההכנות והאינטנסיביות הטכנית עמעמה את הסערה הרגשית ומינה אמרה, מה שיהיה יהיה, כל מה שהשם עושה הכל לטובה, כנראה שיש לי איזו שליחות בעניין. ואספה את ילדיה וספרה להם באופן תואם גיל. רותי נלחצה, יפי עלצה ומני התקדר, ומינה שבה וביארה את חריגות האירוע ואת פסיקת הרב. ובעלה אמר, אנחנו משתפים אתכם כי אתם הילדים שלנו וחשוב שתדעו אבל זה לא משהו שאנחנו חושבים שכדאי לספר לכולם. ומינה אמרה, אתם מבינים? החיים הם לא שחור לבן. והילדים של משפחת ברגר הנהנו וזה היה המפגש הראשון של שלהם עם הצבע האפור.

*

המפגש עם כותבי הנאומים זרק את מינה למערבולת רגשית מחודשת. צוּותנו ליאיר, כותב מוכשר ומנוסה, עשור בצוות כותבי הנאומים, הוא התיישב מולנו, איחל מזל טוב ושאל איך אנחנו מרגישות. אני אמרתי שמרגש נורא ומינה אמרה שאין לה מושג. שהיא מתפללת שלא תצא תקלה. שלא יתחלל שם שמים. ויאיר שכנראה שמע דבר או שניים בחייו אמר, זה מאד הגיוני ומובן מינה. ומינה האדימה ואמרה בהיסוס, אני, אני מקווה שזה בסדר לומר, אני לא רגילה ש… שקוראים לי ככה בשמי הפרטי. ויאיר הסתכל עלי בשאלה ואני אמרתי, זה קטע דתי. ויאיר אמר, בסדר גמור, קבלי את התנצלותי מינה. ותפס את טעותו וגיחך ומינה ואני חייכנו ויאיר שאל, אז איך נוח לך שאקרא לך? ומינה אמרה, אני, סליחה, מינה יהיה בסדר. ויאיר אמר, מצוין. בואו נכיר קצת לפני שנתחיל לעבוד. ספרו לי עליכן, איך הכרתן, איך קרה החיבור הזה. ואני הסתכלתי על מינה והיא החוותה בידה לעומתי ואמרה, ספרי. ואני אמרתי, אין בעיה אבל אני מספרת כמו שאני מספרת. ומינה חייכה ואמרה, בסדר גמור, ואני פצחתי ובהתחלה מינה שתקה ואחר כך שתקה קצת פחות. פֹה אמרה, זה לא היה בדיוק ככה. שם אמרה, זו הפרשנות שלך. וכשהגענו לעמוד האחרון בסיפורנו יאיר אמר, תקשיבו. ואז אמר, וואו. והוסיף, מטורף. ונתן לנו שיעורי בית לכתוב את הנאום שנרצה לשאת.

*

אני מינה ברגר בת להורי שיחיו, משיאה משואה זו לכבוד עובדי השם היודעים תמיד מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. לכבוד הבטוחים בדרכם, שלעולם לא מוצאים את עצמם בטעות ובלי להתכוון במקום שלא התכוונו להגיע אליו. לכבוד המבחינים בין טוב לרע. לכבוד המפוקסים, המאופסים, הממוקדים, המדויקים והצדיקים שאינם מתבלבלים. לכבוד כל מי שהוא לא אני, ולתפארת מדינת ישראל.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 תגובות

  1. חיכיתי באחת ועשרים לפרק הזה… הוא לא הגיע.
    כשהוא הגיע הבנתי שמשהו טוב צריך לבוא מאוחר.
    הקטע האחרון הוא נפלא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן