קשה לבטל רגשות בדיעבד.
מינה בקשה לחשב את לבה לאחור ולהסיר את תחושותיה כלפי ויקי. היא נטרפה סביב המחשבה שלא זיהתה, שלא הבחינה. שחושיה קהים ועיניה כהות. ולא שחשבה שלא תיתכן בחורה ערביה נחמדה. לא זה היה העניין. להפך. מגיל צעיר ידעה מינה שרע עשוי להיראות טוב. שליצר הרע יש נטייה להתחפש. שהעולם עשוי לתעתע.
אבל מינה גם ידעה שיש דרך להבחין בין טוב לרע. שאם את מתבוננת את אמורה לזהות את גרעין הרע שבתוך מעטפת הפיתוי. את זיוף הדבש שמעל שורש הלענה.
אבל ויקי לא התנהגה כמו פיתוי ולא היה במעטפת שלה שום סימן לשורש רע. שום נורה לא הבהבה אצל מינה. כלומר, חוץ מהנורה הכללית שדלקה מעל ראשה של החנות ומעל ראשו של כל מי שמתחת לרמתה הרוחנית.
שום סימן שאלה לא עלה בה. מה זה אומר?
בשלב הראשון מינה רק ישבה שם ליד הקופה ומלמלה, אני מטומטמת. (דבר שהיה נכון וגרף הסכמה כללית מחברותיה לצוות.) אחר כך היא התקשרה לבעלה אפילו שהיה בכולל ואפילו שהיא משתדלת לא להפריע לו. נצלה את האישור העקרוני שנתן לה להציק לו בכל עת, נכנסה למחסן האחורי וספרה לו וחזרה ואמרה, אני מטומטמת.
הוא צחק (למינה יש נטייה לתאר דברים באופן מצחיק) ואמר נכון. מי נכנס ככה מתחת לשולחן? ראית נשק? סכין? ומינה התרעמה עליו ואמרה, אתה לא מבין כלום, כמו בכל פעם שהוא לא מבין אותה. והוא אמר לה, אז תסבירי לי מי-נא. (שזה מן הלחם כזה שהוא המציא חוץ מעוד כמה משחקי שעשוע שהיה משחק בשמה של אשתו).
מינה ניסתה להסביר אבל לא היתה בטוחה שהצליחה כי בעלה שוב לא הבין ואמר, אויש נו מינה. באמת. אנשים טובים יש בכל מקום. אנחנו לא צריכים שכולם יהיו רעים כדי להתרחק ממי שלא מתאים לנו. לפעמים צריך להתרחק מאנשים ממש טובים כדי לשמור על עצמך.
ומינה לא ידעה איך לומר לו שפה קבורה המינה. שהיא לא רוצה להצטרך להתרחק מויקי. שגם עכשו, אחרי שהיא יודעת, היא לא מצליחה להרגיש אחרת.
ומינה לא ידעה איך לומר לו שפה קבורה המינה. שהיא לא רוצה להצטרך להתרחק מויקי. שגם עכשו, אחרי שהיא יודעת, היא לא מצליחה להרגיש אחרת.
דניאל אמרה, מה זה מינה, פעם ראשונה שאת שוזפת בן דוד?
ואיריס אמרה ממקומה שליד עמודת הפסיכולוגיה, אנחנו לא מכנים בשמות, דניאל. כולנו אנשים.
ודניאל התיזה, שום שמות. אנחנו בנידודים. זה עובדה.
ואיריס אמרה זאת עובדה.
ודניאל אמרה, בבקשה. טנק יו וורי מאצ’.
ואיריס נאנחה ומינה חשבה על הבנידודים שלה מהגוש. אלה שהיא בקושי מכירה. שזכתה לפגוש רק בשמחות ולהיות אצלם בבית רק בשבעה של סבתא דקל.
מינה אהבה לפגוש את בנות הדודות שלה. הן היו עליזות וחייכניות ונעלו סנדלים גם בחתונות ואף פעם לא לבשו אותו דבר והלכו בשיער פזור ואם היה חורף הן לבשו קפוצ’ונים עם פסוקים מודפסים מעל שמלות תחרה צבעוניות.
אמא של מינה הסבירה לה ולאחיותיה (לבנים אבא שלה הסביר) שהם מתנהגים בנימוס אבל לא מתחברים. הם משפחה ושמחות הן מחויבות משפחתית, אבל לא צריך להתחבר. מינה זוכרת כשהיתה בת שמונה, הם כבר גרו אז בירושלים, המשפחה של אבא הגיעו לבר מצוה של שמואל. כל הילדות ישבו בשולחן עגול, היא ואחיותיה בשמלמלות תכלכלות זהות והדקליות בבגדי הצבעונים שלהן, ואכלו ואחר כך יצאו לשחק ברחבה שלפני האולם, אבל לפני זה בירכו ברכת המזון, ומינה התבוננה בבנות הדודות שלה שלא לובשות גרביים אבל מברכות בדבקות והעיניים שלהן לא זזות מהברכון, ואחר כך, אולי למחרת, היא אמרה לאמא שלה, ראית איך הן מברכות? וטובי אחותה אמרה, נכון אמא, ראית? וציפי אמרה, נכון אמא, ראית איזו יראת שמים יש להן?
ואמא שלהן אמרה, טוב, אתן יודעות מה אומרים על זה. והן אמרו, לא. מה אומרים? ואמא שלהן אמרה, יש להם יראת שמים אבל יש להם שמים אחרים. ומינה לא הבינה מה זה בדיוק אומר אבל כן הבינה שהמרחק צריך להישמר.
בהמשך מינה כבר הבינה. היא זיהתה את הפשרנות וראתה את ההבדלים ולא היה צריך להזהיר אותה, היא כבר הבינה בעצמה את הפער בינה לבין בנות הדודות מהגוש. בינה לבין החברות שהלכו לסמינר של בתאל. בינה לבין המשפחות שנסעו למלונות והחזיקו אינטרנט. בינה לבין כל מה שהוא לא גלאט למהדרין.
היא הבינה שאבא שלה אוהב את המשפחה שלו אבל חשוב לו יותר למנוע בלבול מילדיו. היא גם הבינה שהוא ואימא שלה מאמינים שדווקא הקרבה האמונית והדתית היא זו שעשויה להעמיק את הבלבול (בשונה מעבודה עם חילונים, כמו בחנות למשל, שבה המרחק וההבדל ברור וחד משמעי).
מינה הבינה והפנימה.
כשמלאו לה שש, ערב עלייתה לכיתה אלף, הם עזבו את הצפון ועברו לגוש שמונים. זה היה מצחיק והפך חיש קל לבדיחה המשפחתית. הם עוברים לגוש. הם יגורו בגוש. איפה את גרה? אני גרה בגוש. אה, לא הגוש ההוא. בגוש אחר. בגוש הנכון. בגוש הכי נכון במזרח התיכון.
אחים של אבא מהגוש היו באים לבקר אצלם בסוכות. תמיד בסוכות. אבא היה מארח אותם והם היו עושים לישב ומתפלפלים בדברי תורה. זה היה משונה למינה לשמוע אותם מצטטים מובאות ופסוקים בהגיה ספרדית, כמו בנות. בשנה שהם עברו דירה עוד לא היתה להם סוכה נורמלית לכן התארחו אצל סבתא שולמן. אבל בשנה שלאחר מכן האחים של אבא כבר באו ומאז זה הפך למסורת. היא שמעה אז את איתמר ואלישע, האחים של אבא, צוחקים על אֶבְיָה (זה אבא של מינה, הרב אביתר) שעזב את חיפה כי לא רצה לגור בבית שמהחלון שלו רואים בית שמהחלון שלו אפשר לראות לתוך בית שיש בו טלוויזיה.
מינה לא חששה מפני המלעיגים. ההורים שלה השכילו לבנות בהם עמוד שדרה חזק ולא מתנצל. מינה היתה גאה להשתייך ליחידת העלית הזו. היא אהבה את הגבולות וריחמה על אנשים שלא זכו לגדול כמוה.
כשאיריס אמרה לה בראיון, את תוכלי לשמור פה על הגבולות שלך. רצתה מינה לומר לה שהיא מתבלבלת. שהגבולות הם ששומרים עליה. אבל לא אמרה כלום כי הרגישה שזה לא מתאים.
כשאיריס אמרה לה בראיון, את תוכלי לשמור פה על הגבולות שלך. רצתה מינה לומר לה שהיא מתבלבלת. שהגבולות הם ששומרים עליה. אבל לא אמרה כלום כי הרגישה שזה לא מתאים.
עכשו כבר לא היתה בטוחה היכן הם ומי נרדם בשמירה. היא מבחינה בין טוב לרע אבל לא מרגישה את הדחיה הרגילה שעולה בה מול כל מה שנמצא מחוץ לגבול.
היא עדין חיבבה את ויקי.
למעשה, רק עכשו הבינה שהיא מחבבת אותה ובזה היה טמון הערעור. היא הרי שמרה על יחסי עבודה. היא לא התערבבה בשיחות אישיות. היא היתה מנומסת ועניינית. והנה, אכפת לה שויקי עצובה ושפופה. כואב לה לראות אותה בוכיה ומוטרדת. היא רוצה לשאול אותה מה קרה ומה רצה ממנה הערבי הזה, כלומר, אח שלה. אבל היא לא יכולה לשאול. אסור לה. היא צריכה להתמודד עם הרצון ולהכפיף אותו לרצון אחר, גדול יותר. מתי דרו בה שני רצונות בכפיפה אחת? שנים כבר לא. היא תמיד רוצה את מה שנכון.
שאלתי אותה פעם איך זה מסתדר עם העובדה שעזבה את ההוראה ובאה לעבוד ברשת. ומינה אמרה, את צודקת. זו היתה טעות. לא הייתי צריכה לעשות את זה.
אבל זה היה רק בדיעבד. בשעת מעשה מינה חשבה שעמוד השדרה שלה חזק מספיק ויעמוד לה בכל מקום. שהיא חסינת רצונות זרים או ערעורים אסורים. את העבודה בחנות החשיבה פתרון זמני והכרחי לדילמה מוסרית.
מינה לא היתה צריכה לבקש מוויקי לספר. איך שוויקי נכנסה לחנות דניאל שאלה מה, שוב העניין עם אמיר? וויקי אמרה שכן ומתוך השיחה מינה הבינה שלוויקי יש בן דודה (ככה דניאל אמרה) שרוצים לארס לה והיא לא רוצה, היא מחבבת את אמיר אבל לא רוצה עכשו, וגם חוששת ממחלות גנטיות.
מינה רצתה להציע שיעשו דור ישרים אבל שתקה והמשיכה להקשיב.
האח המג’נון של ויקי מגיע לפחות פעם בחודש לנדנד לה. ויקי רוצה להתפתח ולהתבסס לפני שהיא מתחתנת. מינה לא הבינה איזו התבססות יש בללכת ללמוד ולמכור ספרים.
התבססות היא בית. התבססות היא משפחה. ויקי רוצה להיות עובדת סוציאלית. היא בשנה שניה. היא גרה עם חברות. יש להן כלל בדירה שאין כניסה לגברים. גם לא אחים. בגלל זה חמודי מגיע לכאן. היא כבר מותשת מהלחץ שלו. מהכעס על שהיא שמה את עצמה במקום הראשון. שהיא לא מתחשבת ברגשות של ההורים (ויקי אמרה, זה אבא והאחים. אמא שלי דווקא תומכת בי). אחיה כועס שהיא לא מכסה את הראש. שהיא מתכחשת למסורת. שהיא קוראת לעצמה ויקי.
התברר שוויקי היא לא ויקי. כלומר, שוויקי הוא לא השם המקורי של ויקי.
בלי להתכוון שמעה מינה את עצמה אומרת, מה זה? והקול שלה היה כולו פליאה עם נגיעות אימה.
ודניאל אמרה, ויקי זה לא השם המקורי שלה.
וויקי אמרה, קוראים לי אמאל.
ואז אמרה, אמאל זו תקוה.
ומינה שאלה, אז מה זה ויקי?
ודניאל אמרה, על שם ויקיפדיה.
וויקי אמרה, חלאס עם השטויות, דניאל. והסבירה למינה שלא רצתה ששמה ילך לפניה. חיפשה שם ניטרלי שלא יחרוץ את גורלה ויחסל כל הזדמנות עוד לפני שפתחה את הפה.
ומינה שאלה, אבל למה דווקא ויקי? ולא ידעה למה זה כל כך חשוב לה, הפרט הזה. ולמה היא בכלל ממשיכה לדבר.
וויקי אמרה, קיצור של ויקטורי. אני לא רוצה תקוה. תקוה היא מילה של לוזרים. אני רוצה ניצחון.
ואז אמרה, אבל זה עדין קרוב. ניצחון ותקוה.
ואיריס אמרה בטון המכיל, את רוצה קצת להתרחק אבל גם להישאר קרוב. וזה בסדר גמור. כולנו מלאים רצונות מנוגדים.
וכולן שתקו לכבוד התובנה ולכבוד כמה לקוחות שנכנסו. ואחר כך מינה עשתה חשבון לאישה אחת שלקחה את כל הסדרה של הארי פוטר, ובקשה שיעטפו לה כל אחד בנפרד אבל באופן שהיא תדע מבחוץ את סדר הספרים בסדרה.
וכשנהיה שוב שקט, דניאל שקעה בסמארטפון ואיריס בעמודת מתורגמים ומינה חיפשה פתרון לרגש שקשור בעבר בשש אותיות (והתלבטה בין אמוציה לסנטימנט כי החמיצה את הי’ של סנטימנט) ואז ויקי אמרה, חמודי אומר שאני משתכנזת.
מינה נדהמה לשמוע את המילה הזו בהקשר כזה. היא הכירה אותה ממחוזותיה. משפחות שמנסות לטשטש את מוצאן, להלבין מעשיהן, לשנות את שמן ולהיגאל. מלול שהפכו למלוביצקי. שרעבי ודהן שהיו לשרשבסקי ודנילביץ. מינה לא הבינה את התופעה הזו. למה לרצות משהו שאתה לא? איך אפשר לחיות בתוך זיוף והתנכרות עצמית?
שושי אחותה תמיד אמרה, אל תתממי, אנשים עושים את זה כדי להיכנס למוסדות וחוץ מזה, לא חכמה לחשוב כך כשנולדת במקום הנכון. מינה לא הסכימה. כלומר, היא הסכימה שנולדה במקום הנכון אבל חשבה שכל אחד נולד בדיוק איפה שהוא צריך להיות ושם עליו למלא את תפקידו.
שושי אחותה תמיד אמרה, אל תתממי, אנשים עושים את זה כדי להיכנס למוסדות וחוץ מזה, לא חכמה לחשוב כך כשנולדת במקום הנכון. מינה לא הסכימה. כלומר, היא הסכימה שנולדה במקום הנכון אבל חשבה שכל אחד נולד בדיוק איפה שהוא צריך להיות ושם עליו למלא את תפקידו.
שאלתי את מינה אם זה נכון גם לגבי. זה היה בשלב שכבר התחלתי לעשות את השינוי שלי ומינה הבינה מיד לאן אני חותרת. היא לא התבלבלה. היא אמרה, את לא משתנה. את חוזרת למקורות. את חוזרת לבית שלך. זה לא אותו דבר.
זה גם מה שאמרה לבעלה אחרי שסיפרה לו את כל הסיפור ואחרי שהוא הזכיר לה שגם אבא שלה שינה את שמו מדקל לטייטל.
גם לו מינה אמרה, אבא שלי לא שינה כלום. הוא חזר למקורות. זה לא אותו דבר.
דניאל שסבלה נורא תחת כובד האירועים והדכדכת אמרה, נשמע לי מגניב לבחור שמות. איזה שם היית בוחרת לעצמך מינה?
ויקי אמרה, ואת דניאל, איזה שם היית בוחרת לך?
ודניאל אמרה, אני יש לי שם מושלם. לא הייתי נוגעת בו.
ואז אמרה, נו מינה, איך היית קוראת לעצמך?
אבל מינה לא ענתה, וחייכה אל דניאל, אבל בתוכה כלום לא חייך. היא התכנסה לה בפינתה שאצל הקופה וחשבה, בטח לא מינה.
