פרק ג’

בסוף החודש החמישי אבא התקשר אליה, צעק עליה. השתמש במילים קשות כמו 'לא ראוי' ו'הפקר'. היא התחילה לבכות. ברחו המילים מלשונה. כשקותי התקשר באותו ערב ושאל למה היא נשמעת עצובה, לא העזה לספר לו את האמת. זכרה שאם הכל ייחתם לטובה, אבא עתיד להיות השווער.

לאט. זה היה התנאי שלה. שהשידוך ילך לאט. שאף אחד לא ילחץ עליה לברר תוך יומיים, להיפגש תוך שבוע, להתארס תוך חודש. שירשו לה לבדוק, להסס, להתחרט, ועוד פעם לבדוק. אם רק הייתה בודקת אז, אם לאט היה התנאי שלה לפני עשר שנים, אולי לא הייתה לה ג’ בקורות החיים היום. 

“מה השאלה? בטח לאט”, השדכנית אפילו לא הבינה למה היא מציבה את לאט בתור תנאי. “ומה נראה לך, שהוא כן ירצה להתארס תוך יומיים? גם הוא כבר לא ילד, וגם הוא אבא, ויש לו מחויבות ועבר. אל תדאגי, אף אחד לא ידחוף אותך לשבור צלחת”.

צחקה צחוק מהוסס. קיוותה שהשדכנית דוברת אמת למרות הנוטריקון המפליל. שוק השידוכים של ‘פרק בי”ת’ היה ג’ונגל. סבך של שקרים, ואינספור לשונות רעות, טפרים וארס שארבו לה בכל פינה. בחמש השנים הראשונות אחרי הגט סירבה בכלל להיפגש. אמרה שהיא צריכה להשתקם. הלכה לטיפול. חיכתה לרצות. היא לא ילדה קטנה. הבינה איך הכל הולך להיות מסובך פי מיליון יותר מפרק אל”ף. יש ילדים, עבר. מציאות שמעגנת אותה חזק לחיים. אבדו לה העננים של גיל שמונה עשרה הרומנטי. 

הוריה, אחיותיה, החברה הכי טובה שלה התעקשו שיש עננים, ומותר לחלום. “כל כך סבלת”, הצטעפו עיניה של החברה הטובה. “מגיעה לך עכשיו אהבה אמיתית”. תמיד הצחיקו אותה, קצת הלקו, עיניה המצועפות של החברה שלה. כאילו ככה החיים עובדים: סבלת כל כך בעבר? קבלי הווה מושלם.

“כל כך סבלת”, הצטעפו עיניה של החברה הטובה. “מגיעה לך עכשיו אהבה אמיתית”. תמיד הצחיקו אותה, קצת הלקו, עיניה המצועפות של החברה שלה. כאילו ככה החיים עובדים: סבלת כל כך בעבר? קבלי הווה מושלם.

היא לא חיפשה אהבה. חיפשה חברוּת. מישהו שיהיה שותף לחיים האלה שלא מקשיבים לכללים. איש טוב. כי רע כבר היה לה. 

השדכנית הבטיחה שקותי הוא איש טוב. ולאט, בטח. עד שתרגיש שזה – זה.

באמצע הפגישה השנייה ידעה שתרצה פגישה שלישית. לכן אמרה מהר-מהר כמה היא רוצה שהכל ילך לאט הפעם. וכדי שלא יכעס, סיפרה על אירוסיה הקודמים, ואיך נפלו עליה ב’בום’, וכמה המומה הייתה בסוף הערב, כשנכנס לחדר שלה, התיישב על הכיסא המסתובב, הזמין אותה לשבת על המיטה. והיא בהתה במסדרון הריק ולא הבינה לאן נעלמו כל המבוגרים שהיו אמורים לשמור עליה מהרגע הזה. ואז תפסה שכל המבוגרים הובילו אותה לרגע הזה. התיישבה לאט על המיטה וצפתה מהופנטת באצבעותיו שלפתו את הכובע, הסירו מהראש, הניחו על ברכיו. ופתאום נחשפו זוג אוזניו, די בולטות. ג’ולה איומה התגבשה לה בגרון. היא חשבה, מבוהלת: אני לא יכולה להתחתן עם אוזניים כאלה. נזכרה באימה שנשברה כבר צלחת ובחרה שעון זהב. זה היה הרגע הראשון שהרגישה מרומה. שמישהו הוביל אותה באף להתארס עם הבחור ההוא ואוזניו הבולטות. מהר-מהר. לפני שתבין שיש דברים גרועים יותר מאוזניים בולטות.

קותי הקשיב. אחר כך הסיר את הכובע, הניח על הספסל לצדו. בהתה בו, מופתעת. הוא חייך: “לא רוצה שתרגישי מרומה שוב”.

גם היא חייכה. חשבה: פגישה שלישית. אין ספק.

הוא היה קשוב. וטוב. השדכנית אמרה את האמת. וכשהוא אמר שהיא צודקת, והכי הגיוני לקחת את הזמן, לבדוק בנחת. לא לעשות שום צעד פזיז לפני שבטוחים שזה – זה, ניצתה בה תחושה שאולי זה באמת זה. 

בסוף הפגישה השנייה ביקש את הנייד שלה. שמר באנשי הקשר. נתן לה את הנייד שלו. שניהם הסכימו שהם ילדים גדולים ויכולים לקבוע את הפגישות בעצמם, בלי להזדקק לשירותיה של השדכנית. 

הוא התקשר למחרת. הם דיברו עשרים דקות לפני שנזכרו למה הם מדברים. הייתה פגישה שלישית. ורביעית. קצת לפני פגישה שמינית הוא הציע שהילדים יצטרפו למפגש, ושפתיה כמעט נקרעו באשמת החיוך שחייכה. כל כך אהבה את המחשבה שלו עליהם, את הרצון להכיר אותם, לתקשר. 

בערב הושיבה את הילדים לשיחה. סיפרה להם שהיא נפגשת עם איש טוב. קותי. שאולי הוא והיא יתחתנו. 

“הוא יבוא לגור פה אחרי החתונה?” שאלה הבת. 

“אני לא יודעת אם הוא יבוא לגור פה”, אישוניה נדדו לתקרה המעופשת של הדירה השכורה. “אבל אם נתארס ונתחתן, נגור כולנו ביחד”. לא הרגישה שום ג’ולה בגרונה כשדיברה על האפשרות הזאת. 

הם נפגשו בפארק. הוא הביא מתנות, וממתקים. התעניין בילדים. שיחק איתם. הבנים נכרכו אחריו מיד. הבת הייתה מסויגת יותר. בדרך חזור עצר קותי את הרכב ליד חנות ספורט גדולה, אמר שתכף יחזור. נכנס. יצא עם אוהל צבעוני. אור נדלק בעיניה של בת השש. זה היה החלום שלה, אוהל צבעוני שתוכל לגור בו לבד, בלי אחים שותפים. 

בפגישה תשיעית, שבה היו שוב רק הוא והיא, סיפרה לו על השרשראות שהתנדנדו באוהל. על הדחליל מקליקס שעמד בפתח, אבטח את הדלת. צחקו ביחד. הוא אמר: “בורכת בילדים מקסימים”, וחיבה נטפה מקולו, מפניו. ליבה נמס. בבת אחת מצאה את כל העננים שאיבדה והייתה מוכנה באותו רגע ממש לרחף אליהם, לבנות עליהם בית. איתו.

שאלה, סמוקת לחיים, אם ירצה שתפגוש את הילדים שלו. הוא הגיב שזה רעיון, ובהחלט ייתכן. עוד שתי פגישות נפגשו, רק הוא והיא, עד שפגשה את הילדים שלו ויכלה להצהיר בחיבה שגם הוא בורך.

“אפשר כבר לקנות צלחת?” שאלה החברה שלה, קצרת רוח. היא צחקה, אמרה שלה אין שום בעיה לקנות צלחת, לשבור. אבל שניהם הבטיחו זה לזו שלא ילחצו זה על זו, ואם הוא מרגיש שזקוק לו עוד זמן, תיתן לו אותו. 

“אפשר כבר לקנות צלחת?” שאלה החברה שלה, קצרת רוח. היא צחקה, אמרה שלה אין שום בעיה לקנות צלחת, לשבור. אבל שניהם הבטיחו זה לזו שלא ילחצו זה על זו, ואם הוא מרגיש שזקוק לו עוד זמן, תיתן לו אותו. 

אמרה אותן מילים בדיוק גם לשדכנית שהתקשרה אליה אחרי פגישה מספר חמש עשרה. מאז שהתחילו לקבוע לעצמם ובעצמם את הפגישות, השדכנית לא ממש הייתה בתמונה. מדי פעם הוא עדכן אותה, או היא, שהם עדיין בודקים. ושהעתיד נראה ורוד, בסך הכל. השדכנית לא דחקה בהם. שמחה לשמוע שהעתיד נראה ורוד. רק אחרי פגישה מספר חמש עשרה יצאו ממנה פתאום זמירות אחרות. 

“לא, את לא הולכת ללחוץ עליו שיחליט!” הבעיתה אותה התוכנית של השדכנית. פחדה שלחץ יגרום לו לסגת. ובשלב ההוא לא הייתה מוכנה לסכן את העתיד הוורוד שלה. שלהם. “אמרנו לאט, לא?”

אחיותיה חשבו כמו השדכנית, שאי אפשר להמשיך ככה. “ארבעה חודשים של פגישות לא הספיקו לכם כדי להחליט אם אתם מתאימים?” שאלה אחותה הגדולה. 

“לא, לא הספיקו”, הגנה עליו. הרהרה בכל השיחות הטלפוניות שצברו, מאות שעות, אלפי דקות של דיבור חרישי באמצע הלילה. החמיאה לעצמה על בינתה היתרה שלא סיפרה על הטלפונים. גם ככה היה נדמה לכולם סביבה שההתנהגות שלו ושלה חורגת מכל גבול קיים.

ניסתה לא לספר על הפגישות, להסתיר אותן. לא הצליחה. כדי להיפגש איתו, הייתה צריכה מישהו או מישהי שישמרו על הילדים. ועל כורחה נאלצה לספר שיש פגישה. מספר עשרים.

בסוף החודש החמישי אבא התקשר אליה, צעק עליה. השתמש במילים קשות כמו ‘לא ראוי’ ו’הפקר’. היא התחילה לבכות. ברחו המילים מלשונה. כשקותי התקשר באותו ערב ושאל למה היא נשמעת עצובה, לא העזה לספר לו את האמת. זכרה שאם הכל ייחתם לטובה, אבא עתיד להיות השווער. ומאד לא רצתה להעכיר את הקשר בין קותי ובינו, עוד לפני ששזרו את השרוך בכלל. מלמלה משהו על יום ארוך. על שבת שתהיה עוד יומיים, וכמה אין לה כוח להכין אותה. והוא, אולי ניחש למה היא נשמעת עצובה אולי לא, שאל: “רוצה שנעשה שבת ביחד?”

הפסיקה לנשום לשתי שניות. שאלה את עצמה אם זו הדרך של קותי לומר שהגיע זמנם להתארס, ואם כן, איך היא אמורה להגיב. ליתר ביטחון, כדי שלא תעשה שטות שתהרוס את סיכוייה לעתיד ורוד, שאלה: “למה אתה מתכוון ‘שבת ביחד’?”

“נאכל ביחד את הסעודות”, הוא אמר בפשטות לא הגיונית שרוקנה אותה. “אני אקנה סלטים וקוגלים. וגם חד פעמי. בעצם, אקנה גם דגים. שלא תצטרכי לעבוד. מה את אומרת?”

“הילדים…” היא מלמלה, מבולבלת. 

“אני אשמח לראות איך הם מתנהגים בשבת. כמה הנשמה היתרה משפיעה עליהם”. הוא צחק. הרצין. “לא תשמחי שאבוא, אקדש, אבצע את החלות? סיפרת לי פעם שהרגעים האלה בשבת גומרים אותך”.

באמת גמרו אותה הרגעים האלה, וגמרה אותה ההצעה שלו. “מותר לנו בכלל לעשות שבתות ביחד?”

“למה שלא יהיה מותר?” הוא לא הבין. “נשאיר דלת פתוחה, שלא יהיה ייחוד. מה ההבדל בין ישיבה על ספסל בפארק לישיבה מול שולחן שבת?”

קימטה את מצחה, ניסתה למצוא הבדל. לא מצאה. 

בליל שבת, אחרי שהדליקה נרות והציצה שוב במראה לראות שהאיפור עדיין נוכח, סיפרה לילדים שקותי מגיע. הם שמחו. שמחו גם בפקעלך שהביא. השולחן כמעט קרס בגלל כל האוכל שהעמיסו עליו. קותי קידש. בצע חלות. שר זמירות שבת. שמע שלוש פעמים פרשת שבוע. אמר בעצמו ווארט קצר. בסוף הסעודה שיחקו עם הילדים. אחר כך התנצלה, הצביעה על הילדים המפהקים. לקחה אותם לחדר, הייתה איתם עד שנרדמו. אחת באוהל. שניים במיטותיהם.

כאשר יצאה מחדר הילדים, ראתה אותו מתכופף ליעה. הוא ראה אותה, הזדקף. שלף פיצוחים מאחת השקיות שהביא. הם התיישבו לשיח של מבוגרים. היא דיברה והקשיבה, אבל כל הזמן הלכו עיניה לדלת הפתוחה, לחריץ ששמר עליהם, הזכיר שהם לא זוג. עדיין לא.

הוא ראה אותה, הזדקף. שלף פיצוחים מאחת השקיות שהביא. הם התיישבו לשיח של מבוגרים. היא דיברה והקשיבה, אבל כל הזמן הלכו עיניה לדלת הפתוחה, לחריץ ששמר עליהם, הזכיר שהם לא זוג. עדיין לא.

במוצאי שבת, כשדיברה עם הוריה ועם אחותה, והם שאלו על שבת, אמרה ביובש שהיה בסדר. לא הרחיבה. אף פעם לא אהבה לדבר על השבתות שלה, על הפורמט שלהן; דומה-לא דומה לשבתות של בני אדם מן היישוב של הנשואים. 

על החברה הטובה שלה לא הצליחה לעבוד. רוק הצטבר בפיה כשדיברה, רעבה. והחברה שלה, שתמיד קלטה כל לחלוחית, זיהתה אותו. הזדעזעה. “הוא לגמרי מגזים!”

“אנחנו לא”, התיכה אותו ואותה לאנחנו. “אין פה שום בעיה הלכתית, והכי נכון לבדוק אם אנחנו מסונכרנים בזמנים מאתגרים יותר, לא רק בשגרה”.

“אבל שבת היא זמן כל כך אינטימי”, נרעדה החברה שלה. “זמן של זוג, של משפחה. ואתם לא. לא זוג. לא משפחה. אתם לא יכולים לחצות את הגבול הזה בלי פספורט, בלי פלומבה רשמית שתאשר אתכם”.

“את מתפייטת”, נזפה בחברה שלה. “החיים הם לא בלדה. וכתיבה של פרק בי”ת היא אף פעם לא עניין פשוט”.

“אוי, מותק”, נאנחה החברה הכי טובה. “בטוחה שהתחלתם לכתוב אותו בכלל?”

כל הלילה התהפכה במיטה עם המותק ובכלל. למחרת בבוקר קותי התקשר. בירך אותה בבוקר טוב. שאל אם היא בדרך לעבודה. ואם ייפגשו הערב. היא אמרה שכן, ובטח. קיוותה שעד הערב תאזור אומץ לגלגל אליו את סימן השאלה שכרכה סביבה החברה הטובה. לא אזרה. ולא עזר החיוך שחייך קותי, הקשב שהקשיב לה כשתיארה את יומה הארוך. כל כך מקסים הוא היה. לא הצליחה לערער על נוכחותו בחייה. 

הם נפגשו שוב. ושוב. ושוב. לבד. עם הילדים. בימי חול. בשבתות. הפסיקה לספור פגישות. כל כך הרבה היו. יותר מדי. הפסיקה לספר. שכרה בייבי סיטר במחיר מופקע. הלכה עם ליבה המפרפר לפגוש את קותי. שבה בלי כלום.

בתום שישה חודשים להיכרות שלהם, התקשר בעל הדירה שבה גרה. שאל אם היא רוצה להאריך חוזה. בערב, כשקותי התקשר, סיפרה לו. לפני כולם סיפרה לו. קותי רצה לדעת מה היא רוצה. היא אמרה את האמת, שהיא לא סובלת את הדירה הזאת. שהיא לא רוצה להאריך חוזה. אבל גם לעבור דירה לבד לא מתחשק לה. עשתה את זה כמה פעמים, ובשום פעם זה לא היה נחמד. וחיכתה שיגיד שהוא מבין, הוא תמיד הבין. ושאין סיבה להאריך. הם הולכים להתחתן, בעזרת השם. ישכרו ביחד דירה מתאימה יותר. אולי אפילו יקנו. 

“יש לך יתרון שאת צריכה להשתמש בו”, הוא אמר. “בעל הבית רוצה שתאריכי את החוזה, אחרת הוא לא היה פונה אלייך. תנצלי את זה. תגידי לו שאת מסכימה להאריך חוזה רק בתנאי שישלח מישהו לתקן את הארונות במטבח, יטפל אחת ולתמיד בצנרת המרקיבה”.

אל תגיד לי מה להגיד, כמעט התפקעה. לראשונה מאז הכירה אותו, התעצב בה רגש עכור, כועס. עד עכשיו קותי הדליק בה רגשות אחרים, טהורים. תגיד מה שאתה צריך להגיד. נו, קדימה. אני מזדקנת כאן. לבד. לא רוצה להזדקן לבד.

לראשונה מאז הכירה אותו, התעצב בה רגש עכור, כועס. עד עכשיו קותי הדליק בה רגשות אחרים, טהורים. תגיד מה שאתה צריך להגיד. נו, קדימה. אני מזדקנת כאן. לבד. לא רוצה להזדקן לבד.

הזכירה לעצמה שאם תלחץ עליו, תאבד אותו. הפחד מאיבוד ניצח את ההזדקנות לבד. לכן שתקה. הקשיבה עוד דקה, עוד שתיים. בדקה השלישית, כשהכריעו אותה הדמעות, שיקרה שהילדים צריכים אותה. סגרה.

בלילה חלמה עליו ועליה. כל מה שקרה וכל מה שאולי לא יקרה התערבל בין קרביה, יצק עליה מיליון טון של בטון. בבוקר הלכה לעבודה, כבדה. בכוס הקפה השנייה חלחלה לתוכה האמת, מרה ורותחת. אפס סוכר. היא לא תאבד אותו. אנחנו יכולים לאבד רק מה ששייך לנו, והוא מעולם לא היה שלה. לעולם לא יהיה. הבינה פתאום שהוא יחזיק אותה ככה לנצח, מצידו. הלא כשמציקה לו הבדידות, היא מגויסת לפוגג אותה. בשבתות הוא לא לבד. גם לא בערבים. ואם כן, הוא מתקשר. ובאמת מצידו, שזה ימשיך ככה לנצח. ואולי לו חברוּת כזאת מספיקה. לא לה.

התקשרה אליו. ביקשה להיפגש. ובשם ההגינות נתנה לו ראשי פרקים והכינה אותו לשיח על ‘פנינו – לאן?’

הוא התקשח. אמר שנראה ונדבר. בפגישה ניסה להסיח את דעתה, לדון בדברים אחרים. להצחיק אותה. להקסים. לא ויתרה. נשארה ממוקדת ביעד. הציבה לו אולטימטום. חד. וחזק. וקצר. והוא מחה, מרוגז: “אל תצמידי לי אקדח לרקה. אף פעם לא נכון להתחתן ככה”. אם הוא רק היה אומר את המילים האלה לפני שבעה חודשים, הייתה הולכת שבי אחריהן. אבל בכל זאת עברו שבעה חודשים. התבוננה בו בעיניים שהתחילו להאדים. הבינה שזו הפעם האחרונה. שלא תתבונן בו עוד. לא יהיה שום עתיד. אמרה בקול עייף שהיא חייבת לחזור הביתה. נסעה באוטובוס, קליעים ברקותיה הכואבות. אישה טיפשה. מותשת. מתה.

קרסה על מיטתה הגדולה מדי. בכתה את ליבה השבור. גם למחרת בכתה. ומחרתיים. ואף שנשברה כבר בעבר, הייתה הפעם שבורה יותר, מנופצת לרסיסים שלא הצליחה לאסוף. חיכתה שיבואו לחבק אותה, לנחם. אף אחד לא בא. הוריה אמרו: שידוך בא, שידוך הולך. אחיותיה הבטיחו שכל שידוך שיורד רק מקדם אותה לשידוך האמיתי. החברה הטובה שלה בירכה בלי שם ומלכות ברוך שפטרנו. 

חיכתה שיבואו לחבק אותה, לנחם. אף אחד לא בא. הוריה אמרו: שידוך בא, שידוך הולך.

זו הייתה אשמתה שאף אחד לא בא ולא חיבק. לא סיפרה כמה היא שבורה. פחדה שאם תספר, רק תצדיק את כל המילים הקשות. תהיה ראויה ל’לא ראוי’ ו’הפקר’. לבד סחבה את הכאב. לבד ישבה ‘שבעה’ על חלומותיה. לבד התמודדה מול הילדים המבולבלים ואבלם, שאפילו לא היה לה שם בשבילו. מה איבדו, בעצם? כמעט אבא? כמעט בעל של אמא? ואיך בדיוק סופדים ל’כמעט’? איך מעכלים אותו?  

עברו חודשים עד שהרגישה שהיא מסוגלת לחייך שוב. לאט חזרו אליה החיוך, והצחוק, והתחושה שהחיים נסבלים בכל זאת. השדכנית התקשרה אליה. הציעה שידוך חדש. הבטיחה שהוא טוב, הוסיפה שהוא רציני.

הקשיבה. לא הציבה אף תנאי, לאט או מהר. התעטפה בשקט, התכסתה בכוח. אין חיים בג’ונגל בלעדיהם. אמרה שתחשוב. נפרדה מהשדכנית. הלכה למרפסת לדבר עם עצמה, ולפייס את עצמה. כי טרם סלחה לעצמה. לא היה לה מושג אם היא מסוגלת להיפגש עוד פעם. אם נשאר לה בכלל ורוד בצנצנת כדי לצבוע בו עתיד חדש. רק ידעה שהיא מוכרחה לאהוב קודם. אהבה אמיתית, ולא מתפשרת, את האישה שהייתה. לאהוב המון. בכל ליבה הסדוק, המודבק. כי רק אהבה תשמור עליה, לא תרשה לאף אחד לשבור לה שוב את הלב. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

7 תגובות

  1. תמר, את רגישה ואלופה. מזדהה מאוד עם הסיפור. תביאי לנו עוד סיפורת מצוינת וכתיבה משובחת כזאת

  2. סיפור מדהים. היתה לי חווית קריאה מענגת שלא זכורה לי כבר הרבה זמן כמותה.. הסוף עשה לי בוקס בבטן אבל עם כל הכאב זה הרבה יותר חזק מהפי אנד. תודה לבין הזמנים שדואג לנו לסיפרות משובחת כל כך.

  3. וואו וואו וואו! כתוב כל כך יפה ונוגע ללב. התחברתי ואהבתי ממש!
    תודה תמר אלופה, ותמשיכי עם הטוב הזה , והרבה!

  4. סיפור מצמרר! בתור גרושה שמכירה את שוק השידוכים אני יכולה להגיד לצערי הרב שהסיפור מדויק והוא קורה כל הזמן בוריאציות כאלו ואחרות. הסוף של הסיפור גרם לי לבכות. כל כך חזק. כל כך קשה. ללמוד לאהוב את עצמנו למרות הכל ולמרות שאף אחד אחר לא אוהב…..
    כל הכבוד לבין הזמנים שמספרים את הסיפור שאף אחד לא רוצה לשמוע.
    ולתמר היקרה, בבקשה כתבי עוד סיפור. אני רוצה סיפור נוסף בלשון המדויקת והעדינה שלך שמתאר איך בכל זאת אפשר לתת אמון ולהשתקם ולהקים שוב בית (ואם יהיה לך אומץ, ספרי גם על כל הנשים שמתגרשות פעם שנייה, ואותן בכלל מי סופר?!)

  5. תודה שכתבת.
    אין מילים חוץ מזה.
    מצליחים לקרוא גם את מה שלא כתבת ואת מה שמוסווה וזה עדיין יפיפה ומרגש ואמיתי ונכון.
    תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן