מינה ברגר לא התכוונה – פרק ד’

כשמינה סיפרה לי על נאום החדר האטום, חשבתי לעצמי שלא רק החדר היה שם אטום. מינה חיה בבית אטום. חיה חיים אטומים. חיים שיש בהם רק מה שיש בהם בלי שום השפעות ועם אפס הפרעות. אין יוצא ואין בא. הצטערתי בשבילה וקינאתי בה בו זמנית.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

באינסטינקט שלא חשבה שקיים בה, נשכבה מינה מתחת לדלפק, מגלה לחרדתה שאין לה מושג איך אומרים וידוי. מלמלה שמע ישראל. מלמלה שיר למעלות ממעמקים ואשא עיני אל ההרים. קיבלה על עצמה ללמוד את הווידוי בעל פה, לא לשקר יותר שקרים לבנים, לא ללכת לעולם עם פאה. מאוחר יותר נצרכה להשיג שלושה אנשים שיתירו לה את הנדר הזה, אבל בשלב ההוא היתה מוכנה לנדור כל דבר תמורת חייה.

לראשונה בחייה הרגישה מינה פחד מוות מהו. בעצם, לשנייה. 

הפעם הראשונה היתה שנים קודם לכן. מינה היתה בת שלוש, (אני עוד לא נולדתי אז) הצטופפה עם אחיה ואחיותיה בחדר השינה של הוריה שהפך להיות החדר האטום. זו היתה התקופה החיפאית שלהם. האזעקות עלו וירדו וטילים שרקו מעליהם, ממש שמעו את שריקת התעופה ואת פיצוצי הנפילות. 

הם הקשיבו אז לרדיו.

בבית של מינה לא היה רדיו בכלל. כלום. לא חדשות, לא תכניות, מוזיקה ודאי שלא. חוץ מהתקופה ההיא של המלחמה וגם אחר כך כשקרה רצח רבין. הם היו אז בדרך חזור משבת אצל סבתא שולמן ומישהו צעק ברמזור שרבין מת אז אבא הדליק את הרדיו של הרכב. מינה לא זוכרת שום דבר ממה שאמרו על רבין, היא רק זוכרת שאמרו. זוכרת את התחושה המשונה לארח קול זר בחלל הרכב. קול של מישהו שלא נוכח בו פיזית. אותה התחושה שאחזה בה בחדר הוריה האטום והמסריח מאקונומיקה. 

אחרי המולת המסיכות, הברדסים והמפוחים, ישבו כולם והתחממו סביב הטרנזיסטור והיו די בסדר. אבל אבא שלה חשב שהם לא בסדר, או שאולי הוא עצמו היה לא בסדר, הנקודה הזו לא ברורה למינה עד היום. בכל מקרה, הוא פצח ואמר, אין לנו מה לפחד ילדים, אף אחד לא יכול להרוג אותנו, רק השם מחליט מי יחיה ומי ימות. ובדיוק אחרי הימות היה רעש גדול בשמים ואבא שלה אמר, ומקסימום, אם יקרה משהו, נזכה למות על קידוש השם. אתם יודעים איזו זכות זו? נלך כולנו ישר לגן עדן. ככה כמו מלכים.

נאום הרגעה של אבא שלה הילך על מינה אימים עוד שנים אחר כך. זו הייתה הפעם בה חשה לראשונה חרדת מוות. היא לא רצתה למות על קידוש השם (היא לא הבינה מה הקשר בין קידוש למוות ואף אחד גם לא טרח להסביר לה) ולא רצתה ללכת ישר לגן עדן, ושמחה מאד כשבסופו של דבר זה לא קרה והם נשארו בחיים.

כשמינה סיפרה לי על נאום החדר האטום, חשבתי לעצמי שלא רק החדר היה שם אטום. מינה חיה בבית אטום. חיה חיים אטומים. חיים שיש בהם רק מה שיש בהם בלי שום השפעות ועם אפס הפרעות. אין יוצא ואין בא. הצטערתי בשבילה וקינאתי בה בו זמנית. 

עכשיו מתחת לדלפק כשהקול הערבי רועם מעבר לפיסת העץ, מינה שוב פחדה פחד מוות.

למינה ולי יש ויכוח על העניין הזה. מינה אומרת שיש לי את הפרספקטיבה שלי, שאני לא תמיד מדייקת, שאני מלבישה לה על הראש כל מיני דברים. שכל מי ששומע ממני את הסיפור צריך לקחת את הדברים בערבון מוגבל. 

אני אומרת לה, בבקשה מינה, קחי את המיקרופון ותספרי בעצמך את הסיפור שלך. רוצה? ומינה אומרת, לא לא. תמשיכי. אני רוצה שתמשיכי. אני רק רוצה שידעו שאת לא תמיד מדייקת. 

אני אומרת לה, בבקשה מינה, קחי את המיקרופון ותספרי בעצמך את הסיפור שלך. רוצה? ומינה אומרת, לא לא. תמשיכי. אני רוצה שתמשיכי. אני רק רוצה שידעו שאת לא תמיד מדייקת. 

ההמשך של הוויכוח תמיד הולך לדוגמה הזו. על עניין הפחד והמוות. מינה אומרת, מה זה בכלל פחד מוות. ואני אומרת, תעשי לי טובה מינה ברגר. בלי התפלספויות.

והיא אומרת, תפסיקי כבר עם הברגר ולא, לא פחדתי פחד מוות. מה יש לי לפחד? 

מינה לא צריכה להסביר לי כי אני כבר יודעת. היא מאמינה בכל ליבה שהכל מלמעלה ומאחר שכך, הפחד מיותר. מינה יראת שמים ולא יראת שום דבר אחר. 

אבל זה לא מפריע לי להמשיך להתווכח איתה (כיף להתווכח עם מינה. היא מתמסרת לוויכוחים ולא מתעייפת)  אז אני אומרת, אז למה התחננת שם לא למות? מה זה היה אם לא פחד מוות? ומינה אומרת, פחד חיים. 

מינה פחדה פחד מוות מהחיים. מהאנשים החיים. 

בגוף מכווץ ועיניים עצומות עיכלה מינה את הזוועה. היא נקלעה לפיגוע. כלומר, פיגוע נקלע למקום עבודתה (איזו עוד מטרה יכולה להיות לערבי בחנות של יהודים?) והיא עומדת למות במקום שהיא לא אמורה להימצא בו. 

היא יודעת איך זה עובד. שומעים שהיה פיגוע ודבר ראשון שואלים איפה. כולם ככה. כל אחד שואל איפה, מבקש לוודא שהאירוע רחוק ממשפחתו, לא נוגע בחייו. אחר כך, אחרי שנרגעים, אפשר להצטרף לחרדה ולזעזוע הקולקטיביים. 

אבל היא כאן. היא כאן. וכשישמעו על הפיגוע שקרה ברשת של המדינה יצטרפו כולם לחרדה ולזעזוע הקולקטיביים ולא יחשבו לרגע שיש להם מה לדאוג. ואז ימצאו אותה ויזהו אותה וכולם ישאלו שאלות והיא כבר לא תהיה כדי לתת תשובות.

אנשים מסתובבים להם במקומות שהם לא אמורים להסתובב ולא חושבים מה יקרה אם משהו יקרה. והנה קרה. איזה בושות איומות. היא חייבת לספר. היתה חייבת לספר. מתחת לדלפק הבינה מינה שהיא איחרה את המועד. בעלה ייאלץ להתמודד ולהסביר ולתרץ. בעיקר את ההסתרה. מסכן. 

טיפשה שהסתירה. היא לא עוולה לאיש. היא לא חטאה ולא פשעה. להפך. היא לא רצתה לעשות שקר בנפשה ולעסוק בהוראה נטולת אהבה. 

פעם שאלתי את מינה מה גרם לה לחשוב שכל העניין עם החנות לא יעבור טוב אצל המשפחה שלה.

מינה אמרה, שרה’לה שוורץ.

ואני שאלתי, מה?

ומינה ספרה על שרה’לה, החברה הכי טובה שלה, שנורא אהבה ילדים, שרצתה ללכת למסלול גיל הרך, שכל האחיות והגיסות שלה הלכו להייטק, שההורים שלה פחדו שזה יהרוס לה בשידוכים כי בחורים לא רוצים גננות. שרה’לה התווכחה עם ההורים שלה ולא הניחה להם עד שנכנעו. כשדברו על זה בבית של מינה, אמא של מינה אמרה, אני שמחה שאצלנו אין וויכוחים. שמילה של הורים זו מילה.

ואני שאלתי, הסיפור של שרה’לה, בגללו חשבת שלא יקבלו את זה טוב?

ומינה אמרה, לא חשבתי. ידעתי. כלומר, חשבתי שידעתי. חששתי לאכזב אותם. לא רציתי לצער אותם. רציתי לחסוך להם.

ואני חשבתי, רצית לחסוך לעצמך.

אבל שתקתי ולא אמרתי את זה.

בשניות שהתארכו שם מתחת לדלפק, בזמן שנמתח ואיבד תחושה, אחרי שמלמלה תפילות וקיבלה קבלות ואחרי שהציף אותה אותו הפחד, ציפתה מינה שחייה יחלפו לנגד עיניה. זה מה שאומרים שקורה. שכל החיים עוברים כמו סרט. אבל זה לא קרה. במקום זה מינה חשבה, או יותר נכון נחשבה בה ללא שליטה, מחשבה טיפשית מאד. מינה חשבה על המכונה שהכניסה הבוקר. שלא הספיקה לתלות. חשבה על השמלה שלה הפרחונית שתקועה שם ותיהרס לגמרי כי בעלה לא יודע לתלות בגדים נורמלי. המחשבה הזו היתה טיפשית שהרי אם תמות למי אכפת מהשמלה. מינה חשבה שאם איכשהו תצא בחיים מהעסק הזה היא תלמד את בעלה לתלות בגדים נורמלי ואת כל שאר הדברים שהיא עושה והוא לא יודע. וגם היא תלמד את כל הדברים שהוא עושה והיא לא יודעת. כמו בנקים וכאלה. חשוב ששניהם יידעו הכול. שאם אחד מהם ילך שהעסק ימשיך לתקתק.

בערך בשלב ההוא מינה הבחינה שנהיה שקט. כלומר, שקט מהערבית. דניאל אמרה לה, הבחור בחוץ, מותר לך לצאת. והיא התרוממה לאט וסדרה את המטפחת ויישרה את החצאית ואיריס עמדה ליד העמודה של הפנטזיה וניסתה להסוות את המבט התוהה ודניאל ישבה ליד שולחן החדשים ולא ניסתה להסוות כלום ושאלה אותה למה התחבאה מהבחור ואם זו איזו הלכה של דתיים. 

איריס שילחה בדניאל עיניים משתיקות ודניאל שתקה ואיריס שתקה וכל החנות שתקה. גם מינה שתקה כי הקול שלה עוד לא חזר אליה מן הדלפק. היא סרקה את השטח, חיפשה את ויקי. מצאה אותה מעבר לחלונות השקופים, מחוץ לחנות, נשענת על פח מיחזור ומדברת עם הבחור הערבי.

היא סרקה את השטח, חיפשה את ויקי. מצאה אותה מעבר לחלונות השקופים, מחוץ לחנות, נשענת על פח מיחזור ומדברת עם הבחור הערבי.

מינה חשבה, למה ויקי מדברת איתו. איך היא מדברת איתו. ויקי דוברת ערבית. לויקי יש חבר ערבי. ויקי הנדיבה והעדינה וערבי? אם לא היתה חילונית מינה היתה אומרת שויקי צדיקה. והערבי הזה, הוא מאיים עליה. ויקי במצוקה. יש ארגונים שעוזרים לזה. משו לאחים. יד או לב. היא חייבת לעזור לויקי. עכשיו יכלה מינה לשחזר את רגעי האימה, את הקולות שהתנגחו מעל ראשה, את קולו של הערבי שהשתלח במינה. לא צריך להבין שפה כדי לזהות השתלחות. בטח לא ערבית שהיא מלכתחילה שפה משתלחת ומאיימת. 

היא שאלה את דניאל, מאיפה ויקי יודעת ערבית?

ודניאל אמרה, תשאלי מאיפה היא יודעת עברית.

ומינה אמרה, מה? ואז אמרה, חייבים לעזור לויקי. ואז אמרה, הערבי הזה, הוא מאיים עליה. מה יש לה לחפש עם ערבי? השם ישמור ויציל.

איריס מצמצה ליד הפנטזיה ודניאל גיחכה, הערבי הזה. 

ומינה שאלה, מה?

ודניאל אמרה, הערבי הזה זה חמודי. הוא אח של ויקי.

ומינה שאלה, חמודי? (מינה כינתה כך את הקטן שלה. מאז הפסיקה)

ודניאל אמרה, מה מה. ויקי ערביה.

ומינה אמרה, איזה שטויות. מה את מקשקשת.

ודניאל אמרה, אמאשלך מקשקשת.

ואיריס אמרה, בואו נירגע בנות. מינה, ויקי היא בחורה ערביה.

ומינה אמרה, אבל היא… 

והשתתקה. וחשבה, אבל היא חכמה. ורהוטה. ועדינת נפש. וכזאת מתוקה. וזה לא יכול להיות.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן