שירה חדשה

כל זה השתנה כשהרקמה המשפחתית נפרמה סופית, באופן בלתי הפיך, לשני חלקים. יחד איתה, נקרע גם הפתיל שחיבר בין שירה לבין אלוקיה. לא היתה לה דמעה, לא היתה לה תפילה, לא היתה לה מילה. רק סידור פתוח ושפתיים ממלמלות שברי הברות יבשות

השקט מנגן באוזניה בעשרות דנדונים ענוגים, ושירה שואפת אותו עמוק אל תוך ריאותיה, כמו אויר בתום מירוץ מפרך. ריח ילדותי של שמפו וקצף עוד נישא מחדר הרחצה, עדות דוממת לשלישיית נסיכים שיצאו ממנו לפני זמן קצר. השמש אוספת קרניה אל הים, והשמיים נצבעים במניפת אש קסומה. שיירות שחורות-לבנות פוסעות לעבר בית הכנסת. שבת קרבה ובאה. היא עוברת במהירות בין החדרים, משליכה לסל הכביסה חולצת תלבושת תכולה ומכנסי חרדל, ומשיבה למקום ילקוטים זרוקים ופריטים שנזנחו בלהט ההתארגנות.  הילדים מיהרו כל כך לצאת, והיו כה נלהבים לקראת שבת השבע ברכות של מיכלי, ששירה לא אמרה מילה על הבלגן. ובכלל, היה לה חשוב הרבה יותר שהמזוודה תיארז בקפידה, שהילדים יצאו מטופטפים ומטופחים, שאף פריט לא יחסר.

שוטה שכמותך, היא לועגת לעצמה. כאילו שֶׁפַּס מגוהץ בשרוול החולצה וקשת פונפונים תואמת, יעניקו לה נקודות במבחן שבו כשלה כבר מזמן. חמותה וגיסותיה (לשעבר, שירה, לשעבר, היא מזכירה לעצמה)  חושבות עליה מאז רק רעות. אבל בכל זאת, המראה המוקפד של הילדים חשוב לה עכשיו, יותר מתמיד.

שוטה שכמותך, היא לועגת לעצמה. כאילו שֶׁפַּס מגוהץ בשרוול החולצה וקשת פונפונים תואמת, יעניקו לה נקודות במבחן שבו כשלה כבר מזמן

 היא פונה להדליק נרות, ומשהו חסר לה סביב. הבית נקי ומסודר, משטחי השיש והכיורים נוצצים, ריח אורנים מבושם מהמרצפות, מפה לבנה על השולחן. תפאורה מושלמת, רק השחקנים חסרים.

היא מציתה ביד רועדת שלהבת אחת, ועוד אחת, ועוד. לדודי, ליעלי, לתמרי. ושוב, כמו בכל ליל שבת בשמונת החודשים האחרונים, עולה בה התחושה המוכרת. קהות חושים אוטמת את סדקי לבבה, ומחלצת ממנו רק תפילה קרה וחפה מרגש. עיניה נותרות יבשות, וההוריקן הגועש, שהיא עורגת להעניק לו פורקן בתפילה, נותר בזעפו. מילות הברכה יוצאות מפיה כמו טיפות מים אחרונות מבקבוק פלסטיק קמוט. היא מסירה את ידיה מפניה ושולחת בנרות מבט אחרון, מתגעגע.  פעם היו הדקות האלו פסגת השבוע כולו.  גם בימים הרחוקים ההם, כששמלת החלומות הלבנה, ארוגת הסברובסקי, החלה להיפרם תך אחר תך. גם כאשר נקרעו החוטים וכל הניסיונות לאחותם עלו בתוהו, היתה שם התפילה.  מפצירה, מבקשת, מתחננת. הקרבה אל ד’  הייתה מתוקה ומוחשית יותר, וחוטים דקים וחזקים חיברו בינה לבין אלוקים.

כל זה השתנה כשהרקמה המשפחתית נפרמה סופית, באופן בלתי הפיך, לשני חלקים. יחד איתה, נקרע גם הפתיל שחיבר בין שירה לבין אלוקיה. לא היתה לה דמעה, לא היתה לה תפילה, לא היתה לה מילה. רק סידור פתוח ושפתיים ממלמלות שברי הברות יבשות, וכעס עמום שהיא מדחיקה עמוק ולא מעיזה להודות בקיומו.

מניפת הצבעים שברקיע משנה את גווניה, ומכחול ענק צובע את האופק בגווני כחול רכים. כוכבים חרוצים נוצצים ברקיע המתכהה לאיטו. שלושה ספרים מבטיחים ממתינים לה על מסעד הספה, סל העיתונים מלא בעיתוני השבועות האחרונים, אלה שלא הספיקה להעיף בהם מבט חטוף בגלל הפרויקט בעבודה, דלקת האוזניים של תמרי, וטיפולי השיניים המורכבים של יעלי. עכשיו הגיעה ההזדמנות להטעין קצת את מצבריה שלה. 

השקט, שאך לפני שעה קלה התענגה עליו כל כך, הופך לסמיך ומאיים משהו. מעולם לא היתה שבת שלמה לבדה. גם את השבת הזו, בה חוגגת גיסתה הצעירה שבע ברכות ושלושת הנסיכים שלה שותפים בחגיגה, היא היתה אמורה לעשות אצל הוריה. ברגע האחרון התחרטה. כוחה לא עמד לה למפגש חזיתי עם איש. לא עם מירי אחותה והנסיכונת החדשה שלה. לא עם צביקה ושרי, הזו”צ החדש. לא עם רפי ואלישבע וחבורת הזאטוטים השובבים. ”אלך לרבקה”, כך אמרה לאמה, מבכרת את חברתה של דודתה האלמנה שדלתה תמיד פתוחה לאורחים. אך רגע לפני שהרימה אליה טלפון, צץ רעיון חדש במוחה. היא תעשה את השבת הזו לבדה. זו יכולה להיות הזדמנות נהדרת להיות עם עצמה, בלי שום מחויבות. בלי כללי הנימוס המחייבים לעטות חיוך ולהשתתף בשיחה, בלי לראות את עיניה העצובות של אמה ומבטו הדאוג של אביה, בלי לחשוב על ההצעות המזעזעות ובלי הלבטים הקורעים. בלי להיות אמא ואבא לשלושת הילדים. בלי לגייס כל בדל של סבלנות, רוך, ואהבה אימהית כשהמאגרים שלה מדולדלים כל כך. פתרון נפלא.

היא תעשה את השבת הזו לבדה. זו יכולה להיות הזדמנות נהדרת להיות עם עצמה, בלי שום מחויבות. בלי כללי הנימוס המחייבים לעטות חיוך ולהשתתף בשיחה

 מה שהיא שכחה לקחת בחשבון היה השקט. אותה דממה ברוכה ומחבקת, שעלולה להוות לפעמים מצע למחשבות קודרות עם ניחוח פחד וייאוש. היא מצטמררת קלות, ואז מגרשת בכח את המחשבות, פותחת את הספר החדש בערמה. הולכת להיות לה שבת נהדרת.

סלון מואר וריק, כירבולית רכה ומפנקת, וחומר קריאה משובח שמספיק לחופשה של כמה ימים. תהיה לה שבת טובה ומטעינת כוחות לכל השבוע.

 היא הופכת דף, גומעת את המילים בעיניים שוקקות, הכתיבה הסוחפת שאבה אותה פנימה בלי מעצורים. רק בעמוד חמישים היא מרימה עין מופתעת לעבר החלון שנצבע בשחור עמוק. טפיפות רגליים במדרגות, קריאות ‘שבת שלום’ מהדלתות הנפתחות, גברים חוזרים מבית הכנסת.

היא עורכת את השולחן לסעודה. שתי לחמניות ללחם משנה, בקבוק יין וגביע, תבנית אלומיניום קטנה מהמעדנייה השכונתית, סלט חסה. היא שכחה להשאיר אור במטבח, אבל האור החזק מהסלון מסייע לה למצוא את מבוקשה. כשהשולחן ערוך, היא נעמדת בפינת הסלון לתפילת ערבית. גם קהות החושים והאטימות שנלוו לתפילותיה מאז, לא פגמו בקבלה הקבועה שלה מאז יום הכנסה למצוות. שלוש תפילות ביום.

כשמסיימת למלמל ‘עלינו לשבח’ היא נושקת לסידורה ופונה להניחו על המדף. תנועה בלתי זהירה גורמת לסידור להשמט מידה. בניסיון למנוע ממנו ליפול היא שולחת את ידה לתפוס בו. אופס. ידה מתחככת בקיר, פוגעת במתג החשמל ולוחצת עליו, וחשיכה סמיכה עוטפת את הסלון בגלימה משתפלת, נוטפת רוע. נרות השבת עוד מפיצים אור קלוש, אבל שירה יודעת  שטיפות השמן שבבזיכים השקופים יעניקו לה חצי שעת רחמים ולא יותר. המטבח חשוך, אפילו בפרוזדור לא הדליקה את האור. רק בסלון…

היא צונחת על הספה, חשה שרגליה רועדות. ליבה הולם כמטוטלת. התרחיש הזה לא אמיתי. הוא לא ייתכן. לא ייתכן שהיא תעביר ליל שבת ארוך וחשוך, ללא נפש חיה סביבה, בבדידות, בשמיכה אפלה וקודרת שסוככת על הבית, בלי אפשרות לקרוא. בלי אפשרות לקרוא! המחשבות הקודרות יתנפלו עליה במלתעות אכזריות. הפחדים, החששות, הבדידות והכאב, יעשו בה שמות ויאכלו את ליבה ללא רחמים. היא לא תעמוד בזה.

בלי אפשרות לקרוא. בלי אפשרות לקרוא! המחשבות הקודרות יתנפלו עליה במלתעות אכזריות. הפחדים, החששות, הבדידות והכאב, יעשו בה שמות ויאכלו את ליבה ללא רחמים. היא לא תעמוד בזה.

תבנית האלומיניום הקטנה וסלט החסה נראים כה עלובים בסלון החשוך, ועל רקע הדממה נשמעים הקולות מבתי השכנים מתוקים מתמיד. זמירות מלאות חן, קידוש מסתלסל בנעימה, מרק צורב בלשון ומריבות על הכוס הגדולה. קליקס נשפך בשאון ואמא גוערת: ”מוטי, לא עכשיו. הדגים מתקררים”. החלון פתוח ועל רקע הדממה העמוקה, חודרים הקולות לביתה בקלילות מפתיעה. הבחורים של מאירסון בדואט יפהפה, התאומים של כהן רבים מי יענה ראשון על דף הקשר. 

רק אצלה, זה אחרת. חוטים קרועים מתבדרים ברוח, פקעות צמר מושלכות לכל עבר, ותהום ענקית של שקט וכאב.

וחושך על פני תהום—

ואז באות הדמעות. מלוחות, צורבות, לוהטות על לחייה. בחשיכה השוררת, ניכרת עליבותה הבודדה במלוא עוצמתה, ללא החיפוי שמעניק לה אור היומיום. שירה בוכה את נשמתה, מאויימת מדרקון הייאוש שיגיע, יורק אל תוכה לבה של כאב, פחד וייאוש. הבכי שוטף אותה בגלים, היא קמה להביא טישו ומבטה נופל על הסידור. זה שבשלו קרה הכל. זה שסימל עבורה מאז ומעולם עוגן יציב, שניתק דווקא שנפרמו כל חוטי חייה.

לראשונה מזה שמונה חודשים, היא מבינה, היא באמת לבד עם אלוקים. ללא מחיצות, ללא מסיחי דעת, ללא זאטוטה שחושקת בשוקו או טלפון תובעני מהבוס. אפילו בלי ספר שלוקח אותה למחוז קסום ומלא דרמה. רק היא וריבון עולם.

לראשונה מזה שמונה חודשים, היא מבינה, היא באמת לבד עם אלוקים. ללא מחיצות, ללא מסיחי דעת, ללא זאטוטה שחושקת בשוקו או טלפון תובעני מהבוס. אפילו בלי ספר שלוקח אותה למחוז קסום ומלא דרמה

 “השם”, היא לוחשת, מתעטפת בכירבולית הרכה שעל הספה. ”השם, למה עשית לי את זה? למה זה קרה? תמיד ניסיתי להיות כל כך בסדר, לקיים מצוות, לשמור על לבוש ראוי, להקפיד בלשוני, לתת לזולת, להיזהר מגזל. למה, למה זה הגיע לי?”

”יהודי לא שואל שאלות, אבא”, היא בוכה לתוך החושך. ”ואני מבינה היטב שכל מאורע בחיי הוא חלק ממהלך אלוקי שלם והכל ממך.  אבל קשה לי, קשה לי כל כך. אני צריכה להיות אמא הכי טובה שאפשר ולגדל את הילדים במקסימום שאני יכולה למרות הכל, להיות עובדת מצטיינת כי אני צריכה את הכסף, לקבל הצעות מחרידות בנימוס כדי שלא יפסיקו להציע, לשחק לפני אבא ואמא את הגיבורה המסתדרת, לנשוך שפתיים ולשמר בעיני הילדים את תדמית האב הטוב, למרות הכל…”

היא מתלעלעת בבכי, חשה איך הדמעות שוטפות את ערוצי ליבה היבשים, מחדירים טל של חיים לנקיקי השממה שבליבה, ממיסים את סוגר הברזל שלפת את רגשותיה, מציב בינה ובין אלוקיה חיץ כובל. ”קשה לי, אבא. זה קשה כל כך. וחוץ מהכל, קשה לי גם להתפלל. אני מרגישה כועסת, נבגדת, נטושה—

“נכון, יותר מפעם שכחתי לברך ברכת המזון, והחולצה התכלת החדשה זקוקה לתיקון בצוואר, ודיברתי על הבוסית בלי סוף, ואני רחוקה משלמות… ועם כל זאת, אני כל כך רוצה להיות טובה יותר, טובה תמיד. האם בגלל הטעויות שלי, אני כבר לא הבת שלך? שלוש פעמים ביום אני מתפללת מהסידור ומרגישה שאתה לא מקשיב. לא רוצה להקשיב. לא רוצה כבר אותי. תן לי להרגיש, אבא, שאני טועה. שאתה עדיין אוהב אותי. תן לי להרגיש…”

היא מתנשמת. לרגע כמעט מתביישת. מאיפה הן הגיעו, המילים האלה, שהיא מדברת בעלטה? אבל הבושה נדחקת הצידה בפני ההקלה שמציפה אותה. החושך כבר לא מפחיד אותה. עיניה נמשכות אל הילת האור, הקטנה אך היציבה, של נרות השבת. 

היא קמה לקדש על היין, ותחושה שכמעט שכחה מלווה אותה. קרבת אלוקים מחממת, אוהבת, מבטיחה גאולה ונחמה. 

היא מקדשת. שותה מהיין. נוטלת ידיים ובוצעת את הלחמניות. אחר כך, בין סלט חסה לדג, היא מזמזמת לעצמה חרישית את זמירות השבת. מנוחה, שמחה ואור ליהודים. וגם לה, לשירה. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן