מינה ברגר לא התכוונה – פרק סיום

הדודים המזרוחניקים של מינה ארגנו ערב משפחתי לצפייה בשארית בשרם המדליקה והזמינו את משפחת מינה המורחבת. מינה ספרה לי את זה בחצי שעשוע חצי מצוקה. אמרה, ההורים שלי לא יודעים מה לעשות עם עצמם. אבא שלי אומר שזה חילול השם לא ללכת, אמא שלי אומרת שזה חילול השם כן ללכת, ציפי אומרת שזו פשרה טובה ועדיף על פני השתתפות בטקס עצמו, שמואל אומר שאין פשרות בעניינים שאין דעת חכמים נוחה מהם, שושי אומרת שאם נאלצים לצפות דרך מכשירים עדיף בפורום גרעיני ולא מורחב, טובי אומרת שזו לא אופציה כי אין שום מכשירים בבית של ההורים, יפי אומרת שלא מעניין אותה שום דבר היא מגיעה להר הרצל, רותי אומרת שלא משנה לה איך העיקר לראות, ובעלי אומר שיעשה מה שאגיד לו לעשות.

שאלתי אותה מה אמרה לו לעשות.
והיא אמרה, לא אמרתי.
ואני שאלתי, ומה תגידי?
והיא אמרה, אני לא יודעת.
ואני שאלתי, וההורים שלך? ואחיות שלך?
ומינה שתקה.
ואני שאלתי, את רוצה שיהיו פה?
ומינה שתקה.
ואחר כך אמרה, לא יודעת, משואה. לא יודעת.
ואמרה, מוזר השם שלך. פתאום אפילו יותר.
ואני אמרתי, מינה תן לך את הסמכות לשפוט שמות.

*

התכנסנו בבית מלון בפאתי שכונת בית וגן. חבורה מרוגשת וחסרת נשימה מכל קצוות החברה הישראלית. לפני שיצאתי אמא שלי אמרה, קחי את ההזדמנות שלך משואה, רוב המדליקים חוזרים לאלמוניות שלהם יום אחרי הטקס. ואני שאלתי, הזדמנות למה? והיא אמרה, הזדמנות משואה, הזדמנות, את מספיק חכמה כדי להבין. עכשו נראו לי כולם ניצבים בהזדמנות של מישהו אחר. סטטיסטים במשחק לא להם. לא לנו. אז נעמוד וננאם ונדליק וכולם יראו שחילוניות וחרדיות מסרבות להיות אויבות. בשורה גדולה. תעלה המשואה. כפיים לנו.

מינה בקשה ממני לרדת מרעיון הנאום הבלתי נשכח. אמרה, אנחנו שם ביחד. אם לא ישכחו אותך, לא ישכחו גם אותי. ואני רוצה להשכח. אמרתי לה שלא תדאג, שלא מצאתי דרך לשדרג את הפורמט המַשְמִים, ובהנחה שאני לא מתכוונת להזדקן או לפשל כמו היהוידע הזה שהפך את הנאום לדיאלוג פרטי עם ראש הממשלה, אני הולכת להשיא משואה גנרית לכבוד כל המחברים בע”מ ולא שום דבר מעבר. מינה הודתה לי ובקשה שאוביל את החלק שלנו, שאלך בצד הקרוב למצלמות. שאסתיר אותה עד כמה שניתן. שאדבר ראשונה. שאבעיר את האש. אמרתי לה, רק שלא יחשבו שחרדים הם יצורים מוגבלים. ומינה אמרה, לא אכפת לי מה יחשבו. רק שיעבור כבר ונלך הביתה.

מינה הודתה לי ובקשה שאוביל את החלק שלנו, שאלך בצד הקרוב למצלמות. שאסתיר אותה עד כמה שניתן. שאדבר ראשונה. שאבעיר את האש. אמרתי לה, רק שלא יחשבו שחרדים הם יצורים מוגבלים. ומינה אמרה, לא אכפת לי מה יחשבו. רק שיעבור כבר ונלך הביתה.

פרצוף חגיגי בתג כחול הזמין אותנו להתכבד מבר המתוקים, אמר שהכל כשר והסתכל על מינה, אמר, נתכנס פה בעוד חצי שעה לתדרוך אחרון. מינה אמרה, מחר בזמן הזה אנשים ינפנפו על מנגלים ולא יזכרו אותנו. אני אמרתי, את ממש רוצה שישכחו ממך. ומינה אמרה, אני רוצה את השקט שלי בחזרה. ואני אמרתי, אל תדאגי מינה. רוב המדליקים חוזרים לאלמוניות שלהם אחרי הטקס. ולא אמרתי מילה על כך שכך או כך, מינה ברגר כבר לא אלמונית ולא תישָכַח.

*

המפיקה הטכנית חזרה שוב על הליין אפ, וידאה שוב שכל אחד יודע את מקומו, המליצה שוב להיצמד לטקסטים, הנאומים נכתבים על המסך וחשוב שתהיה הלימה בין הסאונד לבין הכתוביות. חתמה בברכות חמות ואמרה, תהיו מאורגנים, בעוד רבע שעה נצא מכאן להר הרצל, התרגשות גדולה.

ניצלנו את רבע השעה לשינון. יאיר איחד את נאומינו הגנריים וסימן אותנו לסירוגין. אני לכבוד כל המוכנים לפגוש באחר ולהכיר את השונה, מינה לכבוד כל בני האדם באשר הם, אני לכבוד העם שלנו שעִם כל הקצוות שבתוכו עדיין מבקש להיות עם, מינה לכבוד כל מי שפועל לקירוב לבבות בעם ישראל, עוד כמה לסירוגין ואז שתינו לתפארת מדינת ישראל עם סיכום מראש שמינה מחמיצה את הקיו של התפארת ויוצא שאני מכריזה עליה לבד.

*

מאחורי הקלעים שקק והתרוצץ. כולם עשו סלפי עם כולם, זקני השבט הזהירו זה את זה מפני בערת הלפיד, מנחי הטקס הסתובבו כמו טווסים ופזרו חיוכים צחורי שיניים, מתאמת ההפקה חיפשה את מינה, מצאה אותה מתפללת מנחה, המתינה בחוסר סבלנות, הזמינה אותה לאוהל האמנים, אמרה, במיוחד בשבילך השגנו מאפר דתי, ומינה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. בסופו של דבר בחרה בבכי. אחרי שיבשו עיניה אמרה למתאמת שתודה באמת אבל אין צורך, היא תתאפר לבד. ולא התאפרה.

*

האות ניתן והטקס התחיל ואווירת יום הזיכרון השתררה באוהל שבו ישבנו. מסך גדול שידר מהרחבה ועיני כולם היו נעוצות בו. מבטה של מינה שוטט במרחב, מנסה לשווא למצוא נקודת אחיזה, חוזר אל הפיקסלים המהבהבים בשמונים ושישה אינץ’. חברינו למשואות עקבו אחר צילומי הקהל. מדי פעם התרגש מי מהם, הנה ההורים שלי, הנה תומר שלי, הנה החבר’ה שלי מהצבא.

מינה בקשה מבעלה שלא יגיד לה אם הוא מגיע אם לאו. העדיפה לא לדעת. חשבה שככה יהיה לה יותר קל. אבל ברגעים הללו ראיתי את המבט שלה סורק, מחפש, מחכה לשוטים על הקהל ושוב סורק ומחפש. היא לא מצאה. הרגשתי את הלבד שלה מתעבה סביבה, מסמן טריטוריה, צובע אותה בחולשה. אחזתי בידה ואמרתי, אני פה. אנחנו כמו משפחה. נכון שאנחנו כמו משפחה? והיא אמרה, ברור, כל ישראל אחים, ואמרה, אני שמחה שהם לא פה. תראי את הישיבה המעורבת, תראי את הברכיים של החיילות. ואני אמרתי, איזה ברכיים? זה הכל גרביונים, כמו בסמינרים שלכם. את לא רואה? ומינה אמרה, אני רואה שטוב שהם לא פה. והמבט שלה המשיך לחפש. אבל עכשו בלשה אחר חיזוקים להיעדרם. כמו ציידת אוצרות ששה על ממצאיה. מוזיקה בספירת העומר. שירת נשים. זמרת בלי שרוולים. טוב שהם לא פה. יש שכר לבדידותי.

ואז ראינו אותם.

קצת אבודים, טיפה מכווצים, נטעים זרים במבטים נידפים, אבל לגמרי שם. בשורה אחת הם ישבו, אבא של מינה, אמא שלה, שושי, ציפי, טובי, בעלה של מינה ושתי בנותיה עטופות במעילים סתוויים, רותי במבט חשדן וביקורתי ויפי בנצנוץ משולהב ואנרגטי.

זה היה לרגע אחד. שוט קצר על היציע שהתחלף כהרף לב לטובת הדגלנים, ומינה אמרה, אין מצב ואני זינקתי ואמרתי, יש. וזקני השבט היסו אותי, ששש, טקס פה. ומינה אמרה שוב, אין ואני אמרתי שוב, יש גברת ברגר. יש ויש. המשפחה שלך פה. ומינה אמרה, אבל אני לא רציתי שיבואו, והעיניים שלה זרחו. ואמרה, זה לא מתאים שהם פה, והשפתיים שלה התחייכו. ואמרה, אני לא עומדת בזה, וגבה הזדקף.

*

שתי משואות כבר בערו. הבאה בתור נאבקה באש הסרבנית וזה שאחריה כבר צחצח את גרונו. התזמורת תופפה מארשים, היציע המה מחיאות כפיים ונפנופי דגלים. לכבוד החיבורים בעם. לכבוד משיאי המשואות. לתפארת מדינת ישראל. מינה ואני ניצבנו על מכונינו, היא בשמלה סגלגלה, בפאה מסורקת, בעיניים מבריקות. אני בטקסטיל ירקרק שאמא שלי כפתה עלי ובלב הולם. איך שעלו תמונותינו על המסך פצחה דודה מנשה בתרועה גדולה ולא שקטה עד שנקראה לסדר על ידי אחד מלובשי האפודים. המנחים סיפרו על החיבור המופלא שקרה ממש במקרה והוביל את מינה החרדית ואת משואה החילונית לחולל מהפכה חינוכית במדינת ישראל, ללא הבדלי דת ומגזר. הקולות שעטו אלינו מן היציעים, שריקות תמיכה ומחיאות אהבה. האוזניים שלי שמעו את הקולות אבל העיניים היו על מינה שנצבעה בגוון ארגמני, זה שעולה בה כשגלגליה מסתובבים בקצב כפול.

זרועותיהן העצומות של המצלמות נעו לעברנו ברובוטיות מגושמת, מצפות למוצא פינו. אנחנו במאני טיים. הידקתי את אחיזתי בפולדר המעוצב, ידעתי את הטקסט אבל הנוכחות שלו שימשה לי עוגן. הפולדר של מינה נשמט מידיה.

*
לחלק הבא שחותם את הסיפור שלי ושל מינה יש שתי גרסאות. גרסת השלב שלא הבנתי מה קורה וגרסת השלב שלאחר מעשה. כללי הסטוריטלינג יצדדו בסקירת האירועים בזמן אמת. הענין הוא שכפי שאמרתי, לא הבנתי מה קורה, אז תסלחו לי אם אני מערבבת בין הוויתם של דברים להסברם.

פצחתי בשמי ובשם הורי, מינה הצהירה בעקבותי על שורשיה, ואז הכרזנו ביחד, משיאות משואה זו. אחר כך אני אמרתי לכבוד כל המוכנים לפגוש את האחר ולהכיר את השונה, וחיכיתי שמינה תחלוק מכבודה לכל בני האדם באשר הם. אבל היא לא עשתה זאת ואני תליתי את ההשתהות בפולדר השמוט ועשיתי צעד קטן לכיוונה כדי שתוכל להישען על הטקסט שלי שהכיל גם את שורותיה. אבל היא לא העיפה מבט, אז עשיתי את מה שסיכמנו שנעשה במקרה שאחת מאתנו חוטפת בלק אאוט ועברתי לרפליקה הבאה שלי ואמרתי אותה, ומינה עדיין שתקה. אז אמרתי גם את המשפט הבא ובעטתי במינה בחסות הפודיום, והיא לחשה, תגידי את כל שלך, אני אגיד אחר כך את שלי. והלחישה שלה נשמעה בכל רחבי הארץ.

*

וכך התגשם לו חלומי ונאומנו הפך לבלתי נשכח. בזכות האישה ששמטה את המה יגידו ודבקה במה נכון, שזנחה את הגנריות וחזרה למקוריות, שהתגברה על רעש חיצוני אינסופי, שלא חתה מפני המלעיגים והצדקנים ויודעי העתים והפחות. הישירה מבט אל עצמה, אל משפחתה ואל העולם והלכה עם האמת הפנימית שלה. בקול רם ובלב זקוף השיאה מינה את משואתה לכבוד המאמינים שאין מקרה בעולם ושכל מפגש מושגח ומכוון, ולכבוד היוצאים מאזור הנוחות, שואלים שאלות קשות ומתמודדים עם אמיתות בלתי נוחות, לכבוד סימני השאלה ומסמני השאלות שהופכים את חייהם והופכים אותם שוב כדי למצוא בהם כיוון וכוונה, לכבוד המשפחות הדבקות בגדרים, בגדרות ובהגדרות אך יודעות גם לצאת מגדרן כשצריך, לכבוד המשפחה שלה, ולכבוד ריבונו של עולם שהִקְרה בדרכה משואה זו אך גם נתן לה את החופש והתבונה לבחור.

וכך התגשם לו חלומי ונאומנו הפך לבלתי נשכח. בזכות האישה ששמטה את המה יגידו ודבקה במה נכון, שזנחה את הגנריות וחזרה למקוריות, שהתגברה על רעש חיצוני אינסופי, שלא חתה מפני המלעיגים והצדקנים ויודעי העתים והפחות.

ומינה השתתקה, ולרגע אחד קצר האוויר עמד והיתה דממה והלפיד הִמתין לבערתו ואני תהיתי האם סיימה ואמרתי, ולתפארת מדינת ישראל, והאינטונציה שלי, ממש בלי להתכוון, הציבה סימן שאלה שהדהד והתגלגל על ההר עם הקהל שגעה בתשואות צחוק ודמע ותהה עם האש העולה, ולתפארת מדינת ישראל?

*

עם הנאום הזה, שצבר כבר עשרות אלפי צפיות, אנחנו חותמות את כל ההרצאות המשותפות שלנו. וכשהמסך מחשיך משתררת דממה מהורהרת, דקת דומיה לכבודו של סיפור ולכבודה של מינה ברגר שקמה ומכבה את המסך ומעלה את האור ושבה אל המיקרופון ואומרת, עד כאן ההרצאה, ועכשו זמן לשאלות.