מינה ברגר לא התכוונה – פרק א’

בעלה הסכים אתה. אחרי שני משפטים הוא כבר הסכים אתה. ניסה לחסוך מעצמו את המשך הנאום החוצב אבל היא הפליגה בו עד אשר השתכנעה גם היא בצדקתו. בצדקתה. רק אז היתה פנויה להטות אוזן לתמיכתו הבלתי מסויגת.
ממוצע 5 | 3 מדרגים

היום שבו התחילה מינה ברגר לעבוד ברשת של המדינה, היה יום לחוץ מאד. אפשר היה לצפות שגם היא תהיה לחוצה. בכל זאת, בחורה חרדית נכנסת לעבוד ברשת חילונית. סביבה זרה, מנוכרת, לא מוכרת. אבל מינה ברגר לא היתה לחוצה, אף שמעולם לא יצאה מגבולות השכונה. אף שמעולם לא התנסתה במכירות. אף שהחליטה שלא לספר לאיש על עבודתה החדשה.

ההחלטה של מינה ברגר לעבוד ברשת של המדינה היתה החלטה גורלית. לו ידעה מינה את מידת גורליותה ולאן תוביל, סביר שכלל לא היתה נכנסת לשם. מצד שני, לפחות לדברי כל הנוגעים בדבר, כל מה שקרה, היה תוצאה ישירה של הפעולות שלה, אז קשה לדעת.

הבוסית החדשה של מינה התרוצצה הלוך ושוב בין המחסן לחנות, נושאת ערמות מפה לשם ומשם לפה. שתי מוכרניות בחולצות סגלגלות ותגים צהובים התרוצצו בעקבותיה, נחפזות למלא אחר פקודותיה הקצרניות והיבבניות. נראה שאירוע מתרגש על החנות, אך למינה לא היה ברור מהו ומה טיבו. 

הבוסית, שמינה עוד לא היתה בטוחה אם שמה איריס או אירית, ערכה היכרות חפוזה בינה לבין חברותיה לצוות. תכירי, זאת ויקי וזאת דניאל. תכירו, זאת הבחורה החרדית שסיפרתי לכן. 

איריס, או אירית, מה שלא יהיה שמה, היתה זו שטבעה את הכינוי הבחורה החרדית. בקול רפה ניסתה מינה למחות ולומר שהיא כבר מזמן לא בחורה. האחיות הצעירות שלה בחורות. בתאל החברה שלה מהסניף בדרום העיר בחורה. היא לא. היא אישה נשואה. היא אמא לילדים. מה פתאום בחורה.

עכשו היא כבר יודעת שזה לא קשור למצב משפחתי. שבחילונית בחורה אינו שם נרדף לרווקה. שגם את הבוסית אפורת השיער יש המכנים בחורה. במו אוזניה שמעה את בעל המספרה הסמוכה אומר עליה שהיא בחורה טובה.

הפעם הראשונה שהתוודעה לקיומה של השפה האחרת היתה במהלך הראיון. חצי מהמילים מינה לא הבינה. איריס או אירית שאלה אם היא מְמַקְבלת עוד עבודה. שאלה מי הסופר הפייבוריט שלה. שאלה אם זה פי סי לשאול איפה היא גרה. מינה לא ידעה מה זה פי סי אבל נאחזה בפיסת ההבנה שנפלה בחלקה ומיהרה לדקלם את כתובתה. איריס או אירית אמרה, אה, קלב. ומינה שוב לא הבינה אבל בשורה התחתונה היא התקבלה וזה מה שהיה חשוב.

חצי מהמילים מינה לא הבינה. איריס או אירית שאלה אם היא מְמַקְבלת עוד עבודה. שאלה מי הסופר הפייבוריט שלה. שאלה אם זה פי סי לשאול איפה היא גרה. מינה לא ידעה מה זה פי סי אבל נאחזה בפיסת ההבנה שנפלה בחלקה ומיהרה לדקלם את כתובתה

אם חודש קודם לכן מישהו היה אומר למינה שהיא תמכור ספרים במרכז העיר היא היתה אומרת לו שהוא נפל על הראש. מה לה ולספרים. מה לה ולמרכז העיר. משניהם התרחקה כל ימיה. 

מינה לא אהבה לקרוא. אולי אפילו שנאה. נמנעה מכל מה שצורת אות לו. דחתה כל ניסיון לחבב עליה את הקריאה ועמדה במריה. או כמו שאמא שלה היתה אומרת בעצב, בורה וטוב לה. היא עצמה מעולם לא חשה בורה. לא חשבה שחכמתה תלויה בכמות סיפורי הבדיה שתאגור במוחה. אבל טוב לא היה לה. מאד היתה רוצה לשמח את אמה, לרצות את אביה, להשתוות לאחיותיה. להיחשב אשת ספר, מלומדת, ידענית.

מינה גדלה בבית משכיל במובן המסורתי של המילה. סביבתה עשויה כולה אנשי חינוך וספר. מדפים וכונניות כרעו תחת נטל המילים הכרוכות. אחיה ואחיותיה קראו תחת כל עץ רענן. אמה מורה לספרות ואביה עמל על הוצאת ספרו התורני הראשון וכל שיחם ושיגם נשען על ציטוטים ומובאות. 

מגיל צעיר נועדה מינה לחנך את בנות ישראל. איש לא הכריח אותה. היא רצתה. העריצה את אמה שכל ימיה נחלקו בין חינוך משפחתה הברוכה לחינוך תלמידותיה הסוררות. אמה היא שכינתה את תלמידותיה סוררות. בחיבה היתה הוגה את המילה. כאילו מדובר במחמאה או שבח. סוררת ומורה. 

כמו אחיותיה שאפה מינה לשכפל את דמותה ולדמות לה. הבעיה היתה שהיא, בשונה מהאחיות, לא היתה נערת ספר, לא שקדנית ולא חרשנית. את הפער השלימה בעזרת הכריזמה שלה. אהבת האדם שבה. הסקרנות הטבועה בה. בכל מקום רצו בה וחיבבו אותה. היה בה את אותו רכיב אישיותי בלתי נרכש שהופך אנשים לרצויים ואהודים.

מינה השתלבה בקלות רבה במשרת הוראה באחת מן הפריפריות הסמוכות לעיר מגוריה. מימשה את חלום הוריה, את ציפיות סביבותיה, את חזון אחרית ימיה. כחודש ימים התהלכה גאה בהישג, ואחר כך התחילה לסבול. סבל ברור ומובחן.

מינה, למגינת לבבה, לא אהבה להיות מורה. לא אהבה לא להכין ולא ללמד ולא לחנך. לא שאבה סיפוק מתלמידותיה המחכימות או מהוריהן אסירי התודה, או מהצטיינותן הנזקפת לזכותה. מינה היתה למורה אהובה שלא אהבה להיות מורה. 

בשלב ראשון לא עשתה מינה דבר. ולמה שתעשה? אף אחד לא חינך אותה שעבודה מטרתה לשמח או להסב עונג. לא ולא. על אף שאמה אהבה את עבודתה, היתה מינה עדה לאורך השנים גם לקשיים לא מעטים. שמעה את הקיטורים, את התלונות. חזתה בעומסים, בתלושי הרעב, בעגמות הנפש, בדכדוכים התקופתיים.  

מינה הפנימה היטב את מורכבותו של עולם העבודה ויצאה אליו בראש מפוכח וצלול. היתה גאה במשרתה. היתה מלאת הודיה על מזלה. היתה מוכנה לעבוד קשה. 

והיתה אומללה.

לקח לה זמן להודות באומללותה אבל מרגע שהודתה בה, לא יכלה עוד לספר לעצמה שהיא בסדר ומסוגלת. היא לא היתה בסדר ולא הרגישה מסוגלת. והבקרים הפכו לסיוט. והמשימות לצוקים שחורים. והמצפון לפעמון שלא מפסיק לדנדן.

מינה הסבירה לבעלה שזה לא עסק. מילא היתה מוכרת באיזו חנות. שם לא ממש משנה אם היא אוהבת או לא אוהבת. אבל היא לא מוכרת באיזו חנות. היא מורה. היא מתעסקת עם בני אדם, עם נשמות. היא לא יכולה לעשות שקר בנפשה. בנפשם. על חשבונם. היושר מחייב אותה לחפש עיסוק אחר. 

מינה הסבירה לבעלה שזה לא עסק. מילא היתה מוכרת באיזו חנות. שם לא ממש משנה אם היא אוהבת או לא אוהבת. אבל היא לא מוכרת באיזו חנות. היא מורה. היא מתעסקת עם בני אדם, עם נשמות. היא לא יכולה לעשות שקר בנפשה. בנפשם. על חשבונם. היושר מחייב אותה לחפש עיסוק אחר. 

בעלה הסכים אתה. אחרי שני משפטים הוא כבר הסכים אתה. ניסה לחסוך מעצמו את המשך הנאום החוצב אבל היא הפליגה בו עד אשר השתכנעה גם היא בצדקתו. בצדקתה. רק אז היתה פנויה להטות אוזן לתמיכתו הבלתי מסויגת.

הוא אמר, אז תעזבי. בלי דרמות ובלי עניינים ובקצרנות האופיינית לו. 

לפעמים מינה היתה מקנאה בו שהוא הוא. היתה מייחלת להתחלף, לאמץ קצת מהתכליתיות הנינוחה שבה התייחס לכל סוגיה אבל זה היה רק לפעמים. ברוב המקרים העדיפה להיות היא. להיצמד אל המוכר והמקובל ולא לחרוג ימין ושמאל. הידיעה מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא, עשתה לה סדר. 

ומינה אהבה סדר.

במובן הזה הוא היה אנטיתזה לכל מה שגדלה עליו. אין לה מושג איך הוריה שהדיבר האחד עשר אצלם היה לא תחרוג, החמיצו את העניין בבירורים האינסופיים טרום אירוסיהם. זה היה כשל מערכתי, קמט שהיה צריך לגהץ בדרך לחיים חלקים ונעדרי שיבושים. אבל השם המזווג זיווגים שלף אותה הנאמנה לסט התנהגויות קשיח, ואותו, חסר העכבות וחרדת המה יגידו, והושיב אותם בבית אחד.

 עם הזמן למדה מינה את הצדדים החיוביים שבדבר. הנינוחות שבה ישב ולמד בכולל הנחשב היתה אותה הנינוחות שבה תפקד על תקן המוסכניק השכונתי. הביטחון שבו ידע לדחות בקשות אירוח כשלא התאים לה היה אותו הביטחון שבו הרים טלפון לבית הספר ודרש את משכורתה המתעכבת. 

מינה הבינה שאין רע בלי טוב והשתדלה להשלים עם המציאות.

את אותה יכולת השלמה ניסתה להחיל גם על סעיף העבודה. חיפשה את הטוב שברע, את היתרון שבחיסרון, את החיובי שבשלילי. ומשלא מצאה חיכתה לרגע הנכון. חיכתה לתחושה, התפללה לסימן שיאשר לה לעשות צעד כה בלתי סביר. 

סימן לא הגיע אבל מפגש עם בתאל הגיע. 

בערב אפרורי אחד הרחיקה מינה לדרום העיר כדי לממש קופון שקיבלה בעבודה. הם נזקקו למזוודות חדשות, והרשת הרלוונטית היחידה שכנה באזור החילוני של העיר. כשהגיעה, קידם אותה שלט תיכף אשוב. גשם ירד והאזור היה חשוף והיא מצאה לה מחסה בחנות ספרים סמוכה. שוטטה בין המדפים, זייפה התעניינות שתאפשר לה לשהות במקום ולא שמעה את שמה הנישא בחלל.

רק כשבתאל נקשה על גבה נבעתה מינה לקראתה. נפלה לזרועותיה באופן שלא תאם את הנתק הארוך, את הקרירות שאפיינה את הקשר ביניהן, מינה הנכונה עם הסמינר הנכון והמעגלים הנכונים ובתאל הנחשלת עם הרקע הפגום והבחירות השגויות.

מינה ובתאל למדו יחד בבית הספר היסודי. מינה התקבלה לסמינר הגדול. בתאל הלכה לאחד מהקטנים. בנות משהו, אולי שרה. אולי רבקה. אחת מהאמהות. שנים שלא נתקלה בה, והנה היא נפלה לה מהשמים בזמן ובמקום הנכון. כך לפחות חשבה מינה בנקודת הזמן ההיא.

בתאל היתה חמימה וחברית כאילו לא היו דברים, ומינה זרמה. נאחזת במפגש כמו נוודית במדבר, כמו ישראלית בחו”ל. לא שהיתה אי פעם בחו”ל, רק שמעה על תחושת הזרות המחברת, על הניכור המאחד.

בתאל מתברר נשרה מהסמינר, הסתובבה כמה שנים, חיפשה את עצמה, עדיין מחפשת. עדיין רווקה. אולי תלמד מקצוע. היא עוד לא יודעת מה. עובדת שנתיים ברשת, נהנית מכל רגע. במיוחד כשאין לקוחות, היא בולעת כל כותר שמגיע לסניף. מקור, תרגום, שירה, הכל. עבודה פיס. וגם שכר לא רע.

בשלב ההוא שמעה מינה את עצמה שואלת את בתאל כמה היא מרוויחה לשעה. היא לא התכוונה לשאול. היום היא גם יודעת שזו שאלה לא פי סי. אבל ככה יצא. היא שאלה ובתאל ענתה והתשובה מצאה חן בעיניה של מינה ומשם התגלגלו הדברים די מהר. 

בתאל המליצה עליה אצל האחראית. לא שמינה הבינה מה יש להמליץ. היא הולכת למכור ספרים, לא לנהל משרד ממשלתי. ובכל זאת, התהליך התבצע באופן מסודר. מינה התבקשה לשלוח קורות חיים ולהגיע לראיון עבודה בו היא לא הבינה הכל אבל הבינה מספיק.

היא הבינה שתצטרך להגיע לחמש משמרות בשבוע. פעם בשבוע משמרת ערב. היא תשתכר על בסיס שעתי פלוס בונוסים על עמידה ביעדי מכירות. היא תשתתף פעמיים בשנה בהכשרת צוות ופעם ברבעון ביום גיבוש לכלל עובדי הרשת. 

הכל התקבל על דעתה והיא חתמה בלי להסס.

בעלה, היחיד שבא בסוד החלטתה, תמך במהלך. לשיטתו, עדיף היה שתמכור בגדים בשכונה במקום ספרים בקצה העיר. אבל מינה העדיפה שלא להתמודד עם משפחתה, אחיותיה וחברותיה. רצתה לחסוך מעצמה עיניים קמות ופיות פעורים. לא ידעה להסביר למה הוראה לא, ומכירות כן. 

היא לא ידעה למה ולא היו לה תשובות טובות, אבל בעת ההיא כל דבר היה טוב מלקום עוד בוקר אל אותה התעוקה העמוקה והבלתי נסבלת. 

היא לא ידעה למה ולא היו לה תשובות טובות, אבל בעת ההיא כל דבר היה טוב מלקום עוד בוקר אל אותה התעוקה העמוקה והבלתי נסבלת. 

מינה לא התכוונה להסתיר, היא רק נמנעה בינתיים מלדווח. היא לא התביישה בבחירתה, רק דחתה את העניין למועד מאוחר יותר. היא גם החליטה שלא להטריד את עצמה באפשרות הקלושה שמי ממכריה יופיע בחנות. תחצה את הגשר כשתעמוד מולו. 

כמובן, מינה לא רצתה ולא התכוונה להמיר סבל בסבל ותעוקה בתעוקה. אבל בשלב ההוא היא עוד לא ידעה.

מינה ברגר עזבה את משרתה הבטוחה והמכובדת והיתה למוכרת ספרים. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן