1

אמא מספר אחת

אין לי כח להרים את היד. לסמן לה שתתקרב.

אני גם לא רוצה. כלום. 

לא בא לי עכשיו. לא לחבק אותו. בטח לא להאכיל.

מי יעזור לי לגדל אותו? מי יחליף לו כשהריח יעלה בי בחילה?

אני מניחה את הראש, בלי טיפה של כח, על הכר הרטוב.

“את רוצה כבר לעבור למחלקה, חמודה?” המיילדת שלי מרגישה לי כמו צמר גפן. ואני גוש קרח שעדיין לא נמס.

“כן”, אני פותחת את הפה פתאום, צרודה. “אבל לא למחלקת יולדות”.

היא מחייכת. אני מתעצבנת. 

“מה מצחיק?” הקול שלי נחרץ.

היא מתגמגמת. 

“מה ששמעת”, אני נאנחת קשות.

לא יודעת מה קרה אחר כך. לא זוכרת.

לא רוצה לזכור.

________________

המיטה לידי ריקה.

גם העריסה.

אמסור אותה לגמ”ח. את העריסה, לא המיטה.

אני בוהה בתקרה. כואב לי. כל הגוף. אין לי כח. די, שיעברו שבועיים.

בדרך כלל הם עוברים אחרי שבועיים, הכאבים.

כך אני זוכרת מלולה שלי.

לולה עכשיו בתיכון, מה אכפת לי מה היא עושה שם, לומדת, או שלא. העיקר יש לי שקט, עד שהיא תחזור. בשלוש ועשרים.

ואז היא תימרח פה על המיטה ותשגע אותי עם השטויות שלה.

היא רצתה אח קטן. היא לא תכתיב לי מה לעשות. אין לי כסף לעוד ילד. ולא כח.

לא אוהבת אותו. גם לא אבא שלו, הרי הוא עזב אותנו באותו יום בו שמע על ההריון. מסכן הילד. מישהי הסכימה לקחת אותו בסוף, לפחות. אישה טובה.

אם מישהו יתחתן אתי אולי ארצה עוד תינוק. אולי. 

בינתיים, טוב לי לבד.

לבד עם המחשבות שלי. והספר העבה. לא יודעת אם אסיים אותו בגלגול הזה. נראה כי מי שכתב אותו עשה זאת בכמה גלגולים. 

זה סיפור מפחיד.

אני אוהבת ספרים מפחידים. אבל לא בלילה.

בלילה אני פחדנית. לפעמים אני קוראת ללולה שתישן במיטה לידי. לפעמים אני ישנה באור. דווקא בזה היה עוזר לי תינוק קטן בעריסה לצדי. לכל דבר יש יתרונות, מסתבר.

_________

עבר לו האביב, גם הקיץ פינה את מקומו לשלכת, ולאחר מכן הגיח בסערה הקור המקפיא של החורף. ושוב, האוויר מתחיל להתחמם מעט.

לולה חוזרת מהלימודים ומוצאת אותי מייללת. “מה קרה, אמא?!” 

אין כמוה בכל היקום כולו, תאמינו לי.

“למה…. למה הוא…?” אני לא מצליחה להגות משפט אחד כסדרו. אני מתייפחת. המון זמן לא בכיתי כבר.

“מי?” היא מנסה לעזור לי, היא לא תצליח. אף פעם היא לא מצליחה. בכלום. בטח לא בלרפא את נפשי הפצועה. את עברי החלול, הסדוק.

ילדה יפה שלי.

היא מתיישבת לצדי על המיטה, מסתכלת על הידיים שלי, שמחזיקות תמונות. מצולם בהן ילד יפה עם שיער שחור כמו אספלט, חיוך מתוק וגומה עמוקה.

גם ללולה יש גומה כשהיא צוחקת, אבל את השיער הבהיר ירשה מאביה. עכשיו היא לא צוחקת, רק פותחת את הפה ולא מצליחה לדבר.

“הוא שלי!” אני מתחילה לבכות שוב, בשקט. “תחזירו לי אותו!”

“אמא”, לולה לוחשת פתאום ומחבקת אותי. אני מרגישה את הלב שלה דופק מהר, וחזק. שלי דווקא מאט את פעימותיו.

“קוראים לו עמיקם. והיום הוא בן שנה ושמונה חודשים”, לא יודעת איך הצלחתי להגיד לה את זה.

העיניים של הבת שלי נראות כמו ירח במילואו. וזה לא מתאים לה אבל היא שותקת.

“אני רוצה אותו, לולה”, שוב הדמעות נשפכות ממני. לולה היא יותר חברה מבת בכורה, אם בא לכם לדעת. “מה עושים?”

היא חושבת. בגללי היא התבגרה לפני הזמן. אני יודעת. אני אשמה. תמיד עשיתי צרות, מאז שנולדתי. בגללי נפרדו הוריי, בגללי עזב אבא של לולה. ובגללי הילד שלי-שלו, לא כאן.

עמיקם. אפילו את השם שלו לא אני בחרתי. 

הייתי משוגעת.

אבל היום אני בריאה.

אחרי כמה חודשים של טירוף הדעת, אמילי, העובדת הסוציאלית, הצליחה לשכנע אותי.

“סוף סוף”, כדבריה, “זה יעשה לך רק טוב”.

הלכתי לפסיכיאטר. לקחתי מרשם. בוקר וערב בלעתי כדור ובהמשך גם שניים. גם לדיכאון הרגיל, גם לזה החדש שבא לבקר אחרי הלידה.

בנוסף לזה גם התייצבתי אצל פסיכולוגית, דווקא לא ממושקפת, בכל יום שני בבוקר, כמו ילדה טובה. שעה ורבע של חשיפה, הצגות וכל מיני ציורים בצבעי פנדה ותרגילים נחמדים. וגם מרגיזים.

בנוסף לזה גם התייצבתי אצל פסיכולוגית, דווקא לא ממושקפת, בכל יום שני בבוקר, כמו ילדה טובה. שעה ורבע של חשיפה, הצגות וכל מיני ציורים בצבעי פנדה ותרגילים נחמדים. וגם מרגיזים.

ככה, במשך חצי שנה, אולי קצת יותר.

עד שיום אחד אמילי מחאה לי כפיים, כאילו אני תינוק שהצליח ללכת איזו פסיעה מקרטעת. את האמת, כעסתי עליה אז היא הפסיקה עם המחיאות, אבל החיוך שלה נמשך, אז לא נרגעתי.

“זה לא יפה איך שאת מתייחסת אלי!” צעקתי. “את היית רוצה שימחאו לך כפיים כאילו את ילדה קטנה?”

אמילי נרתעה לאחור. “סליחה… לא התכוונתי מאמי…” לא הכרתי אותה ככה. תמיד הייתה חזקה כמו בטון. “אני ממש מתנצלת, לאי, מצטערת שהכאבתי לך”.

בסדר, נו. סלחתי לה. בכל אופן, בזכותה יצאתי מ’זה’. ובזכותה אני גם מסוגלת להבין אותה. לפני חודשיים-שלושה יכולתי להמשיך לצעוק, לצרוח, ואף להרים עליה יד. לצערי.

כבר הייתה פעם משטרה בבניין. השכנים נבהלו, אבל זו הייתה קריאת שווא. סך הכל קצת כעסתי על לולה. אבל אמילי התעדכנה בנעשה, באה אלי הביתה והמליצה לי לשלוח את הבת שלי ל…אבא שלה! 

מסכנה אמילי, מה שהיא חטפה על הראש באותו יום. אני חייבת לה התנצלות עמוקה. לא נעים.

בסוף הסכמתי, בעיקר כי אני אוהבת את לולה והיא סבלה איתי בבית. אבא שלה לא סובל מדיכאון אחרי לידה וגם לא מדיכאון מז’ורי…  נכון, הוא לא האבא האידיאלי, אבל אצלו יהיה לה יותר טוב בוודאי.

בקיצור, מאז אמילי מחאה כפיים, הבנתי שיש במצבי שיפור רציני. ובאמת, על פי המלצתה, מצאתי עבודה בניקיון בניין, ובהמשך גם לולה חזרה הביתה. לאושרי לא היה גבול.

לקח לי זמן להוציא לה מהראש את כל הרעיונות האוויליים שאביה הכניס לה שם. נגדי, עליי, ומה לא.

התקופה הזאת עלתה לי ביוקר, חבל שבאה. זה בגלל הלידה של עמיקם, הילד שלי. לא שלי. כן שלי.

**

ביקשתי ממנה תמונות. מהאם האומנת, שמה רחל. היא שלחה. 

נשמה טובה.

היא גם צירפה מכתב יפה בו היא מספרת על החוכמות השנונות והמתוקות של עמיקם, וצובטת לי את הלב, וחותכת אותו לגזרים. וגורמת לי לייסורי מצפון קשים משאול.

היא אישה טובה, לא כמוני. לא מגיע לה שאקח ממנה את הילד המתוק הזה. 

אבל אני ילדתי אותו! עובדה. אני זוכרת במטושטש את המבט שלו בימים הראשונים, כשעוד ניסו להביא לי אותו, להחזיק לפחות. מבט חכם. עמקני.  חודר.

אז, לא רציתי לחבק אותו. עכשיו כן.

“הוא קורא לה ‘אימא'” אני מספרת ללולה עכשיו, בקול עצור. “הוא כבר יודע ללכת כמו… כמו, כמו ברווזון. הוא צוחק, הוא בוכה, ונותן חיבוק ו-“

“הוא קורא לה ‘אימא'” אני מספרת ללולה עכשיו, בקול עצור. “הוא כבר יודע ללכת כמו… כמו, כמו ברווזון. הוא צוחק, הוא בוכה, ונותן חיבוק ו-”

היא שוב מחבקת אותי, המתבגרת שלי. “אנחנו נחזיר אותו אלינו, אימוש”. אומרות שפתיה הוורודות ברטט והקול שלה לא דומה לקול שלה. “אמילי תעזור לנו, את עוד תראי”.

היא מעירה בליבי את הניצוץ מחדש. אהובה שלי.

אנחנו מביטות קצת בתמונות. 

לולה, הילקוט עדיין על גבה, מגישה לי טישויים בלי הפסקה. אני מקנחת רק את האף. הדמעות מרטיבות לי את החצאית. 

אני לא עוצרת אותן. לא אכפת לי מכלום.

אני רוצה את הבן שלי בחזרה!!!

_______________

התאפרתי כמו פעם, אז מול המראה, לפני שהייתי הולכת לחתונות של חברות מהתיכון. לולה מצלמת אותי מכל הכיוונים ואני נוזפת בה. קורצת.

לבשתי שמלה שקניתי לפסח שעבר-שעבר, ובסוף לא לבשתי בגלל הבוץ שהייתי טבועה בו. עכשיו כמעט פורים.

לא ממש מעניין אותי איזה חג מתקרב. בשבילי היום הוא יום חג אמתי. אני ולולה הולכות לפגוש את עמיקם! 

זה יקרה באיזשהו פארק, שלא-אכפת-לי-מה-שמו, כי אמילי תיקח אותנו אליו. ברכב שלה. מה זה גם משנה איך, בעצם?

הוא יפחד, הילד, כך היא שיערה. יכול להיות שיבכה אם נתקרב יתר על המידה. צריך המון זהירות ומחשבה, כדי לא לגרום נזק בלתי הפיך.

אבל זה הבן שלי! רציתי לבכות. אני רוצה לחבק ולנשק אותו! להניף אותו אל על, להניח ראשו על כתפי ולברוח הביתה. להניח אותו בעריסה שקניתי אז, עוד לפני הלידה, ובסוף שמרתי אותה. לכסות אותו בשמיכה התכולה, שבטח כבר קטנה לו, לנשק את המצח הגבוה שלו ולשיר לו שיר ערש.

אבל לא. הוא בכלל לא מכיר אותי. אפילו שרחל הראתה לו תמונות שלי לא מזמן, והכינה אותו. היא מספרת לי הכל, הנשמה הטובה הזאת.

היא אמרה לו שקוראים גם לי ‘אמא’, ואני חמודה ומתוקה ומי יודע אלו עוד מחמאות הרעיפה עלי מאחורי גבי, למעני.

אבל לא מן הנמנע שלא ירצה להתקרב אלי בתחילה. אוף, גם אין לי גישה לילדים. זו עוד אבן נגף בתהליך המסחרר הזה.

הבנתי אותו. תינוק גדול שלי. 

ורחל כזאת מקסימה שהיא באה ככה סתם כך לפארק, כדי שנפגוש את עמיקם. אפילו שהיא בטח מרגישה נורא קשה עם זה. נכון שהיא לקחה אותו כאם אומנת בלבד, וידעה שיבוא יום בו תיאלץ להיפרד ממנו. אבל עדיין, אני בטוחה שהיא חשה אפילו קצת נבגדת. הרי עמיקם יתרגל אלינו לבסוף, ויעבור לביתנו בחזרה! הו, הלוואי.

זה נראה לי כמו חלום עסיסי מדי. לא מציאותי. הזוי.

צפירות מוכּרות מבחוץ מקפיצות לי את הלב. אני זזה מהמראה ומהמחשבות, חוטפת את התיק ועפה אל הדלת.

“לולה!!! את באה???” כל השכנים שומעים אותי אבל לא אכפת לי. אני אימא, בדיוק כמותם, או כמותן, ליתר דיוק.

“רגע, אמא, אני מחפשת את הדובי שקניתי לו!” קולה עמום. כנראה מתחפרת היא במעמקי הארון.

“מה דובי, איזה דובי?” אני מתחילה לדהור במורד המדרגות. “עזבי! יש את המתנה שלי וזה מספיק!” פתאום אני מגלה ששכחתי את השקית ובה המתנה.

“לולה”, גרוני ניחר. “תביאי אתך את השקית ליד הדלת!”

“הבאתי!” לולה רודפת אחריי, מתנשמות ומתנשפות אנו נכנסות לרכב של אמילי. אני מקדימה, לולה מאחורה. ריח חזק של בושם מחניק את נחיריי.

“פוווו…” אני חסרת סבלנות. אמילי מביטה בי ואני דוחקת בה. “את יכולה לזוז”.

“מה שלומך?” היא מחייכת חיוך שמזכיר לי בננה חורפית. “אומרים שלום!”

“שלום.”

לאחר שמונה עשרה וחצי דקות של נסיעה איטית להחריד, היא חנתה.

ראיתי אותם מרחוק. אישה בעלת מטפחת גבוהה וחצאית ארוכה, ממתינה בפתח המגלשה, כנראה לילד שיושב למעלה. היא מוחאת לו כפיים, מסמנת לו עם הידיים שיתגלש. זה כל כך מתאים לה.

אני מהופנטת, כי פתאום אני מרגישה מישהי ממרפקת אותי. “אמא, בואי. הולכים”.

הלב שלי רץ מרתון, הרגליים בדיוק להיפך. דבוקות למדרכה כמו מסטיק שדרכו עליו מאה ואחת אנשים. רק אחרי שאמילי ולולה מתרחקות ממני, אני מרימה את רגליי הכבדות כעופרת, ומניעה אותן לעבר מתקני הפארק. 

רחל כבר זיהתה את אמילי. היא הייתה איתה בקשר רציף שנה שלימה. כמעט כמוני, אבל בנסיבות שונות כל כך. המפגשים של רחל ואמילי סבבו סביב עמיקם. אותי אמילי ליוותה לפסיכיאטר. לימדה אותי איך מנהלים בית, וחיים, ורגשות. והצליחה.

נכון, היא טוענת שהכל בזכותי. ושאני גיבורה וענקית ואימא אוהבת. שרוצה את הטוב ביותר לבנה. קשה לי להאמין לה. אבל בתוך חדר פנימי בלב שלי, אני מרגישה גאווה.

רחל אומרת “שלום” ביישן וחמוד.

“נעים מאוד, לאי”. החיוך שלי עצוב. אני כה מתביישת במעמדי, מול האישה המדהימה שעומדת מולי. “אני מקנאה בך, רחל”. אני אומרת בעיניים מושפלות.

 “עמיקמוש, בוא תראה מי הגיע!” רחל קוראת לו.

זה הבן שלי. 

אני מנסה להסדיר את נשימותיי. 

ה’ילד’ הזה, מציץ מאחד ממתקני הפארק החבויים, שערו גולש על פניו. אני לא מתאפקת ומנופפת לו בידי, חיוך ענק על שפתיי. ואני מרגישה אהבה עמוקה שלא חשתי זה שנים. חמימות פושטת בין הורידים שלי. אני אוהבת את הילד הזה! אוהבת.

בא לי לרוץ ולגפף אותו, אבל יודעת שזו טעות. הוא יברח, ייבהל, לא ירצה בי יותר. אז אני נשארת מקובעת למקומי, וממתינה יחד עם כולן לעמיקם, שמתגלש להנאתו ורץ בין החולות לעבר רחל “אָמַא!!!” צמרמורת משתלטת עלי.

בא לי לרוץ ולגפף אותו, אבל יודעת שזו טעות. הוא יברח, ייבהל, לא ירצה בי יותר. אז אני נשארת מקובעת למקומי, וממתינה יחד עם כולן לעמיקם, שמתגלש להנאתו ורץ בין החולות לעבר רחל “אָמַא!!!” צמרמורת משתלטת עלי.

 היא עוטפת אותו בחיבוק וליבי נצבט. הם מתקרבים.

“תגיד שלום! הנה”, היא מצביעה עלינו משל היינו צעצועים על מדף בחנות. “זאת עוד אמא, זו לולה, האחות הגדולה שלך, ואמילי, שאתה כבר מכיר, נכון?”

הוא מחייך חיוך מבויש וכובש, והגומה שלו מעמיקה עוד יותר. פניו נעלמות בין קפלי בגדיה של רחל. והיא משדלת אותו להסביר פנים לאורחים.

אני מוציאה את הנשק שלי. חבילה ענקית עטופה נייר מרשרש בצבעי הכסף-כחול-סגול. עיניו נפערות ופיו מזיל ריר.

“בוא מאמי, תראה מה אמא הביאה לך,” אני קוראת לו במתק לשון. “הפתעה!”

“לֵךְ”, רחל מעניקה לו את אישורה ועוזבת את כף ידו. הוא מהדס לכיווני, מעט בחשש, אצבעו תחובה בין שיניו ועיניו בוהות במתנה.  

כעת הוא במרחק נגיעה. הלב שלי לא עומד בפרץ. אני מרסנת את עצמי, מושיטה לידיו הקטנטנות את הקופסא הנוצצת. 

“רוצה לפתוח ביחד?” כל חושיי מתרכזים בדבר אחד: לקנות את ליבו של הילד שלי. שיאהב אותי, שירצה בקרבתי, שייהנה איתי. שלא יחטוף את המתנה וירוץ חזרה לרחל.

למזלי, הוא מהנהן. עיניו היפות נוצצות. “בואי, לולה, תפתחי לעמיקם את המתנה”, אני מבקשת מהבכורה שלי. הידיים שלי רועדות, עדיין.

רשרושי העטיפה מהדהדים באוזניי. אני מביטה באף הסולד של הבייבי שלי, בשפתיו הוורודות, בעיניו הגדולות. כמה שהוא דומה ללולה אחותו. זו מתפקדת כרגע בספונטניות מדהימה, כאילו מכירה היא את אחיה מאז נולד. טוב נו, לולה בחורה בוגרת, בעלת גישה מיוחדת לגיל הרך. היא עוד תהיה גננת, או מטפלת.

“וואו! תראה מה אמא קנתה לך!” היא קוראת בטון מתנגן, מסתלסל. “איזה אוטו יפהההה!”

הוא צוחק צחוק מתוק, מבויש. אוחז במכונית הגדולה, מלטף את דלתותיה, גלגליה והגג הנפתח שלה.

“אתה שמח?” אני רוכנת אליו ומלטפת קלות את שערו השחרחר. הוא מהנהן חזק ומניח את המכונית על המדרכה, מנסה לגלגל אותה אנה ואנה. אמילי יושבת על ספסל ועסוקה בנייד שלה, רק עכשיו אני שמה לב. רחל עומדת לידנו וסוקרת את הנעשה. מוכנה לכל תרחיש.

ואז עמיקם נעמד על רגליו, נוטל את המתנה שהענקתי לו באהבה, ומדדה לעבר רחל, מתחכך בחצאיתה.

“הוא פשוט עייף”, היא מנסה להתנצל, להסיר מבוכה. “בדרך כלל בשעה הזו אני כבר רוחצת אותו ומשכיבה אותו לישון”.

“זה בסדר”, אני בולעת את רוקי ומרגישה ממש לא בסדר. “עוד ניפגש”.

לא רוצה לעזוב את הילד שלי! אני רוצה לקחת אותו עכשיו הביתה, לקלח, להלביש, להשכיב לישון, ללטף, לנשק, לאהוב…

מרגישה בריכות רטובות בשתי עיניי.

“תגיד תודה לאימא!” אני שומעת פתאום את רחל פוקדת עליו. אני מסתערת על ההזדמנות, פורשת לעברו שתי ידיים מזמינות, כורעת ברך על הקרקע. “נו!” היא דוחקת בו.

הוא רץ לעברי בחשש, נעצר. לוחש: “תָאדָה”. 

אני עוטפת אותו לרגע קטן, מנסה לרכז בו את כל כוונותיי, את אהבתי העצומה אליו. לוחשת לו: “אל תדאג, אני לא אקח אותך בחזרה, בן שלי. לא לפני שתרגיש שאתה מאוד- מאוד רוצה לעבור לבית שלנו, טוב?” 

אני נושקת ללחיו הקרירה ומוסיפה, “רק שתדע. גם אני אימא”.

ואז הוא רץ חזרה לרחל, מנופף לנו לשלום.