אם תבקשו ממני לתאר את מינה בשתי מילים אגיד שהיא ישרה ושקופה. התכונה הכי דומיננטית שלה היא יושר. מינה אומרת שזו לא תכונה אלא ערך. אני חושבת שלא משנה איפה מינה היתה נולדת היא היתה כזו. שזה בילט אין באישיות שלה. אבל זה לא דבר שאפשר להוכיח אז אני לא מתווכחת.
אם תבקשו ממני להוסיף עוד שתי מילים לתיאור לעיל אגיד שהיא גם דיכוטומית ועקשנית. למינה אין שום בעיה שאני אומרת את זה. להפך. כשאמרתי לה לראשונה, מינה את דיכוטומית, היא התעלמה מהטון הביקורתי ואמרה: תודה, אני משתדלת. כשהסברתי לה שזו לא מחמאה היא אמרה, לשיטתך. בעיני זו מחמאה. שאלתי אותה אם בגלל זה לובשים אצלם שחור לבן. היא צחקה ואמרה, מעניין. לא חשבתי על זה. אבל את יודעת מה? אולי.
אבל זה לא היה מצחיק. זו היתה אג’נדה. החיים של מינה נחלקו בין המותר והאסור באופן שלא השאיר שום מרחב לאמצע. ואם נולד איזה אמצע הוא פשוט נאכף והוכפף ימין או שמאל ככל אשר הורתה מינה.
כשהיתה בת שש עשרה, היא התאהבה בבן דוד שלה.
בכל פעם שאני אומרת את זה מינה מתקוממת ומכחישה. היא אומרת, תפסיקי להגיד ככה, לא התאהבתי ולא נעליים. הערכתי אותו. הערצתי. הוא היה כזה צדיק. כזה מתמיד. כולם כל כך התפעלו. בכל הזדמנות בקשו ממנו לנאום ואז היו מתרגשים מהגאונות שלו. בשבת שבע ברכות של שושי כשכל הבני דודים פיצחו גרעינים, הוא פתח גמרא. בכל רגע פנוי הוא פתח גמרא. זה הדליק את מינה.
מינה אומרת, מה פתאום הדליק. למה שדבר כל כך יפה ידליק אותי? לקח זמן עד שהבנתי שמינה לא מכירה את המילה הזו במובן שאליו התכוונתי. מינה חשבה שהתכוונתי לומר שזה הכעיס אותה.
בכל מקרה, מינה מכחישה ורק אומרת, ההתמדה שלו מצאה חן בעיני. אהבתי להקשיב לדרשות שלו. זה היה חמוד לראות איך כל הגברים נהנים ממנו.
אני אומרת, נו מינה, רצית להתחתן אתו.
ומינה אומרת, השתגעת? מה פתאום רציתי. היו לי שתי אחיות ואח מעלי. והוא בן דוד שלי.
ואני אומרת, אז את מודה שאם לא היה בן דוד היית רוצה.
והיא אומרת, ממש לא. רק חשבתי שאני אשמח שיהיה לי כזה בעל.
ואני אומרת, זה נקרא להתאהב, מינה.
ואז מינה אומרת שאני לא מבינה שום דבר כמו שהיא תמיד אומרת כשמישהו לא מבין אותה.
מינה, לא רק שהיא מכחישה את העניין ההוא, היא מכחישה את כל מושג ההתאהבות. מבחינתה נישואים הם מחויבות. אם מתחתנים עם מישהו, מחויבים אליו. זהו. כל השאר הם סתם דיבורים ילדותיים. אני אומרת לה, מינה, בעלך לא רץ עד לחנות להביא לך את האוכל ששכחת כי הוא מחויב. הוא רץ כי הוא… ואז מינה עוצרת אותי ולא נותנת לי להמשיך כי לא נוח לה שאני מדברת על בעלה ועליה באופן כזה. רק אומרת, טוב טוב הבנתי שקט.
פעם, כדי להוכיח שלא היו דברים מעולם, אמרה לי, אפילו סיפרתי על זה להורים שלי. אני אמרתי שזה לא מוכיח שזה לא קרה. זה מוכיח שהיא היתה תמימה ושלא הבינה. ושדברים כאלה עשויים להתרחש גם בלי שמבינים. שמרגישים אותם גם אם לא יודעים לקרוא להם בשם.
פעם, כדי להוכיח שלא היו דברים מעולם, אמרה לי, אפילו סיפרתי על זה להורים שלי. אני אמרתי שזה לא מוכיח שזה לא קרה. זה מוכיח שהיא היתה תמימה ושלא הבינה. ושדברים כאלה עשויים להתרחש גם בלי שמבינים. שמרגישים אותם גם אם לא יודעים לקרוא להם בשם.
ומינה אמרה, בסדר. אז מה את רוצה להגיד?
ואני אמרתי, שזה היה ולא היית מודעת ולכן לא הרגשת תחושת חטא.
ומינה אמרה, כי לא היה שום חטא.
כשהכרתי את מינה לא היו לה לא חטאים ולא אבק חטאים.
את האבק חטאים המצאתי אחרי שלמדתי על אבק לשון הרע. אמרתי לה, מינה, לא הכל שחור לבן, יש אפורים. לא הכל חטאים, יש אבק. ומינה אמרה, זו שפה של פשרנים ואבק צריך לנקות.
ניסיתי לומר לה שעיוורון הצבעים הזה יהיה בעוכריה. שההכחשה הזו מסוכנת. אבל לא היה עם מי לדבר. מינה אמרה, אני מרגישה בסדר גמור. אני בסדר גמור. אני לא עושה שום דבר אסור. רק ההסתרה. זה מה שהורג אותי.
אמרתי לה, אז תגידי להם. תספרי להורים שלך. כמו שעשית עם הבן דוד.
והיא אמרה, אני לא מסוגלת. מה זה אומר שאני לא מסוגלת?
ואני אמרתי, כלום. זה לא אומר כלום. תפסיקי לאכול לעצמך את הראש.
אבל מינה לא הפסיקה. כל כך התקשתה עם הסוד, שעצם קיומו הרגיש לה חטא נורא. אמרתי לה אז, את ילדה גדולה מינה. מותר לך להחליט במה את משתפת ובמה לא. והיא אמרה, זו סתם היתממות. הסתרה מסמנת אשמה. סוד הוא אינדיקציה. ואני שאלתי, אינדיקציה למה? ואמרתי שלפעמים זה הדבר הנכון לעשות. שיש הבדל בין סודי לבין פרטי. שגם אני מסתירה דברים מהמשפחה שלי.
בעניין הזה, גם אחרי כל מה שקרה, מינה עדיין מחזיקה באותה העמדה. היא אומרת, אני רוצה להיות אדם בלי סודות. בלי תיבות פנדורה. בלי אשמה. בלי שקרים. סודות ושקרים הם תאומים סיאמיים. לא רוצה סודות. לא רוצה. לא רוצה. היא כמעט בועטת כשהיא אומרת את זה. אני ממש יכולה לראות איזו מינה היא היתה בגיל שלוש.
בכל מקרה, עניין ההסתרה כל כך הציק לה וייסר אותה שכשאמא שלה התקשרה היא כמעט הרגישה הקלה.
אבל לפני ההקלה היא נהדפה אל הקיר וקצת ראתה שחור ואחר כך נחנקה כי בדיוק כרסמה מהבמבה של איציק, ואז השתעלה ארוכות ואחר כך שתקה קצרות ואז התגמגמה ואמרה, לא, כן, לא, מה פתאום, אני לא, אני לא מוכרת בחנות. אני, אני אוצרת ספרים. ואמא שלה אמרה, אַת מה? והקול של אבא שלה שעמד ליד אמא שלה אמר, אה, אז היא לא מוכרת? יופי. כנראה טעות שלי. ומינה התחילה לבכות ובעלה לקח ממנה את הטלפון ושאל מה נשמע בטון של ‘שלא תעזו להגיד מילה’.
*
למחרת בערב באו האחיות של מינה לבקר. חוץ מטובי שהיתה בשמירת הריון וברוריה שהלכה לעזור לה עם הקטנים.
שושי התקשרה ואמרה, לא ראינו אותך מלא זמן, אפשר לבוא? ולא אמרה, אמא הזעיקה אותנו אס או אס לבדוק מה העניינים אתך והיא לא באה בעצמה כי בעלך הטיל עליה וטו.
ומינה שיחקה את המשחק ואמרה, בטח, בשמחה. אני אכין סלט. ולא אמרה, תעזבו אותי בשקט ותנו לי לחיות, לא עשיתי שום דבר רע ואין אתי שום עניינים.
בעלה של מינה ניסה למנוע את האירוע, אבל מינה אמרה לו, תעזוב. חבל על המאמץ. מערך שלם של בייביסיטריות נמצא בהיכון. אברכי משי הושבתו מלימודם והושארו בבית. הנחיות מפורטות הוכתבו ודוקלמו. שום כוח שבעולם לא ימנע אירוע שאמא שלי עומדת מאחוריו.
הוא שאל אם תרצה שיגיד משהו, והיא אמרה, שלא תעז.
אבל אחר כך, אחרי שכל ההצגה של סתם באנו לבקר כי התגעגענו חלפה וכולן תלו בה עיניים שואלות והיא התכווצה על הכיסא ולא זכרה מה התכוונה לומר (שזה מצב חריג מאד אצל מינה) נכנס בעלה ואמר, תקשיבו גיסות יקרות.
אבל אחר כך, אחרי שכל ההצגה של סתם באנו לבקר כי התגעגענו חלפה וכולן תלו בה עיניים שואלות והיא התכווצה על הכיסא ולא זכרה מה התכוונה לומר (שזה מצב חריג מאד אצל מינה) נכנס בעלה ואמר, תקשיבו גיסות יקרות.
והוא לא היה צריך להגיד עוד כדי לגרום להן להפוך לבליל של שאלות שהיו בעצם עמדות שהוסיפו להן סימני שאלה מטעמי נימוס, ומינה סימנה לו ללכת ושהיא מסתדרת אבל הוא לא הסתמן ולא הלך ואמר, זו היתה החלטה שלי. מי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן לדבר אתי.
וציפי שיש לה רגישות מגדרית לא מודעת אמרה, מוזמנת.
ובעלה של מינה עלה בחצי טון ואמר, מוזמנת, מאד מוזמנת.
וציפי השתתקה וכולן השתתקו ומינה התאוששה וכוח הדיבור שב אליה והיא אמרה, היו לי סיבות טובות לעזוב והעבודה הזו היא זמנית ואין שום סיבה לדאוג. שום שום סיבה. החינוך שקיבלנו מוכיח את עצמו.
החינוך היה טיעון חסין. ממלכד. אמירה שאי אפשר לסתור או להפריך. אז הן הנהנו כולן בשקט והלכו לאכול סלט.
*
בהפוך על הפוך, העובדה שאבא של מינה הבין שהיא שואלת על עצמה תיקפה את ההיתר שנתן לה והיא שקעה במלאכת הקריאה במשנה ביטחון.
אבל אף ספר לא שרד.
אפילו לא אחד.
מינה אמרה לי, מה זה הדבר הזה? למה כל ספר צריך להכיל את השטויות האלה. אי אפשר לספר סיפור כמו בני אדם? אין עוד דברים בעולם חוץ מזה?
מינה שמרה (היא עדיין שומרת) על שפה נקיה. מה זה נקיה? צחה. צחיחה. כל מה שקשור בדברים שהצניעות יפה להם היא אומרת בקודים, וגם ככה היא מסמיקה. זה כל כך יפה בעיני. תם. תמים. מקסים. הלוואי שהיה לי חצי מהתמימות שלה.
היא טרקה ספר אחר ספר אחר ספר, נשארת בלי כלום, ולאיריס (שדרשה הסברים) אמרה, אני רוצה להמליץ על ספרים שאני שלמה אתם. ואיריס חייכה את החיוך המכיל וקצת חשבה וקצת המהמה ואז אמרה, תראי, זה לא כל כך פשוט. אבל לא המשיכה את המשפט ופתחה את הנייד שלה, ודניאל גיחכה למינה באוזן ואמרה, בדוק שהיא מסמסת עכשו הצילו למנחה שלה בקורס הזה של ה, נו, של הזה, המוחלשים.
*
גיחוך או לא גיחוך, איריס היא שמצאה למינה את הפתרון.
איריס אמרה לה, תראי מינה. חשבתי על פתרון בשבילך. אל תקראי את הספרים. תקראי את ביקורות הספרים, זה יספיק. ומינה אמרה, מה? ואיריס הסבירה לה מהן ביקורות והדריכה אותה בנבכי המחשב (היא העמידה לרשותה את הנייד האישי שלה) והראתה לה איך מוצאים אותן על הרשת. ומינה אימצה את הרעיון, ובין לקוח ללקוחה קראה ביקורות וחשבה לעצמה שהיתה יכולה להיות בעצמה מבקרת טובה, והתפעמה מכך שיש אנשים שמקבלים כסף על מתיחת ביקורת וחשבה, הלוואי עלי. אולי אעבוד בזה. אבל אז נזכרה שבשביל זה תצטרך לקרוא את הספרים.
בימים הבאים מינה נעה בחנות בזהירות מהולה בסקרנות וניסתה את הטקטיקה. במקום לומר, קראתי וזה טוב. או, הספר מגולל את סיפורה של. אמרה, הביקורות אומרות כך וכך. חמש בסולם של ההוא. תשע בסולם של ההיא.
ובשלב ההוא זה באמת הספיק.
*
ליום ההכשרה הרבעוני הן נסעו במיניבוס קטן שאיריס הזמינה. אלף אלף משהו הסעות. הנהג היה נחמד והאווירה היתה קלילה ומינה התכווצה על המושב האחורי והתרכזה בעננים וניסתה לא להקשיב, אבל לא הצליחה. דניאל ספרה לאיריס על החופשה האחרונה שלה באילת ופירטה דברים שמינה לא רצתה לשמוע. היא חשבה שאיריס תבין אבל איריס לא הבינה. להפך, היה נשמע שהיא ממש מתעניינת. ומה עשית? ואחר כך מה? ואיך זה היה? שווה? את ממליצה? ממש לפרטי פרטים. כאילו היא מתכוונת לשחזר את החופשה הזו גם בעצמה.
מינה לא מקשיבה ככה לאנשים. כלומר, היא מקשיבה, אבל לא ככה. לא בצורה פולשנית כזו. היא מקשיבה למה שאומרים לה וזהו. היא לא חוקרת. זהו. זו נשמעת חקירה. למה דניאל לא מבינה שאיריס חוקרת אותה?
בדרך הן אספו עוד כמה סניפים. כלומר, עובדות של הסניפים.
מינה אמרה לי, חיבקתי את בתאל כמו שאיציק מחבק אותי כשאני אוספת אותו מהגן. ככה שמחתי לראות אותה. אמרתי לה, בתאל, אל תזוזי ממני. ותסבירי לי מהר מה זה היום הזה. ותגידי לי כל מה שאני צריכה לדעת.
מינה אמרה לי, חיבקתי את בתאל כמו שאיציק מחבק אותי כשאני אוספת אותו מהגן. ככה שמחתי לראות אותה. אמרתי לה, בתאל, אל תזוזי ממני. ותסבירי לי מהר מה זה היום הזה. ותגידי לי כל מה שאני צריכה לדעת.
בתאל אמרה לה, תירגעי מינה. קצת טכניקות מכירה ואסטרטגיות שיווק וזה הכל. זה לא יום גיבוש, זה יום הכשרה.
אבל מינה לא נרגעה ואמרה לבתאל, מה זאת אומרת זה לא יום גיבוש? כי מה יש בימי גיבוש?
ובתאל אמרה, עזבי מינה. את לא רוצה לדעת.
ומינה חשבה בצער על החיים של בתאל ולאן הם גילגלו אותה.
ואז בתאל אמרה, ואני לא מגיעה לימי גיבוש של הרשת.
