התחנה האחרונה של המורה שכנוביץ

היה קר. קול הבוכים עלה וירד. הספיד. ואנשים רעדו. ספק מצליפת הרוח, ספק מפני נתינת הדברים אל הלב. במילים גדולות, ורכות, ברמקול שכבר הצטרד מהספדים והצטנן מגשם, הבעל, הבנים, תיארו אשת חינוך, אשת רוח, אשת חיל. “היא לא וויתרה על קוצו של יוד”, “העמידה דורות על דורות של תלמידות”, “הנחילה לבנות ישראל צניעות דינים והלכות”, “היתה דוגמא אישית לכל מילה שיצאה מפיה. נאה דרשה, ונאה קיימה. אשת אמת. חותמה אמת”.

הרוח צלפה בכולם. בעיניים האדומות. בדפי הסידורים המתדפדפים. בשולי החליפות המתנופפים. לא הבדילה בין צדיק לרשע או בין גבר לאישה. היה קר. הגברים הקיפו את המיטה, את החור הפעור באדמה, מחכה. הספידו, יללו אל תוך הרמקול, בכו, כיבדו את הרבנים לדבר. אמרו קדיש במקהלה של נחת. ככה תמיד המורה שכנוביץ אמרה: שאני אגיע לתחנה האחרונה שלי, תהיה לי מקהלה של נחת. שניים עשר שבטיא העמידה המורה. ועוד בת אחת, דינה. 

שכנוביץ באמת הגיעה אל התחנה האחרונה שלה מוקדם משציפתה. מוקדם משציפו כולם. אפילו לפנסיה לא הספיקה לצאת. ככה, בחטף, כשיצאה מהסמינר אחרי שמונה שעות רגילות של עוד יום רגיל עם שני שיעורי דינים בי”א אחת ושלושה שיעורי תנ”ך בשלושת כיתות י”ב, שיעור דינים בודד בי”א השנייה, שעת שהיה אחת, ושעת צניעות אחת

“את הגעת אל המנוחה והנחלה, והשארת אותנו יתומים ובודדים… איי, איי, איי, אמא…” בכה עכשיו הבן. הצעיר ביותר. שכנוביץ באמת הגיעה אל התחנה האחרונה שלה מוקדם משציפתה. מוקדם משציפו כולם. אפילו לפנסיה לא הספיקה לצאת. ככה, בחטף, כשיצאה מהסמינר אחרי שמונה שעות רגילות של עוד יום רגיל עם שני שיעורי דינים בי”א אחת ושלושה שיעורי תנ”ך בשלושת כיתות י”ב, שיעור דינים בודד בי”א השנייה, שעת שהיה אחת, ושעת צניעות אחת – שזו היתה השעה בה היא היתה יושבת ועוברת על היומנים שלה כמורת צניעות ובודקת למי צריך לקרוא לשיחה אישית, ולמי צריך להעיר בעדינות, ולמי צריך להעיר כבר בפחות עדינות, בסיום שמונה שעות מלאות של עשייה, תורה, דינים וצניעות, כשעמדה המורה שכנוביץ עם הרב – קו הירוק בידה, והאוטובוס כבר נכנס לתחנה, התמוטטה פתאום, ככה, באמצע הרחוב. 

ושכנוביץ תמיד התפללה למות במיתת נשיקה. “כשאני אגיע לתחנה האחרונה שלי”, היא היתה אומרת בכיתה, אולי בשיעורי תנ”ך, כשהיו מדברים על מיתתן של צדיקים, אולי בשיעורי דינים, כשהזכירו את הלכות וידוי בערב יום כיפור, “אני מתפללת שזה יהיה בשקט, בלי להטריח אף אחד. שאף אחד לא יראה. שבבוקר ימצאו אותי כבר אחרי שעליתי לשם”.  ושכנוביץ לא פחדה לדבר על המוות. והיא לא פחדה לקרוא לו בשמו. אבל היא כן נהגה בכיבוס המילים המכובד. “עליתי לשם” במקום “מתתי”. 

ושכנוביץ תמיד היתה מתרגשת ומזכירה שפטירתן של צדיקים היא כמשיכה של שערה מכוס חלב, והיתה מצטטת את מה שכתוב בזוהר הקדוששראוי לבן הבכור לתת ידיו על עיני אביו בפטירתו, וזהו כבודו, שכיון שכתוב  “כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי”, לכן בחיי חיותו לא יכול האדם לראות את הקב”ה, אבל לאחר פטירתו הוא רואה ועיניו נשארות פתוחות מאותו מראה יקר שראה. והיא היתה מסבירה, עיניה בורקות, שהנשמה יוצאת מתוך השתוקקות לבוראה, מתוך אהבה צרופה.

והתלמידות היו מקשיבות, מהנהנות, אולי מחייכות בסתר. האם באמת התחנכו, הפנימו, התחילו להתייחס לעולם הזה כאל בית הילולא דמיא? האם באמת דאגו שבכל עת יהיו בגדיהן לבנים? אולי, ואולי לא. אבל הן כן למדו להעריך ולכבד את המורה שכנוביץ. שגם אם היו מעדיפות להתחמק מלראות אותה בפרוזדור שמא תעיר להן על אורך החצאית / צבע ועובי הגרב / סידור השיער / דבר מה אחר, ידעו שהיא, כמו שאמר בנה כעת בהספד – אשת אמת בלבבה. וכמו שציטט מהמכתב של הגאון מווילנא לאמו, “ידעתי אמי, שצנועה את”.

הן ידעו שאי אפשר להתווכח איתה. האמת היתה איתה. האמת היתה היא. הצניעות היתה היא. אשת חיל ואשת ברזל. אום היא חומה. חומת הדת נכרכה בין כתפיה המוצקות והיא נשאה את העול באחריות, בכבוד, בתחושת מחויבות עצומה. 

α

אף אחד לא חשב שהיא תגיע. ובכל זאת, היא הגיעה. עמדה שם. כמו כולן. בצד. כמו תמיד. הנוכחות שלה לא דקרה בעיניים של אף אחת, אבל אולי זה היה בגלל שהיא כיסתה את הפנים שלה במשקפי שמש גדולות, לבשה חצאית ארוכה ושחורה, והתעטפה במין רדיד צבעוני ודקיק. שכנוביץ לא היתה עוברת עליו בשתיקה. הוא היה דקיק מידי, וצבעוני מידי. רועש. אבל שכנוביץ שתקה עכשיו לנצח מתחת הטלית המונוכרומטית.

והיא עמדה שם. שתקה בעצמה. אף אחת לא פנתה אליה, והיא לא פנתה לאף אחת. בתוך גוש התלמידות והבוגרות, המורות ונשות הצוות, היא היתה. בקצה. לבד. עטופה ברדיד. בולטת ושקופה בה בעת.  

היא למדה בסמינר לפני שנים. יותר מחמש, פחות מעשר. אבל היא לא היתה בוגרת שלו, פשוט בגלל שלא סיימה אותו אף פעם. אפילו את תעודת י”ב לא קיבלה. סולקה – ספק סילקה את עצמה – כמה חודשים לפני. 

בסמינר כולן קראו לה “אפרת”. “כולן” הכוונה בעיקר למורות ולנשות הצוות. ביניהן היו כאלה שפשוט קראו לתלמידות כולן בשמות מלאים, ובדרך כלל גם במלעיל שהרגיז מאד את הדסה, רבקה, שרה וכל היתר. אבל גם אלו שכן הסכימו לקרוא לשרה שרית ולהדס הדסי, סירבו לקרוא לאפי בכינוי שבחרה לעצמה. “זה כמו שתבקשי שנקרא לך חיים או יוסף”, הסבירה פעם בטוב טעם המורה שמעוני. אולם על טעם וריח אין להתווכח ובשביל אפי התשובה הזו היתה סרת טעם. היא ראתה באפי כינוי חיבה, קיצור חביב לאפרת, שם תנכ”י חשוב בהחלט. שם המקום בו נקברה רחל אמנו. ומה רע באפי? מזכיר קצת אופי. 

החברות כן קראו לה אפי. קצר, קליל, זורם על הלשון. זה לא שהן קראו לה הרבה, היא היתה די בשוליים, אפי. גבוהה, רזה, חולצות שקצת דהויות בקצות השרוולים, כפתורים שמחוזקים בחוטים שהיא למדה לתפור בעצמה, קוקס גבוה של רעמת שיער שחור ומקורזל. ותמיד היו כמה קצוות שיער ארוכות משתחררות ממנו ומעוררות את חמתן של המורות ונשות הצוות כולן.

בפרופיל שלה ברשתות החברתיות היא קראה לעצמה FE””. קיצצה ארבע אותיות לשתיים. לועזיות. הוסיפה תמונת צידית מעורפלת. הגיבה. כתבה. השתלחה. הביעה את עצמה. סיפרה. היגגה. הוסיפה אימוג’ים. שלחה לייקים. נהנתה מהתגובות. העבירה שעות. בסמינר לא ידעו. עדיין. בבית לא היה מי שישים על ליבו. שיתעניין. שיהיה לו אכפת באמת. היתה אמא, עייפה ושחוקה, מתמרנת בין שתי משרות בשכר מינימום למעט מנוחה הכרחית ומקסימום תפוקה בבית בחלונות הקטנים שנותרו. 

לא היה אבא. לא בבית, בכל אופן. אולי היה אותו, איפשהו בעולם. אפי לא ממש ידעה. היא כן ידעה שהיא לא כמו כולם. העסקנים הכניסו אותה לסמינר. דחפו אותה ביחד עם עוד כמה “נעבאך” ו”בנות למשפחות בעייתיות”, בעסקת חבילה עם ה”סלתה ושמנה”, כפיצוי בתוספת ריבית. 

ובי”א היא פגשה את שכנוביץ. כבודה. מבוגרת. אמא לשלושה עשר. כזו שמנהלת משפחה מושלמת של הסלתה והשמנה עם כל הריבה והריבית. צנועה. חזקה. אשת אמת. לא מפחדת לומר את האמת. ואפי היתה אז קצת יותר רזה וקצת יותר נמוכה, והרבה מאד מבולבלת ועייפה. וזה לא שהיה לה ספקות באמונה כמו שהאפשרות להתווכח עוררה בה קצת חיות, קרצה לה האפשרות להתבטא. אבל ההתבטאות שלה לא מצאה חן בעיני שכנוביץ. אי אז, בשיעור ההשקפה האומלל ההוא, השני שהתקיים בכיתה, הראשון שהתחולל בו “רב שיח”. והיא הריחה בדברים של אפי “כפרנות וספקות באמונה”, ו”דעות מהעולם החילוני, רח”ל”. והיא לא פחדה להגיד את זה. שכנוביץ. בפנים. כמו תמיד.

אבל לאפי נמאס. נמאס ההשתקה, נמאס מהכפייה, נמאס מכך שאין לה, בסמינר, את חופש הביטוי וזכות הדיבור – כמו שראוי בעולם המערבי של שנות האלפיים. ואחרי השיעור היא ניגשה לשכנוביץ. התכוונה לירוק עליה אש וגופרית. לעמוד על שלה. להפריד בין כפרנות לספקות, בין דעות אישיות למה שלמדה מהעולם החילוני. 

הן עמדו ודיברו. ידיים התנופפו, דפים התעופפו, ספרי קודש נפתחו. רסיסי רוק ניתזו. התנפצו. אש וגופרית. החברות עמדו וצפו. בזווית העין, בסתר. עקבו אחרי מסעה של הכבשה השחורה אל העזאזל. 

מאז ועד סוף אותה שנה אפי כבר לא השתתפה בשיעורים של המורה שכנוביץ. לא הרימה יד. לא הצביעה. לא סתרה, לא הסכימה. לא הביעה דעה. לא חיפשה חופש לביטוי ומימשה רק את זכות השתיקה. על השולחן שלה היו דפים רבים, לבנים וצבעוניים בהם היתה משרבטת שורות ועיגולים. החברות ישבו בנחת, השתתפו, שאלו כהלכה וענו לעניין תשובות למופת. 

ועכשיו… היא כאן. לא היה מקום לטעות. זו היתה היא. עדיין גבוהה, אפילו יותר. קומתה התעקבה בסנטימטרים מספר של מגפי עקב מעור נחש מבריק באדום. (שכנוביץ בטח מתהפכת בקברה.) השיער שלה נפתח והוחלק. כבר לא אסוף בקוקס מקורזל אלא מוברש ברעמה חלקה, אסופה למחצה באיזה קליפס. (אולי, אולי, אולי, שכנוביץ היתה מוותרת על הדרישה הנחרצת להחליף את התסרוקת באופן מידי, ומסתפקת בהערה.)

הבגדים שלה השתנו. היו תפורים היטב, אולם מכמות קטנה יותר של בד. והחצאית הארוכה היתה ארוכה מידי, אלמלא תוספת הגובה של המגף היו שולי שמלתה מלחכים עפר בבית החיים.

והיא עמדה שם. אומנם קצת בצד, אבל עדיין, בתוך כולן.

זה היה מוזר. אף אחד לא ציפה שהיא תהיה שם.

לא המנהלת, שזכרה עדיין את הדהוד הצליל המתכת בו השער נטרק אחריה. לא המורות, שזכרו את התסכול והייאוש שחוו מול המטלה הבלתי אפשרית – “לחנך את אפי”, לא החברות, שעדיין זכרו את השתיקה העיקשת שלה בשיעורים, מאז כיתה י”א, וגם את הרב שיח האומלל ההוא. המילים שנאמרו. המילים שלא נאמרו. הרסיסים שהתנפצו וניתזו לכל עבר.

“מה א-ת עושה פה?” פנתה אליה בשקט אישה אחת. דסי. לוינגר מהבית, רובין היום. הכלה של ראש הישיבה, הבת של המו”ץ. זו שההורים שלה תמיד אמרו לה להתחבר רק עם בנות טובות מבית טוב, לא להרבות בשיחה עם בנות משכונת ה”סלמס”… “-א-ת-?”” כמעט הוסיפה, “מה הקשר שלך אליה?” התאפקה. אולי גדלה קצת בינתיים. 

וככה זה היה גם אז. שפגשה אותה מתחת הבניין של שכנוביץ. באחת הפעמים הראשונות שהגיעה לשם. עדיין הרגישה מתגנבת. “מה את עושה פה”. אפילו באותה הנימה. באותן המילים. “מה הקשר שלך אליה”? היא שאלה אותה אז. דסי. וכמו אז, אפי שותקת. מתחמקת. רק חצי החיוך המתריס הזה עדיין תלוי לו על שפתיה. 

ולמחרת היו לחשושים בכיתה, אבל אפי המשיכה לשתוק. כאז כן היום. ושכנוביץ נכנסה לכיתה ודפקה על השולחן וביקשה לפתוח סידורים ולהתחיל להתפלל. ואפילו לא חצי מבט עבר ביניהן וכולן חשבו שהתבלבלו, כי אחרי הכול, הזרזיר הולך אצל העורב, ומוצא מין את מינו. ושכנוביץ ואפי… אין להן אפילו מכנה משותף אחד. 

וגם עכשיו פותחים סידורים, מי שיש. מחלקים דפים עם למינציה, למי שאין. אומרים כמה פרקי תהילים לעילוי נשמת הנפטרת. ואפי עמדה זקופה. לא החזיקה סידור, לא רצתה דף. לא הניעה שפתיים. רק שתקה. 

והן זכרו איך שכנוביץ היתה אומרת תהילים, תמיד, בכל מקום, מסידור חום וממורט. ידעה את הספר בעל פה, כנראה, ועדיין, המשיכה לדפדף  בו. לבקש מהן את שמותיהן לתפילה, להבטיח שתתפלל עליהן בהדלקת נרות. והן זכרו את אפי אומרת לה, כשנאבדה לה הרשימה, לקראת סוף השנה, והיא ביקשה לעדכן את השמות מחדש: “עליי אל תטרחי להתפלל המורה, אני מקרה אבוד.”  ושכנוביץ אז רק חייכה, התעלמה מהמרירות, מהייאוש, מההתרסה, וענתה: “אני אתפלל שתביני כמה את לא…” ואפי אז הסתובבה. הלכה.

בתום ההספדים, אחרי הקדיש, כשאנשים כבר התחילו להסתובב, ללכת, ליטול ידיים בכיורים האפורים, לנסות לקחת איתם את הדברים שנתנו אל הלב, לחזור לשגרת יומם, אל המרוץ השגרתי, כי עוד יש זמן רב עד התחנה האחרונה, אפי נותרה שם. לבד. בצד. נשענת על קיר חדר הטהרה, מחכה לשקט. כמו תמיד. 

רק הרוח המשיכה לנשב.

אחרוני האבלים נעלמו אל תוך האוטובוס. התלמידות, הבנות, הגיסות, האחיות, השכנות, המכרות, המורות האחרות, המנהלת. כולם נעלמו. רק היא והרוח. ושכנוביץ.

לאט לאט אפי הגיחה מהצללים, ובפסיעות קטנות, מדודות, היא צעדה היישר אל הקבר. אל שכנוביץ. שוכנת העפר. והרוח.

“שלום, שכנוביץ”, היא קרסה אל התלולית. העפר עדיין היה תחוח. “אני פה”,  ובראש היא רואה את החיוך שלה, קצת תמה, כמו אז, בפעם הראשונה שעברה לידה, רואה את העיניים שלה, מתכווצות מול המרפקים שלה, “למה השרוולים שלך נראים ככה?” היא שאלה אותה אז. ואפי משכה את השרוולים, פתחה קיפול. כיסתה מרפקים. “את תפרת אותם בעצמך?” שכנוביץ שאלה. והעיניים שלה, עדיין מכווצות, היו מלאות דאגה.

והיא ניערה אותה, משכה כתף, התחמקה: “בחורה בגילי כבר יכולה לתפור שרוול… לא?” והיא ניסתה להציג את עצמה חזקה, עצמאית, בוגרת, מסתדרת. “אם היא יודעת, היא יכולה“, שכנוביץ צחקקה. והצליל היה כל כך מפתיע. כל כך לא צפוי. אפי לא ידעה שיש לשכנוביץ בכלל את מיתרי הקול הייעודיים לצחקוק. “בואי אליי היום בערב”,שכנוביץ חתכה. קבעה. הציבה עובדה. “אני אלמד אותך איך לתפור“.

והיא ניערה אותה, משכה כתף, התחמקה: “בחורה בגילי כבר יכולה לתפור שרוול… לא?” והיא ניסתה להציג את עצמה חזקה, עצמאית, בוגרת, מסתדרת. “אם היא יודעת, היא יכולה“, שכנוביץ צחקקה. והצליל היה כל כך מפתיע. כל כך לא צפוי. אפי לא ידעה שיש לשכנוביץ בכלל את מיתרי הקול הייעודיים לצחקוק. “בואי אליי היום בערב”,שכנוביץ חתכה. קבעה. הציבה עובדה. “אני אלמד אותך איך לתפור“.

והיא לא חפרה לה: “אמא שלך לא יכולה לתפור לך?” ולא ניסתה לברר אם אין לה כסף לחולצה חדשה. והיא גם לא העירה על הכפתור העליון, שהיה פתוח.

אולי לכן אפי באה. 

בפסיעות מדודות, במבט חתום, אבל באה. כאז, כן היום.

שיעור תפירה אחד הצטרף לרעהו. בסמינר הן לא חייכו אחת לשנייה. אפי אפילו לא הסתכלה בעיניים של שכנוביץ ושכנוביץ כיבדה את ההפרדה. המשיכה לדפוק על שולחנות. לשמור על קשר של שתיקה.

ופעם בשבוע היא ביקרה בבית שלה. ושכנוביץ השחילה בין חוט למחט גם כמה מילות מוסר, עדינות, לא מכוונות אישית, והן פרמו וקשרו קשרים, חסרי מכנה משותף ושבורים, אבל חזקים מאד. 

ובאותו יום, באמצע הבוקר, כשאפי נדנדה  רגליים על ספסל התחנה  ליד הסמינר, היא ראתה את דמותה מעבר לפינה והיא ידעה שהיא לא הסתלקה משם סתם ככה לכל הרוחות, כי, כי בעצם, בסתר ליבה… היא חכתה לה, לשכנוביץ.

והיא הגיעה. נעמדה שם, כמו תמיד, בצד הדרך. כי אין זה מדרך הצניעות לעצור באמצע דרך המלך. והיא הגיעה. אחרי חצי שעה של ישיבה בחום השמש, חצי שעה שבה אפי כבר כמעט קמה והלכה שלושים פעם והתיישבה חזרה שלושים ואחת.

“אני עוזבת”, אפי אמרה לה. השתדלה להישמע נחושה יותר ממה שהיתה באמת. “אני לא יודעת מה יהיה איתי, המורה, אבל אני בטח לא הולכת להיות האישה הצדיקה והצנועה שאת חולמת שהתלמידות שלך יהיו”.

“זוכרת את זה?” היא שואלת עכשיו את העפר. “אמרתי לך שאני לא יכולה, שאני לא מסוגלת, שאני לא מצליחה אף פעם לעמוד בדרישות ונמאס לי וזהו. את זוכרת מה אמרת לי?”

“אני אישה צנועה, אפרת“, שכנוביץ אז לאטה. “אני מוכנה להסתפק במועט“. 

“ואולי זה נשמע ביקורתי ושיפוטי, אבל אלו היו המילים שהחזיקו אותי במשך השנים. שגרמו לי לקבוע לי כמה לאווין שעליהם אני לא עוברת, כמה  מצוות שאני שומרת. ואת המשכת להתפלל עליי. שמרת עליי. בחיבוק. בטלפונים. בהליכות הקצרות שהיינו הולכות יחד, סביב הבית ובית הכנסת.  באמון הזה, שנתת בי. בכך שלא הערת, אף פעם לא הערת לי על מה שלבשתי. לא כשבאתי אלייך פעם ראשונה עם הציפורניים החדשות, לא כשהגעתי עם הטריקו ההיא.. את תמיד שתקת. חשקת שפתיים ושתקת. יכולתי לדעת מה את חושבת. אבל את אף פעם לא אמרת את זה.

“בהתחלה אני התביישתי. לא רציתי שידעו שאני “חברה של מורה”, לא התאים לי, לסטטוס הקשוח שבניתי לי. המסתורי. ואחר כך, כשכבר לא הייתי במסגרת, ואף אחד לא ידע איפה אני על פני הגלובוס, את המשכת לשתוק. לא סיפרת לאף אחד. אף אחד לא יודע כמה שבתות שמרתי בזכותך, איך אני נשמרת ממאכלות אסורים, בזכות השיעורים שלמדת אותנו אז, בכיתה. הלהט בו דיברת. למרות שישבתי בפנים חתומות, זה חלחל… אף אחד לא יודע… עד היום. אף אחד לא יודע. ואף אחד גם לא ידע. אף פעם”.

הרוח הפסיקה לצלוף. נרגעה. 

“את מלווה אותי הרבה שנים. גם כשאת לא שם, אני שומעת את הקול שלך בתוך הראש שלי. אני יודעת שלא אכפת לך שרק אני ואת יודעות”, לחשה אפי אל התלולית התחוחה. “איך אהבת תמיד לומר? אין לך יפה מהצניעות”. היא לקחה נשימה עמוקה, ונעמדה. “נוחי בשלום, המורה, בתחנה האחרונה”. 

להדפסה