יום ההכשרה היה מרתק מאד. הוא גם היה מטריד מאד. הוא היה מרתק ומטריד בו זמנית. ליתר דיוק, אותם הדברים שריתקו את מינה, הם עצמם גם טרדו אותה. אבל לפני כן היו עוד כמה עניינים.
הן הגיעו למבנה פסטורלי באזור לטרון, עם דשא מסביב ושמים פתוחים ומרחב גדול שאיפשר למינה להתיישב בלי להסתכן במפגשים מיותרים. הנוכחות של בתאל השרתה עליה תחושת ביטחון ואפילו לפינת הקפה היתה כשרות מהודרת.
הן התקרבו אליה. עמדה שם מישהי והכינה קפה לכל דורש. מינה לא זכרה מתי מישהו הכין לה קפה. היא זו שמכינה לכולם. בפעם הבודדת שבעלה הכין לה, היא אמרה לו, תודה, זה טעים, אבל אני לא אוהבת שמשרתים אותי. בעלה, תהה האם גם הוא צריך לסרב לקפה שהיא מכינה לו כל בוקר. האם זה נקרא שהיא משרתת אותו. היא אמרה לו שלא. שמה פתאום. שזה לא אותו דבר. ולא הצליחה להסביר למה. והמשיכה לסרב לקפה שלו ולהכין את שלו בכל בוקר ביחד עם השוקואים של הילדים.
בעלה, תהה האם גם הוא צריך לסרב לקפה שהיא מכינה לו כל בוקר. האם זה נקרא שהיא משרתת אותו. היא אמרה לו שלא. שמה פתאום. שזה לא אותו דבר. ולא הצליחה להסביר למה. והמשיכה לסרב לקפה שלו ולהכין את שלו בכל בוקר ביחד עם השוקואים של הילדים.
בכל מקרה, הבחורה שאלה את מינה, מה תרצי ומינה הבינה שאין ברירה. זו האופציה היחידה שלה להשיג קפה. אז היא ענתה, קפה, בבקשה, תודה רבה. הבחורה חייכה ושאלה, איזה והצביעה על תפריט קטן שהיה שם על הדלפק. מינה בהתה בו. מקיאטו, אספרסו, אמריקנו. המילים לא אמרו לה שום דבר. היא אמרה, קפה רגיל. בבקשה. פשוט רגיל. תודה רבה.
והבחורה הכינה לה רגיל אבל זה לא היה הרגיל של מינה, זה היה רגיל בטעם בלתי נסבל ומינה נטשה אותו על אחד השולחנות ולא הלכה לבקש אחר אפילו שבתאל הסבירה לה שזו העבודה של הבחורה ושזה בסדר גמור.
מינה תפסה את מקומה. מימינה בתאל ומשמאלה דניאל. ואז נכנסה ויקי ודניאל זינקה וחנקה אותה בחיבוקים צווחניים ומינה לא התכוונה להרגיש התרגשות אבל הרגישה, וכשוויקי השתחררה מדניאל ופרשה זרועותיה אל מינה, מינה חיבקה אותה. כלומר, התחבקה בה. כלומר, נתנה לוויקי לחבק אותה.
אחר כך היא התקשרה לבעלה ושאלה אותו אם היא יכולה לחבק ערביה.
בעלה אמר לה שהוא חושב שיש לה את כל האביזרים הדרושים לחיבוק. כלומר, זוג זרועות פעילות ומוח תקין שמסוגל לתת פקודות ולבצע אותן.
הוא צחקק ומינה צחקקה גם היא, צחקוק קצר ועצבני, לזכר המוח התקין שלה.
בעלה הוא שהמציא אותו בראשית נישואיהם. מינה היתה אז אבודה מול תחושת החופש הפתאומי שנפלה עליה. מילדה של הורים שיודעים כל צעד וכל שעל שהיא עושה, הפכה בבת אחת לאישה שהחלטותיה בידיה. לאן הולכים. מתי חוזרים. האם חוזרים. מינה לא אהבה את זה. היא חיפשה מישהו לתת לו דין וחשבון על מעשיה.
בשבוע שלאחר נישואיה – היא היתה אז עדין תלמידת סמינר – התקשרה לאמא שלה לשאול אם היא יכולה ללכת לאסתי לעבוד על השיעור מבחן. אמא שלה שתקה ומינה תפסה את עצמה ואמרה בניסיון לטשטש את הנוסח הקודם, מה את אומרת אמא, שאני אלך? ואמא שלה אמרה, את אישה נשואה מינה.
ומינה צחקה במבוכה ואמרה, את צודקת אמא. אני צריכה להתרגל להחליט לבד. אני פשוט לא רגילה לזה.
ואמא שלה אמרה, מה פתאום להחליט לבד. תשאלי את בעלך.
והיא אמרה, נכון! והקלה גדולה פשטה בה. יש לה את מי לשאול. והיא התקשרה לבעלה ושאלה אותו אם היא יכולה ללכת לאסתי ובעלה אמר שהוא חושב שיש לה את כל האביזרים הדרושים להליכה כזו. כלומר, זוג רגליים פעילות ומוח תקין שמסוגל לתת פקודות ולבצע אותן.
מינה לא ידעה מה לעשות עם התשובה הזו. ההורים שלה אף פעם לא ענו לה ככה. היא שאלה והם אמרו. כן, לא, כדאי, לא כדאי.
בעלה לעומתם אמר, תעשי מה שאת רוצה. תעשי מה שאת חושבת. אבל היא לא ידעה מה היא רוצה או מה היא חושבת.
בעלה לעומתם אמר, תעשי מה שאת רוצה. תעשי מה שאת חושבת. אבל היא לא ידעה מה היא רוצה או מה היא חושבת.
כלומר, היא ידעה לחשוב ולרצות אבל העדיפה שמישהו יכריע עבורה מה נכון. מינה לא רצתה ולא אהבה להתלבט. בשביל מה יש תורה והלכה ואנשים חכמים? בשביל מה יש בעלי ניסיון אם לא בשביל שהיא תלמד מהניסיון הזה? תעשי מה שאת רוצה הכניס אותה למצוקה. היתה אומרת לו, תגיד לי מה אני רוצה. אתה מוכן להגיד לי מה אני רוצה? מה נכון לרצות? מה אני צריכה לרצות? והוא היה צוחק ואומר לה, צריכה לרצות זה אוקסימורון. את לא צריכה כלום.
אבל מינה התעקשה והוא עם הזמן, למד לעזור לה. אמר, בסדר. אם את מתעקשת אני אגיד. אבל תזכרי תמיד שכשאת שואלת אנשים הם יגידו לך מה הם היו עושים. מה הם היו רוצים. לא מה את. והיא אמרה, בסדר. אז אני אעשה מה שאתה חושב ורוצה. אנחנו אחד, לא?
מאז מינה כבר למדה להחליט בעצמה. אם אפשר לקרוא לזה החלטות. היא פשוט אספה לעצמה עמדות די נחרצות לגבי כמעט כל דבר. בעיקר על סמך המלצות ועצות טובות של אנשים שלא שלחו אותה לחשוב בעצמה.
אבל עכשיו מינה היתה לחוצה. לחץ חדש וחזק ולא מוכר. לחץ של דבר נעים שצריך למגר. היא אמרה לבעלה הנינוח, נו די כבר. לא התכוונתי ליכולה-מסוגלת. התכוונתי ליכולה-מותר. מותר לי לחבק ערביה?
ובעלה אמר, אה. למה לא? לא יודע. לא יצא לי להיתקל בסוגיה כזו. אם זה חשוב לך אני אברר.
ומינה כמעט צעקה, זה חשוב לי. זה חשוב גם לך. זה חשוב לנו. תברר לי שזה בסדר.
ואם לא שהעיר את תשומת לבה לא היתה מבחינה בייחול הסמוי לשמוע שזה בסדר.
אחר כך נכנסה המרצה הראשונה ונהיה שקט מוחלט. ומינה השפילה מבט אל הלו”ז וראתה שכתוב ד”ר עמית שפיר, מומחית בינלאומית לשיווק ומכירות. וחרדה מאד וכעסה על עצמה: מה בדיוק חשבת לעצמך, שיביאו רבנית?
מינה לא התכוונה להיחשף לשום דבר שהוא לא עבודה. היא לא רצתה ללמוד שום דבר מאדם שאינו ירא שמים. היא לא התכוונה ולא רצתה.
היא חיטטה בתיק והוציאה חוברת תשבצים, מתעלמת מהמבט המתעגל של בתאל. חיפשה בקדחתנות הגדרה לשחרור בארבע אותיות. ניסתה דרור. ניסתה חרות. ניסתה חופש. אף אחת מהן לא התאימה והיא לא הצליחה לחשוב על מילה אחרת כי המילים של המומחית פלשו אליה בניגוד לרצונה.
אבל אז התברר למינה שהפלישה הזו לא כל כך בניגוד. שהיא דווקא כן רוצה. כלומר, שהיא רוצה בניגוד לרצונה. השפיר הזאת היתה מרתקת באופן מטריד ממש ומינה לא הצליחה שלא להקשיב.
ד”ר עמית שפיר היתה אישה עטורת שבחים, פרסים והכרה. היא היתה מאסטרית לשיווק. היא היתה הטובה ביותר. מספר אחת בשוק הלוקאלי ושם מוכר גם בשוק הגלובאלי. מינה לעגה לסופרלטיבים אבל הם הצדיקו את עצמם. שפיר ידעה מה היא אומרת. ובעיקר איך היא אומרת.
מינה אמרה לעצמה, תוכו אכל קליפתו זרק. אני אקח רק את מה שמתאים ואשליך את מה שלא. חכמה בגויים תאמין. היא אולי לא גויה אבל החכמה בטח כן. כל הציטוטים שלה יוחסו לאנשים עם שמות לועזיים.
מינה אמרה לעצמה, תוכו אכל קליפתו זרק. אני אקח רק את מה שמתאים ואשליך את מה שלא. חכמה בגויים תאמין. היא אולי לא גויה אבל החכמה בטח כן. כל הציטוטים שלה יוחסו לאנשים עם שמות לועזיים.
היא אמרה שכולנו מוכרים כל הזמן. גם את עצמנו. גם אם לא נחמד לנו להודות בזה.
היא אמרה שחשוב למכור בלי לחשוף שרוצים למכור.
היא אמרה שהכרחי ליצור צורך אצל הלקוח ואז להציע לו את המוצר בתור פתרון.
היא אמרה שכולנו קורבנות של מניפולציות מכירה.
היא אמרה שיש רק שתי אפשרויות. או להיות קורבנות של השיטה או לדעת להשתמש בה.
היא אמרה שהיא לא ממציאה כלום. רק חושפת את המנגנונים שפועלים עלינו.
מינה לחשה, תגידי עלי. אל תגידי עלינו. לחישה שהתברר שנשמעה לא רע בחלל הדומם. בתאל ודניאל נעצו בה מרפקים. אחד מכל צד ומינה נאנקה מכאב.
ואז נהיה שקט עוד יותר עמוק מהשקט הקודם, וכולם הסתכלו על מינה ועל המרצה ושוב על מינה ושוב על המרצה ומינה ייחלה להפוך לזבוב אפילו שזה היצור השנוא עליה אבל אז המרצה פתחה את הפה ואמרה בקול רגוע, את צודקת.
ואז הניעה ראשה ימין ושמאל בניסיון להיטיב את קשר העין עם מינה ואמרה שוב, את. כן את. איך קוראים לך?
ומינה מלמלה משהו בקול רפה ובלתי נשמע.
והמרצה אמרה, איך? לא שמעתי.
ודניאל צעקה, מינה ברגר. קוראים לה מינה ברגר.
והמרצה אמרה, נעים מאד מינה ברגר. זה בסדר להזמין אותך לבמה, נכון? בואי לכאן מינה. נעשה תרגיל קצר.
