למינה לא היתה שום בעיה עם השם שלה. הבעיה שלה היתה עם כל אלה שעשו ממנו קרדום לחפור בה. מינה-תן לך רשות? מינה-תן ת’הוראה? תיחכומי לשון מינה-גורן ומינה-יקב ומינה לא אהבה את זה.
אבל מינה לא היתה מן המתלוננים (חוץ מלבעלה שלימד אותה שזוגיות תקינה כוללת התלוננויות הדדיות). מינה לא הבינה את הרציונל שבתלונות. כל צער או עלבון הרי מגיעים לה בדין שהרי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, לא הנחש ממית, לכל כדור יש כתובת. מינה שפעה תימוכין לכל עמדה וסימוכין לכל גישה. מינה היתה בלתי מעורערת. הכול ישב אצלה מאורגן ומקוטלג במחלקות מסומנות ומתוייגות.
זה מה שמשך אותי אליה מלכתחילה. אצלי הכאוס חגג. כל בחירה שיגעה אותי. כל החלטה הוציאה אותי מפוקוס. מי אמר שזה מה שאני רוצה? מי אמר שזה הדבר הנכון? אצל מינה הדברים היו ברורים. הראוי והשגוי היו בהירים לה והרצונות שלה תמיד התיישרו לשם.
כלומר, עד שקרה מה שקרה.
בשלב ההוא היא פשוט עמדה שם וחשבה לשאלתה של דניאל, לא הייתי קוראת לעצמי מינה אבל כנראה שגם לוּ שיניתי את שמי, לא הייתי חוסכת מעצמי דבר. מה שנגזר-נגזר.
כשהתחלתי לחקור קצת את עניין הבחירות והגזירות, ניסיתי להבין האם רצון הוא גם גזירה. כלומר, האם בחירה היא גם גזירה. כי אם הכול מלמעלה אז הכול מלמעלה. גם רצונות ותשוקות ומחשבות. לא?
למינה היו אז תשובות לכול דבר. הן קצת השתנו מאז. שתינו השתנינו מאז.
*
ויקי עברה לסניף אחר.
איריס ספרה להן את החדשות בפנים של בשורות רעות. הדבר פגע בדניאל והדאיג את מינה. דניאל נעלבה מהטרגיות מאחר שזיהתה בה ביקורת על העובדות האחרות בחנות. היא תרגמה את צערה לפוסט (או סטורי, מינה לא היתה בטוחה מה זה היה), בו ביכתה את לכתה בטרם עת של חברתן (ההורסת, האחת והיחידה, הבלתי נשכחת) לעבודה. העלתה תמונה שמצאה בגלריה שלה, איחלה לוויקי הצלחה בכל כפר שבו תחליט לשגשג וקיבלה תוך חמש דקות תשובה מוויקי, תירגעי אחותי, הכול בסדר, רק עברתי לסניף קרוב לבית עד שיירגעו קצת העניינים.
את מינה העזיבה הדאיגה.
היא לא הבינה איך קירבה לבית תסדר לוויקי את העניינים. היא חרדה לשלומה של ויקי אבל לא שאלה כלום. גם כי גזרה על עצמה מרחק וגם כי לא רצתה לברר או לדבר על דברים שהשתיקה יפה להם.
היא לא הבינה איך קירבה לבית תסדר לוויקי את העניינים. היא חרדה לשלומה של ויקי אבל לא שאלה כלום. גם כי גזרה על עצמה מרחק וגם כי לא רצתה לברר או לדבר על דברים שהשתיקה יפה להם.
מינה נמנעה מדיבור על כל מה שנמצא בתחום האישי והלא פוליטיקלי קורקט. לא שהיא הכירה אז את המונח, אבל מהמקום שממנו הגיעה דברים רבים נפלו תחת הקטגוריה הזו.
זו היתה אחת מהנקודות שעליהן לא הסכמנו. ועל אף הדרך שעשינו, אנחנו עדין לא מסכימות. מינה אומרת, אלו דברים שהשתיקה יפה להם ואני אומרת, אלו דברים שהשתיקה כעורה להם. אם את מזהה מישהו במצוקה, מישהי שאולי זקוקה לעזרה או ליחס, לא תשאלי? לא תתענייני?
מינה טוענת, אם אנשים רוצים לשתף, הם ישתפו. ואני אומרת לה מינה, את חתיכת פריבילגית מוקפת אנשים ובעל ואחיות. את אין לך שמץ של מושג מה זה שאין מישהו ששואל אותך, שאת מתה שמישהו יפנה אליך וישאל, אולי את צריכה עזרה.
הייתי מתלהטת ממש.
בהמשך כבר ידעתי לומר לה, מה עם לא תעמוד על דם רעך. והיא היתה אומרת לי, אם תגססי לי פה אני אטפל בך, אל דאגה. אבל באופן נורמלי, אני לא כופה את עצמי על אף אחד. עזוב תעזוב עימו, לא בלעדיו. בעניינים כאלו אם מישהו לא מבקש את עזרתי, אני לא נדחפת. זה ערך מול ערך.
זה היה עוד אחד מכללי האצבע של מינה. ערך מול ערך.
היא אמרה, זו מלחמת ערכים, ובמקרה הזה משקל הערך של שמירת הגבולות שלי פלוס הערך של צנעת הפרט מנצח. אני הייתי משתגעת איך היא יודעת. מי מחליט כמה שוקל כל ערך ואיך יודעים מה לעשות כשלא יודעים מה לעשות. איך יודעים מה לבחור כשלא בטוחים מה נכון.
מינה ידעה. מינה תמיד ידעה. והביטחון הזה שבה אותי. היא תמיד צוחקת, שבה תרתי. ואני אומרת, תלתי. תינוקת שנשבתה לאמת.
בכל מקרה, מינה דאגה. אבל לא רק לשלומה הפיזי של ויקי היא דאגה. מינה דאגה גם לשלומה שלה. לשלומה הרוחני. ויקי הלכה ומינה הבינה שהיא בבעיה. שהפרסונה היחידה שאפשרה לה להיות נטועה כמו עציץ ליד הקופה, איננה.
ניבאה וידעה מה.
איריס כינסה אותה ואת דניאל על כוס ספירולינה (הגיע לחנות ספר בריאות שאיריס התמכרה אליו) כדי לעשות הערכת מצב לאור צמצום כוח האדם בחנות. דניאל גיחכה, אז אני כוח אדם? שלחה יד אל מינה ללחיצה. נעים מאד. כוח אדם, מינה. מינה, כוח אדם. מינה איפקה את הצחוק שגעה בה אבל המבט התרנגולי של איריס הקשה עליה את המשימה.
מינה ודניאל התבקשו להיפרד ממאורותיהן, דניאל ממסכיה ומינה מתשבציה, ולהתחיל לעבוד. איריס אמרה, שבוע הספר עוד רגע פה. הרבה ספרים חדשים, שוחרי הספרות יבקשו את עזרתכן. תהיו שם בשבילם.
מינה ודניאל התבקשו להיפרד ממאורותיהן, דניאל ממסכיה ומינה מתשבציה, ולהתחיל לעבוד. איריס אמרה, שבוע הספר עוד רגע פה. הרבה ספרים חדשים, שוחרי הספרות יבקשו את עזרתכן. תהיו שם בשבילם.
שוחרי הספרות היו בעיקר שוחרות וזה למזלה של מינה, כי שיחות מכירה עם גברים לא היו בגבול היכולת שלה.
היא הסבירה לי פעם, זה לא שאני רוצה ואסור לי. אני לא רוצה. אני לא יכולה. זה לא קיים בי בכלל. אני נאלמת דום. ראיתי את זה פעם. זה באמת ככה. פעם נכנס איזה ספק וביקש לחתום על איזה משלוח. איריס לא היתה זמינה ומינה נאלצה לטפל בו. הנוהל חייב אותה לבדוק שהכול תקין, אבל לא הכול היה תקין. היה שם איזה בלבול בין הסניפים. מינה שאלה את השאלות הנדרשות, ממש רק מה שצריך. אבל הבחור היה ידידותי, לא משהו חריג אבל ככה, קצת התנחמד אליה. הצורה שבה מינה ענתה לשליח הזכירה לי את האופן שבו אני מדברת כשעוצר אותי שוטר על הכביש. היא היתה כל כך אומללה ומכווצת שאמרתי לה, מינה לכי תבדקי רגע במחסן אם יש שם עוד טלגמאייר ואני אטפל פה במשלוח. ומינה הלכה, מה זה הלכה, ברחה כל עוד רוחה בה.
*
דניאל היתה מאותגרת קשב. ככה איריס היתה אומרת בכל פעם שדניאל היתה מציינת, אני מופרעת קשב. איריס היתה אומרת, תיוגים מפלגים. ודניאל היתה עונה, תיוגים ממתגים. תעזבי אותי מהמכבסות שלך. ממלמלת בבוז, מאותגרת.
מינה הסכימה עם דניאל בעניין הזה.
מה זה משנה אם אומרים כך או כך. המילה הרי טוענת את המטען שלה תוך שנייה וחצי. הניקיון הזה, הוא חיצוני ומזויף. גם ויקי חשבה כך. לכן לא נעלבה כשדניאל כינתה אותה בת דודה. אמרה, תני לי את האמת, אתה אני מתמודדת יותר טוב. מעדיפה להיות בת דודה של דניאל ממעוטת הזדמנויות של איריס.
ויקי קראה לזה האבולוציה של הפי-סי. שחורים, אפרו אמריקנים, תעשו לי טובה. תגידי מילים יפות עד מחר. אם את מרגישה שחורים זה לא משנה שאת אומרת אפרו אמריקנים.
בכל מקרה, איריס ציפתה מהן להיכנס לנעליה של ויקי ששירות הלקוחות היתה המשבצת שלה, ולשרת את כל מהוססות ההחלטה שפקדו את החנות.
דניאל מאותגרת הקשב בקשה מאיריס לאמלק לה את רבי המכר והחדשים כדי שתוכל לענות על שאלות בסיסיות. מתוך הקשבה מינה הבינה שלאלמלק פירושו לתַקצר. האימלוקים של איריס התבררו כגאוניים והיא התגלתה כמספרת סיפורים מופלאה, או כמו שדניאל אמרה, וואלה איריס, את סטוריטלרית לפנים. מוכרת מבוזבזת.
ואיריס ענתה בחומרה, אני לא מוכרת. אני אוצרת ספרות. אני עוסקת בתרבות. אני מפיצה ידע בעולם. ודניאל שוב גיחכה, רק אל תשכחי לסחוט את המילים שלך לפני שאת תולה אותן.
ויקי הלכה ושבוע הספר בא, ואתו מבצעיו ואתם טפטוף עקבי ומתגבר של לקוחות שוחרי (שוחרות) ספרות. ואז הגיע איזה רגע שבו איריס היתה עסוקה עם איזה מו”ל, ודניאל היתה עסוקה עם לקוח. מינה צמצמה את נוכחותה למינימום ההכרחי, התמסרה לחשבונות הקופה באופן מופרז, נמנעה מקשר עין עם איריס, שיקעה עיניה בתשבצים והתפללה שעזרתה לא תידרש.
תפילתה לא נענתה. בדיוק כשהיא התלבטה האם מלכודת בארבע אותיות היא מוקש או מארב, נכנסו שתי נשים לחנות ונעמדו ליד שולחן החדשים וחיפשו עזרה בעיניהן ואיריס אמרה לה, מינה. וסימנה בראשה לכיוונן.
ומינה לא יכלה להמשיך למכור קופסאות.
תגובה אחת
שאלה קטנה,
מי זאת האני ששואלת את מינה שאלות?
מצטטת:
“זו היתה אחת מהנקודות שעליהן לא הסכמנו.”
מינה מול מי? יש כאן אלמונית אחת שלא הצלחתי עדיין לזהות אותה.
חוץ מזה,
זה אחד מהסיפורים הבודדים שעברו את רף הסינון המחמיר שלי…
הוא כל כך מחוץ לקופסה, לא רואה שם שום צורה מוכרת. תענוג. וסוף סוף יש כאן דיבור על מה שלא מדובר.