הבן יקיר לי

הוא שואל איפה אבא. אני שותקת. ומה אענה, שהוא היה כאן חצי יממה ובדיוק עכשיו ירד להתפלל? הוא לא יאהב את החצי הראשון. יאמר, עדיף שלא היה בא בכלל. ואם אשקר שלא היה כאן, איזה מן אבא זה? שום דבר לא טוב לו, לבן אשר גידלתי ורוממתי. לכן אני שותקת.
ממוצע 4 | 11 מדרגים

אביחי מגיע לשבת.

כבר שתיים בצהריים והוא איננו עדיין.

הלב שלי מפרפר. אפילו בועז נכנס כל רגע למטבח, פותח את הפה, סוגר. לא מוצא כוחות לדבר. עליו.

“אביחי. איפה אתה?” אני מרימה טלפון בין טיגון החצילים לקיצוץ הביצים לקליית האגוזים בתנור. הקול שלי יוצא כמה אוקטבות יותר מהרגיל, והמילים קצוצות כמו הבצל ששורף לי בעיניים פתאום.

“בדרך,” הקול שלו אדיש ואני מתעצבנת.

מחליטה לעוף לקצה השני. הטון שלי מתרכך, נמעך. “חיים שלי, מתי תגיע? שוב באמצע הדלקת נרות?”

“לא יודע.” אני רואה בדמיוני את האוזניות תחובות במעמקי אוזניו, קולי מהדהד מעל ראשו, ורובו שקוע בטלפון ה”חכם” שלו. טלפון כזה טיפש לא הכרתי מעודי. במקום לקשר בין אנשים, הופך הוא את האדם ליצור חולמני ורחפן, ללא כל קשר לעולם החיצון. כמה אירוני.

אני מנתקת לפני שאצעק. צעקות לא יעזרו, זה ברור לי ונהיר. רצה לכבות את התנור, קושרת לאלעזר שרוכים ומסרקת את גילי לחצי קוקו. השיער הגולש שלה מזכיר לי חלב גולש מסיר והסיר מזכיר לי כיריים והכיריים מזכירות לי את החצילים המיטגנים להם, והריח מאשר לי שצדקתי. נשרפו.

אני מנתקת לפני שאצעק. צעקות לא יעזרו, זה ברור לי ונהיר. רצה לכבות את התנור, קושרת לאלעזר שרוכים ומסרקת את גילי לחצי קוקו. השיער הגולש שלה מזכיר לי חלב גולש מסיר והסיר מזכיר לי כיריים והכיריים מזכירות לי את החצילים המיטגנים להם, והריח מאשר לי שצדקתי. נשרפו.

בשבילו ובגללו. חובב חצילים שכמותו. התאמצתי להכין לו והוא מאחר בכזאת אפתיות.

סולחת, סולחת. מי אם לא אני אמחל וישוב ויחטא וישוב. ואסלח.

הטלפון מצלצל שוב. הפעם זו רינת מהפנימייה. “מה נשמע? אביחי כבר הגיע?”

לא. אנחנו מחכים לו בחוסר סבלנות, כמו תמיד. היא מחייכת מעבר לקו. אני מנתבת אותה בזהירות לנושא אליו התכנסנו, קרי איחולי שבת שלום והתעניינות חפוזה, ומנתקת.

אחרי שעה, כנראה, כי ביום שישי אני מאבדת את תחושת הזמן, אביחי נכנס למטבח בדממה. אני מריחה אותו. לפי זה יודעת שהוא הגיע.

מנשקת אותו חזק בכל לחי, כמו אז כשהיה תינוק. אבל הוא לא. וזה דוקר אותי.

“אביחי!” גילי צוהלת לקראתו ובועז מציץ מן הסלון, היד שלו על החזה. שיהיה בריא.

“שלום אביחי. כנס למקלחת, עוד ארבעים דקות שבת.” בועז מנסה לומר בקול עדין. אביחי מתעלם, מרים את גילי גבוה לקול צחוקה המאושר ועיניו בורקות. אני רואה. למרות שאני כבר פרשתי לחלוקת הסלטים לקופסאות.

___

שבת, כמה טוב שבאת…

מנגבת עיניים רטובות. מבחינה בצדודית של אביחי שלי הממהר מחדר האמבט לחדרו.

מביטה בנרות וממלמלת מילים חסרות פשר. בטוחה שבורא עולם מבין אותן, אפילו אם לא היו נאמרות. אבא בשמיים, אני רוצה משפחה שלמה. לא לא לא. ממש לא מושלמת. אבל כן רגועה. אוהבת. שבועז, בעל נעוריי, ואביחי הבכור שלנו, יסתדרו. שיאהבו. שאני, אישה קטנה ועובדת השם, לא אפול בין הקטטות.

אחרי רגע הוא צץ שוב, כיפה סרוגה עם מגן דוד תכול על שערו הקצוץ, המטפטף.

“שבת שלום, בן שלי,” אני מחבקת אותו חזק ומרטיבה לו את החולצה הלבנה. הוא נבוך לגמרי. הוא אוהב אותי ואני יודעת את זה. אכפת לו ממני, אבל הוא לא מצליח לשמח אותי.

“את צריכה עזרה, אמא?” הוא מנסה לפצות אותי שוב.

“לך לבית הכנסת, מאמי. אבא ישמח.”

הוא מעווה את פניו. רק אני יודעת לזהות את העווית המיוחדת הזאת. היא נולדה אצלו כבר מגיל חמש.

“בשבילי,” אני מוסיפה בקריצה. הוא צוחק צחוק קצר ויוצא.

גילי עסוקה בספר שהביאה מהגן, למזלי. ולי יש קצת שקט לעצמי. מתלבטת בין רביצה על הספה ובהייה בתקרה לבין חובת ביקור קצרצרה.

מלטפת את שערה של גילי, היא שקועה עמוק בסיפור ולא מחוננת אותי במבט. אני פורשת לחדר של אביחי.

אני משתרעת על המיטה שלו ועיניי רוצות להיעצם. פינקתי אותו במזרן יקר, שהיה פעם שלי. לעצמי קניתי חדש. בועז אז רק האדים ושתק.

בארון מסודרים בגדים מקופלים בקפדנות, מזכרת מימי עבודתו במפעל בגדים. חולצות טריקו בשלל צבעים, מכנסי ג’ינס במנעד רחב של כהויות וקרעים, שמזכירים לי את המשפחה הקטנה שלנו. רבגונית, איכותית. וקרועה.

הקיר ממול. במו ידיי צבעתי אותו בצבעים עזים, כמו שאביחי אוהב. כדי שכשיבוא פעם בחודש ויניח ראשו על הכר, עיניו יטיילו אל הקיר ויהיה לו טוב.

רציתי שירגיש בבית.

את החופשה השנייה שלו בחודש הוא מעדיף לנפוש בבית לחיילים בודדים בצפון. בודד שלי.

על הקיר הזה שצבעתי הוא תלה תמונות שלו עם החברים. מהתיכון, מהצבא, וסתם ידידים שאימץ לעצמו עם השנים. הבטתי בפרצופיהם הזרים, המוזרים. אביחי עדין הנפש בצבץ אליי בין החוחים. ילד מתוק וטהור.

עוד תמונות שלו. מהילדות. לא הרבה מהן הוא שמר. לא אהב להיזכר בה. הנה אביחי בן החמש חסר שן אחת קדמית, מצייר על נייר ומאושר. וכאן, יום הולדת של גיל שנה. מתוק היה ומתוק נשאר.

עוד תמונות שלו. מהילדות. לא הרבה מהן הוא שמר. לא אהב להיזכר בה. הנה אביחי בן החמש חסר שן אחת קדמית, מצייר על נייר ומאושר. וכאן, יום הולדת של גיל שנה. מתוק היה ומתוק נשאר.

לא יכולה להישאר עוד רגע אחד בחדר הזה. שבת היום.

הולכת לערוך שולחן. לפאר אותו בי”ח סלטים.

_________________

אביחי, בועז ואני.

לא. אני, בועז ואביחי.

בועז, אני ואביחי. זהו. ככה. אני באמצע. מפרידה ומגשרת בו זמנית.

אנחנו ביחד ממש, באותו חדר, במרחק כל כך בלתי מורגש.

וקירות לבנים סוגרים עלינו.

רק שלשום נפרדנו לשלום בנשיקות וחיבוקים, וכעת הוזעקנו להיות אתו, שוב.

אביחי שלנו נהג על אופנוע של חבר, התנגש חזיתית ברכב והועף כמה מטרים משם.

הוא מגובס וחבוש מכף רגל ועד ראש, ואני כבר נראית שלולית של דמעות.

בועז מנסה לנחם אותי וטוען שאביחי יתעורר בשעות הקרובות וייבהל כשיראה איך אמא שלו נראית, אבל אני ממאנת להירגע. לא משה ממיטתו של בני. לא מידו. אוחזת אותה עשרים וארבע שעות. בעצם, כבר לא זוכרת כמה. לא נראה לי שעברה יממה. בועז קופץ מדי פעם הביתה, דואג לאלעזר וגילי. מעדכן אותם ואת רינת בטלפון מה חדש, ואז מעדכן אותי. לא מוצא מנוח לכף רגלו.

עוד ביקור רופאים, עוד בדיקה ועוד נוזל לעירוי. אני לא שמה לב מה חוגג סביבי. מהנהנת לכל פטפוט של רופא או אחות, עונה “כן, כן,” על שאלות. ובעיקר שותקת.

הרבה שותקת. גם אחרי שאביחי התעורר מהחומרים שהרדימו אותו, וגנח בקול חלוש שכואב לו והוא רוצה לחזור לבסיס.

“מה, נשמה טהורה שלי,” דיברתי אליו כמו כשהיה תינוק. “עברת תאונה מאמי, ייקח זמן עד שתתאושש. אני פה אתך, חיים שלי.” בכיתי, אבל חייכתי אליו. אמא נמרה. אני חזקה בשבילך, אותתי לו בעיניי.

הוא שואל איפה אבא. אני שותקת. ומה אענה, שהוא היה כאן חצי יממה ובדיוק עכשיו ירד להתפלל? הוא לא יאהב את החצי הראשון. יאמר, עדיף שלא היה בא בכלל. ואם אשקר שלא היה כאן, איזה מן אבא זה? שום דבר לא טוב לו, לבן אשר גידלתי ורוממתי. לכן אני שותקת.

בועז חוזר מבית הכנסת. אני ממשיכה לשתוק ואנחנו שומעים קולות צחוק רמים מהלובי. עוד רגע קצר חולף וקבוצה בחאקי מתקרבת לחדר…

לראשונה מאז דרכו רגליי על רצפת בית החולים, אני מעזה להישיר מבט חושש לעבר בועז. לפחד שלי היה בסיס חזק, ממנו התחיל כל הבלגן.

בתחילת דרכו של אביחי בצבא, הוא העז להביא חברים הביתה. כמה מפתיע, אחד מהם הביא את בת זוגו. בועז האדים לפחות כמו קטשופ. ולמזלי, או לרוע מזלי, יצא מן הבית. זכר השיחה שהתקיימה ביניהם לאחר מכן מצמרר את גופי עד היום. בועז הרבה לחשוק שפתיים. מבחינתי זה היה גרוע יותר מצעקות. ככה הוא, בעל נעוריי. כשהכרנו אהבתי את התכונה הזו שלו. בעיניי הקטנוניות הערכתי זאת כאיפוק, שיקול דעת, ועבודת מידות נעלה. אך עם הזמן התחלתי לפתח כלפיה עוינות, מלווה בתפילה חרישית.

שישתנה. בבקשה, שירים את הקול. רק קצת.

אבל זה לא קרה.

אני עוד התרגלתי לזה. אבל הילדים…

עכשיו, כשחבריו של אביחי עוברים את מפתן הדלת, אני רוצה לקפוץ מהחלון הרחב של החדר, או לפחות לברוח מכאן. אני פוחדת. מותר לי. למרות שבלונים צבעוניים נכנסים עכשיו לחדר בשמחה רבה, ואביחי שלי מותח חיוך על השפתיים החיוורות שלו. סוף סוף.

אני פוזלת שוב לעבר בועז שמתרומם מהכורסה, ונעמד ליד החלון ממנו רציתי לקפוץ קודם. הוא מסתכל לאביחי בעיניים הנוצצות, בוחן את שפתיו השוחקות. בולע את רוקו.

החברים מתמקמים בחדר על נשקם ועל תרמיליהם. מי על הכיסאות, מי בישיבה מזרחית על הרצפה הקרירה ומי בעמידה סביב מיטת החולה. רק אז מפלס לו בועז דרך החוצה. הצעדים שלו היו איטיים מתמיד. לאן נעלמה הנחישות שלו?

החברים מתמקמים בחדר על נשקם ועל תרמיליהם. מי על הכיסאות, מי בישיבה מזרחית על הרצפה הקרירה ומי בעמידה סביב מיטת החולה. רק אז מפלס לו בועז דרך החוצה. הצעדים שלו היו איטיים מתמיד. לאן נעלמה הנחישות שלו?

כמה מהחברים מחבקים אותו, את הבן שלי. לבי מנתר באושר. לא שומעת דבר ממה שנאמר בחלל, רק הרבה צחוק. מילים מתעופפות באוויר בחדווה ובלונים מתפוצצים כאילו מדובר במסיבת רווקים ולא במחלקה פנימית א’ בבית חולים.

אביחי שלי מפזר חיוכים בלי הפסקה.

אני מנופפת לו בידי שאני תיכף חוזרת, נסוגה אל המסדרון ומתקשרת לבועז.

“יצאת כבר?”

“אני בקונדיטוריה. למה?”

“מה הקשר?” אני שואלת עוד יותר בלי קשר.

“הבטחתי לילדים…”

“אבל יקר פה, תקנה ליד הבית, במאפייה. מה דחוף?”

“למה התקשרת?”

זורמת עם ההתעלמות שלו. היא טובה לי הפעם. “צריך להודיע לרינת שאביחי התעורר. היא רצתה לבוא לבקר אותו.”

“למה אני?.”

“כי עוד רגע הסוללה של הנייד שלי נגמרת”

“אני רוצה לשוחח אתך, שוש.” כשהוא קורא לי כך זה  רגע של גילוי פנימי, ושיתוף. וזה לא קורה הרבה.

“הסוללה של הפלאפון ממש חלשה, אולי תעלה חזרה ו-“

גלינגגגג. זהו. אין לי איך לתקשר אתו.

רגע, אבל אני יודעת היכן הוא.

רצה בשארית כוחותיי.

**

וככה אנו יושבים לנו בקונדיטוריה של בית החולים, כשבננו הבכור מאושפז שם למעלה, במחלקה פנימית א’, ונוגסים בבורקסים יבשים וקרואסונים דביקים.

כהרגלי, אני שותקת. עד שנזכרת לאיזו מטרה התכנסנו, ובזמן הקצוב העומד לרשותי.

“בוזי,”  ככה אני קוראת לו כשרוצה שירגיש קרבה מיוחדת. מסתבר שאנחנו דומים במשהו אחד. אולי שניים. “אני מאוד מעריכה אותך. שתדע.”

“מה עכשיו?” הנה, התחיל.

“שום דבר,” ממוללת בצק עלים יבשושי בידיי ומתאפקת לא להתרגז. “אני באמת מעריכה. כמה אתה מתמסר לרינת, אלעזר וגילי. טוב, נו, איתם זה יותר קל. הקושי הוא עם אביחי.”

הוא מסתכל עלי. עדיין מנסה להבין מה אני רוצה ממנו הפעם.

“אתה לא מבין כמה הוא מאושר עכשיו –”

“אני כן מבין.” הוא קוטע אותי שלא כהרגלו.

“מה?”

“על זה בדיוק רציתי לדבר אתך. ראיתי את העיניים שלו קודם,”  כך אומר לי בעלי החזק, החסון, התקיף, ועיניו מושפלות לשולחן השרוט. “החברים שלו… הם… הם ממש אוהבים אותו…” השלמתי את המשפט בלב: יותר ממני…

“גם אנחנו אוהבים אותו,”  זו הדרך שלי לרמוז לו, אני יודעת בדיוק מה אתה מרגיש.

“נכון, אבל עם החברים טוב לו.”  ואתנו לא. ולכן הוא מבלה פעם בחודש בדירה לחיילים בודדים, ולכן אתנו המבט שלו עצוב, ולכן הוא נשאר אי שם, רחוק מן העין והלב.

בועז מעיף מבט מובך ימינה ושמאלה. ואני אחריו. השולחנות מסביב ריקים. כמעט.

“איך את עושה את זה? תלמדי אותי!” עיניו מתחננות.

“את מה?” אני מיתממת.

“את ה… נו, את יודעת”, הוא ממולל מפית בידו. “לקבל אותו כמו שהוא, למרות ה…”

“אהה,” אני מרחמת עליו פתאום. “על כל פשעים תכסה אהבה. בוזי. קשה לי לראות את הבן שלי בלי כיפה, אבל השתיקה שווה את הקשר. כשהוא נותן לי לחבק אותו למרות הגיל שלו, אני יודעת שהצלחתי.”

הוא שותק ואני יודעת שהעיניים שלו מוצפות דמעות. הוא בולע אותן בהצלחה אבל לא פותח את פיו. ואני יודעת למה. אם יעשה זאת, הן יזלגו. לא כאן, לא לידי.

אני נוגסת בבורקס בחוסר נימוס. מה לעשות שהרעב מקרקר בי. שלושה ביסים ועדיין שקט.

למדתי כבר לא לדובב אותו. לתת לו את הזמן.

זה בועז. כלומר בוזי. או איך שלא תקראי לו, שוש.

_________

לבסוף הוא קם. אני קמה אחריו בהשלמה.

במעלית הגדולה, במקום ללחוץ על כ’ הוא לוחץ על המקש 4.

“אני רוצה שהוא ירגיש שאני אוהב אותו,” אומר לי בקול חנוק בשניות הבודדות שהיו לרשותנו. “הרי את יודעת שאני אוהב אותו. למה הוא חושב אחרת?”

“כי אתה כועס עליו.”  אני אומרת בקול רך כשאנו יוצאים מהמעלית. “אפילו שאתה אוהב אותו. הוא עדיין ילד. בעיניים שלו זה חוסר אהבה. והוא טועה בגדול.”

בועז מהנהן בתנועה נמרצת. החלטית. בועזית מאוד.

כשאנחנו נכנסים לחדר, הם והן בדיוק בדרכם החוצה.

“תודה לכם, חברים!” בועז אומר בשקט.

אביחי, שהסומק חזר ללחייו, פוער את עיניו. בטח חושב שאיבד את ההכרה שוב.

“תמשיכו לבוא ולשמח את אביחי, גם כשיחלים,” קורץ בועז.

ואני קורצת לו.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. סיפור מקסים.
    מתייחס למגזר הדת”ל, ככה הרגשתי, וזה הקסם כאן.
    רגילה לקרוא סיפורים חרדיים על חרדים, ועכשיו משהו שונה
    תודה רבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן