פגשתי את ניקולאי בשוק. על ראשו היתה כיפה גדולה ומחגורתו השתלשלו ציציות. ברגע שראה אותי הוא עבר למצב דום וצעק, “וודקה יש?” מיד עברתי גם אני לדום וצעקתי, “כדורים!” ואז התחבקנו, וצעקנו ביחד, “ברוכהשם!”
האנשים שראו אותנו קפאו במקום וכנראה חשבו שהשתגענו.
תחילת הסיפור בשנה השלישית לעלייתי ארצה. אז קיבלתי צו גיוס לשנתיים וסיפרתי על כך לשמואל, אביו של תלמיד שלי. שמואל היה בעל חנות צילום ותקליטים, ובהשפעת בנו החליף את כל המלאי שבחנותו למוזיקה קלאסית.
“ברוסיה קיבלת פטור מהצבא?” שאל שמואל.
“כן,” עניתי. “מצאו אצלי בלב איזה שסתום שלא נפתח, או לא נסגר. אני לא מבין באינסטלציה.”
“אז למה שתתגייס פה בארץ?”
“נו… כאן זה משהו אחר. כאן זה העם שלי.”
הסיבה האמיתית לכך ששמואל לא רצה שאתגייס לשנתיים היא הבן שלו, שעשה לו הרבה צרות עד שהגיע ללמוד אצלי.
לא טעיתי. שמואל פנה להוריהם של תלמידי האחרים, והם פנו לראש העיר ואינני יודע למי עוד. התוצאה: עשרים וארבעה חודשים של שרות צבאי הפכו לחודשיים בלבד, חודש טירונות בגבעת אולגה ועוד חודש מילואים.
בתחילת החופש הגדול החלה הטירונות של “שְׂלַבְבֵּיתְנִיקִים”. בשלב הזה גויסו אברכי כוללים שיצאו לעבודה ועולים חדשים, רובם מרוסיה. הצטרפתי לאברכים. העברית שלי כבר היתה טובה, אפילו כמעט ללא מבטא זר, כך שהרוסים לא זיהו אותי. בכוונה לא גיליתי להם שאני מבין רוסית. זה היה טכסיס מוצלח, שאפשר לי לשמוע כל מה שיש להם לומר על הדתיים ועוד כל מיני דברים פיקנטיים.
יהודים חרדים הצטיירו בעיני רוסים כעב”מים, ועם זאת היו ביניהם מעט יהודים מאוקראינה, גליציה ובלארוס, בעלי זיקה ליהדות המתוקה של צ’ולנט וקוגל, והם קצת נמשכו אלינו.
ניקולאי, בחור גבוה וגמיש, תמיד לא מגולח ובעל עיניים נוצצות וחיוך שובב, אהב להסתובב בין האברכים. בסוף היום שמעתי אותו מספר לחבריו על כת ‘הדואגים לבריאותם’, שכל בוקר כורכים על הראש והזרוע מכשירים למדידת לחץ דם, עושים דיאטת הרזיה וכל רגע רוחצים ידיים וממלמלים כשפים.
ניקולאי, בחור גבוה וגמיש, תמיד לא מגולח ובעל עיניים נוצצות וחיוך שובב, אהב להסתובב בין האברכים. בסוף היום שמעתי אותו מספר לחבריו על כת ‘הדואגים לבריאותם’, שכל בוקר כורכים על הראש והזרוע מכשירים למדידת לחץ דם, עושים דיאטת הרזיה וכל רגע רוחצים ידיים וממלמלים כשפים.
למרות הגידופים והשטויות שניקולאי דיבר עלינו, הרגשנו שהוא מסוקרן ומשהו ממגנט אותו אלינו. ניסינו לשוחח אתו, אך הוא התחמק מכולנו בטענה ש”לא מבין עברית”. זה היה משחק כמובן. הוא היה שחקן מלידה ואהב לעשות הצגות.
כאשר בשבילי המחנה פגש אותו קצין ודרש להזדהות, כי לא הצדיע לו וגם היה ללא הכומתה, ניקולאי עשה פרצוף מטומטם, נמתח לדום וירה באומץ את כל הלקסיקון העברי שכביכול ידע: “וודקה יש? כדורים! בָּרוּכְהַשֵׁם! שָׁלָבְהַבָּא!”הקצין המופתע הסתכל ימינה ושמאלה, משך בכתפו והלך לדרכו. כשהוא התרחק כולנו פרצנו בצחוק.
מאז צרור המילים האלו השתרש אצלנו כסיסמה.
בלילה האחרון לפני השחרור ארגנו לנו המפקדים מסיבת פרידה סביב המדורה. באו כל הרוסים והאברכים. ניקולאי כיכב כרגיל. הוא סיפר בדיחות ברוסית, וקילל את הצבא ואת החרדים. הרוסים נהנו, צחקו והוסיפו קללות משלהם, ואז לפתע דיברתי רוסית.
האפקט היה מושלם: הלם, דממה ומבוכה. ניקולאי הסמיק ולא ידע איך להגיב, ובסוף גמגם בעברית הקלוקלת שלו: “אוקיי, סידרת אותנו. דיברנו הרבה שטויות. תשכח, זה לא ברצינות, אנחנו דוקא מכבדים אתכם, בכל אופן אני מכבד. אבל עכשו סקרנת אותי. איך יכול להיות שרוסי צעיר הולך עם כיפה ועם החוטים האלה, מתפלל, לומד תורה ומדבר עברית אפילו בלי מבטא, כמו צבר? אתה יכול להסביר? אולי תספר לנו. לפנינו לילה שלם.”
“לילה אחד לא יספיק,” אמרתי. “צריך אלף ואחד…”
מאז עברו עשרות שנים. היה זה בתחילת הסתו. ביום סגרירי אחד התפוצצה עלינו מגפת הקורונה.
ההסגר הראשון. כולם במעצר בית. רחובות ירושלים ריקים מאדם.
באמת, כמה זמן אדם מסוגל לשבת בין ארבעה קירות?! עטיתי מסכה ויצאתי לטייל בגאולה. הרוח הסתווית טאטאה עלי שלכת ובדלי סיגריות; הרגשתי כמו בעיר רפאים.
לקראתי בא איש גבוה, חליפה שחורה, כובע שהסתיר את מצחו ומסכה שהסתירה את אפו, פיו וסנטרו; רק עיניו היו גלויות, עיניים נוצצות ומוכרות שהביטו בי.
“וודקה יש?” שאל הוא כשהתקרב.
“כדורים!” עניתי אינסטינקטיבית.
“ברוכהשם!” קראנו ביחד והתחבקנו חזק.
“שלבהבא,” אמר ניקולאי. “אם אתה לא ממהר לשום מקום, בוא, תיכנס אלי, אני גר שני צעדים מכאן. אשתי והילדים ישמחו מאד. נשתה כוס קפה ונפטפט. לא התראינו שנים.”
“לאה, יש לנו אורח,” קרא ניקולאי. “ידידי מהצבא, אריה, את זוכרת? סיפרתי לך עליו. ארבעים שנה לא התראינו. נפגשנו עכשו ברחוב.”
“ישראל, חכה רגע,” ביקשה אשתו. “אני אסדר קצת את הסלון. הכל הפוך. סליחה,” פנתה היא אלי. “בלגן. הילדים… אתה יודע… קורונה. כל היום בבית… משתגעים.”
“ישראל?” שאלתי את ניקולאי. “עִברתּ את שמך?”
“מזמן! ‘כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹוקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל’. ביוונית ‘ניקולאי’ זה ‘מנצח עמים’. ‘ישראל’ הכי קרוב לזה. שאלתי את רֶב שלמה זלמן. הוא ברך והחלפתי.”
אחרי כוס קפה ודיווחים על מצבינו המשפחתיים וכולי, ניקולאי אמר, “אתה זוכר, בסוף הטירונות אמרת שלסיפורים שלך לא יספיקו אלף לילה ולילה. אז אולי תתחיל עכשו?”
“זה לא הולך ככה. אני צריך להתכונן,” אמרתי. “מגפה היא זמן מצוין לסיפורים.”
“רעיון טוב. כתוב ספר ושלח לי כשתגמור.”
“עם הקדשה,” אמרתי.
“וודקה יש? כדורים! ברוכהשם! שלבהבא…” אישר ישראל.
2
הטלפון צלצל. הקול העמוק והנרגש בצד השני לא היה מוכר לי.
“אריה? מדברת אשתו של ישראל… כן, כן, ניקולאי. הוא בבית חולים, במצב קשה. נפצע בעזה. כן, בעזה. התנדב. סרן. לא הצלחתי להחזיק אותו. אמרתי לו: ‘יש לך משפחה גדולה, ברוך השם, ילדים ונכדים, הם צריכים אותך. לא המדינה ולא הקדוש ברוך הוא מחייבים אותך ללכת ולסכן את חייך.’ אבל זה כמו לדבר לקיר. אתה לא מכיר אותו, הוא עקשן כמו פרד. עכשו הוא ב’הדסה’ אחרי ניתוח קשה. הייתי מבולבלת ולא הבנתי מה שהרופאים אמרו לי. ברוך השם, הוא כבר יצא מהטיפול הנמרץ וכעת בהכרה. הוא ביקש שאתקשר אליך, דוקא אליך, ואם תוכל, תבוא לבקר אותו. אני לא יודעת. הוא לא רצה אף אחד חוץ ממך.”
*
ניקולאי שכב בחדר לבד. מראשו, חזהו וידיו נמשכו כבלים וצינורות לטפטפות האינפוזיה, למכשירים שתקתקו ועבדו ברעש עמום, ולמסכים שעליהם רצו דיאגרמות.
“וודקה יש?” שאלתי.
הוא פתח את עיניו, הוריד מאפו את מסכת החמצן וחייך.
“מה עם הספר?” שאל.
הוא פתח את עיניו, הוריד מאפו את מסכת החמצן וחייך.
“מה עם הספר?” שאל.
“הספר צריך לצאת לאור בזמן הקרוב. כשיצא תקבל אותו במתנה עם הקדשה, כמו שהבטחתי.”
“איזה שם בחרת? אני זוכר שהתלבטת בין כמה שמות.”
“עולם איום ונפלא.”
“בשביל זה רצית לראות אותי?” שאלתי.
“לא רק. כולם שואלים על בריאותי ואני צריך לדווח לכולם איך אני מרגיש, מה כואב לי, מה לא כואב ומה אמר הרופא, כאילו נגמר כבר העולם בחוץ. נמאס לי. הבטחת לי סיפורים, זה הזמן לקיים את הבטחתך.”
“הרמב”ם אמר, שמעשה אחד יכול להכריע את העולם לכף זכות או לכף חובה. פחד נוראי תקף אותי כשקראתי – אולי בדיוק מעשַי חסרים לאיזון. נכון, הקדוש ברוך הוא צמא ללימוד ולתפילות שלנו, אבל, עשיתי חשבון: הרי אני כמעט זקן, הזיכרון וכושר הריכוז בגיל הזה כבר לא כמו אצל צעירים, וכנראה שהלימוד שלי יחשב בשמים פחות מהחסד שאני יכול לעשות. חוץ מזה, הרי אפשר ללמוד גם בעזה! לקחתי את המסכת שאני לומד ושני ספרי מוסר ונסעתי.”
ניקולאי עצם את עיניו והוריד את ראשו על הכרית.
“ארים לך את ראש המיטה,” הצעתי. “יהיה יותר נוח.”
הוא הנהן בראשו. פניו האפירו והתחדדו. מיהרתי לקרוא לאחות. היא נכנסה ובקשה ממני לצאת.
“הוא מאד חלש,” היא הסבירה. “אסור לו להתאמץ.”
“תחזור,” לחש ניקולאי בשפתיו החיוורות.
יצאתי לפרוזדור וחיכיתי. כעבור עשר דקות האחות יצאה. “הוא בכל זאת מבקש שתיכנס,” אמרה. “אבל תשים לב, ואם תראה שקשה לו תקרא לי מיד.”
חזרתי לחדרו והתיישבתי על יד מיטתו. אפו ופיו שוב היו מכוסים במסכת חמצן.
“שמע ואל תדבר,” אמרתי לו. “אסור לך להתאמץ. כשתבריא בעזרת השם תוכל להשלים את כל הדיבורים שהפסדת.”
ניקולאי סימן לי בעיניו להסכמה.
שתקתי, כי הייתי צריך לחשוב.
“הסתכל בעיני הבריאה,” אמרתי בסוף. “הרי אומרים שעיניים הן חלון לנשמה, ולבריאה יש נשמה, תאמין לי, תראה שהעולם נפלא – כל בריאה חיה בזכות בריאה אחרת ובו בזמן מחיה בגופה בריאה נוספת. אַי, יש חזק וחלש? אתה זוכר, ברוסיה הכריזו שעל כל זאב מת משלמים עשרים רובל, כי זאבים מזיקים. התוצאה? בעדרי כבשים וחיות בר התחילו להתפשט מחלות. אז קבעו קנס גדול על מי שהרג זאב.”
שמתי לב ליהודי לבוש בחלוק לבן מעל הפראק שעמד בפתחו של החדר והקשיב לסיפורי. כשסיימתי הוא נכנס, ברך אותי לשלום וניגש אל מיטתו של ישראל.
“אבא, הרופא אסר עליך להתאמץ,” אמר בעדינות. “זה מעכב את הבראתך. אני כאן מהבוקר ועוד לא זכיתי לראותך נח אפילו דקה.”
ישראל נשם עמוק. “מה לדעתך אני עושה כל היום? לובן לבנים לפרעה?”
הוא פנה אלי. “תכיר בבקשה, זה בנצי, בני בחורי.”
בנצי פרש כפיים והסתובב אלי. “אי אפשר אתו.”
הוא התלבט דקה. “אפשר לבקש מכם לדבר בחוץ?”
“זה סיפור טרָגי,” אמר בנצי. “אבא החליט ללכת לעזה. רב עם אמא. אף אחד לא הצליח לשכנע אותו להשאר. על דני, אחי הצעיר, זה השפיע מאד. מאז שאבא נסע הוא לא היה מסוגל ללמוד, היה עצבני וקצר רוח, ובסוף פרש מהישיבה והתגייס.”
הוא נעצר ושתק זמן רב. היה ניכר שהוא מתלבט אם להמשיך.
“בתחילת שבט אבא נפצע ודני נהרג מפגיעה של פצמ”ר.” בנצי רצה להגיד עוד משהו, אבל הלשון לא נשמעה לו. בסוף הוא הצליח להוסיף, “הם היו ביחד,” ונתן דרור לדמעות.
“אמא לא ישבה שבעה בבית. מיום פציעתו של אבא היא לא יצאה מבית החולים, אבל כשהכרתו חזרה, היא מיד עזבה ולא באה אליו עוד; רק אני ואחיותי יושבים אתו. נדמה לי שאבא לא יודע שדני נהרג. הוא לא מדבר עם אף אחד ורק שואל מדוע אמא לא באה. אנחנו עונים לו שהיא עם קורונה והרופאים לא מרשים לה להכנס לבית החולים, וכל שכן להתקרב אליו. היא מאד מסכנה. אין לה כוחות נפש לחלוק את הטרגדיה עם בעל פצוע ובאיזשהו אופן מעורב באסון שקרה.
אין לי מושג למה אבא רצה רק אתכם, אבל כנראה שיש לזה סיבה. אולי הקב”ה מינה אתכם לפתור את הפלונטר הנוראי הזה.”
“טוב שסיפרת,” אמרתי. “אני צריך להתייעץ עם הרב. אשתדל לפגוש אותו עוד היום. תתקשר אלי כדי שאוכל לשמור את מספרך. עכשו אני צריך ללכת. רק אכנס להיפרד ממנו.”
3
הרב שלח אותי ללמוד את פרשת העקדה. “תמצא בה את הדרך,” הוא הבטיח.
תוך כדי עיון בפרוש של מלבי”ם על הפרשה נזכרתי בסיפור ששמעתי מאחד הלומדים בישיבה לרוסים, שבה לימדתי בתקופת העליה הגדולה מברית המועצות.
למחרת הלכתי לבקר את ישראל. ליד מיטתו ישבה אשה צעירה.
“אתה אריה?” שאלה היא. “אבא ישמח מאד לראותך, אבל הוא נרדם לפני כמה דקות. יש לך זמן לחכות?”
“אני לא ישן,” אמר ישראל. “תגידי לאריה שיבוא.” קולו היה חלש ועייף.
“אולי אבוא יותר מאוחר? שאלתי. “נראה לי שאתה צריך לנוח.”
“שב. טוב שבאת. הסיפורים שלך מבריאים אותי. אז, בטירונות, אמרת שצריך אלף ואחד, אתה זוכר? אתמול סיפרת אחד, אז נשארו עוד אלף.”
“טוב,” הסכמתי. “הבטחות צריך לקיים. אז תשמע. אבל אני לא איעלב אם תירדם…”
קירבתי את כסאי למיטתו והתחלתי לספר את הסיפור שהכנתי.
“בשנות התשעים לימדתי בישיבת שבות עמי. בשבוע של פרשת וירא, מאיר קפלן, אחד התלמידים הרציניים בישיבה, ביקש לדבר אתי. הוא נראה מוטרד מאד.”
“אני שייך לדור ניצולי השואה הקומוניסטית בני ניצולי השואה הנאצית,” סיפר הוא. “אבי היה בשבי הגרמני, ואחרי שחזר, הסובייטים האשימו אותו בבגידה במולדת ושלחו אותו למחנה גולג. ממנו הוא כבר לא חזר. לאבי היו שני אחים – שניהם נהרגו במלחמה. לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי, כי נאצים שרפו את כולם. אמי לא זכרה כלום. נשארתי ערום מתולדות ומִעבר. קפלן הוא שם משפחה של כהנים, אך לא הצלחתי להשיג שום עדות לכך. הבנתי שתולדות משפחת קפלן צריכות להתחיל מאפס, ועלי להיות מספר אחד.
ברוך השם, התחתנתי ונולד לי בן, יצחק, על שם אבי – הוא קפלן מספר שתיים. חזרתי בתשובה ואני מנסה להחזיר את כל מה ששדדו ממני הקומוניסטים. כשהגעתי לפרשת העקדה, הזדעזעתי – איך יתכן שא־ל רחום וחנון מעמיד בניסיון שאין כדוגמתו את בן טיפוחו? חיפשתי בכל המפרשים ולא מצאתי תשובה.
הפסקתי לישון בלילות. אמונתי נסדקה. אני רק עוצם את עיני ורואה את יצחקי, בני אהובי, קפלן מספר שתיים, עקוד על המזבח. אני לא מסוגל להמשיך ככה!”
“תן לי לחשוב,” אמרתי. “עד סוף השבוע בעזרת השם תהיה לך תשובה.”
4
באמת, במפרשים לא מצאתי אפילו רמז לסיבת החומרה של הניסיון, אכן לא נותר לי, אלא לחפש סברה משלי.
מילת המפתח של העקדה היא “נסה” – ניסיון. מטרת ניסיונות היא גילוי דבר חדש. שורש מילת ‘ניסיון’ הוא ‘נס’. נס הוא סימן הכר, כמו נס הרים. נס הוא גם דבר שמעל הטבע, סימן הכר של הקב”ה. אברהם אבינו היה הראשון שאמונתו נתנה לו את הכוח לעמוד בניסיון הנורא הזה, שתוצאתו היא נס גילוי האיל שהוכן שם מששת ימי בראשית. הוא איל של קרבן אשם וקרניו הם השופר של הגאולה. האיל הוא נס גילוי הרחמים שלפנים משורת הדין.”
“זה יפה מאד!” אמר ישראל. “תמשיך.”
“טוב, בקיצור, לקב”ה היתה המטרה לתת לנו כלי לעורר רחמיו לפנים משורת הדין. כדי להגיע למטמון האדיר הזה, שאנו קיימים בזכותו עד היום, היה צריך לעבור ניסיון קשה מנשוא, ורק אברהם אבינו היה מסוגל לזה.
הסברתי את זה למאיר ומאותו יום הוא ישן שנת ישרים.”
ישראל שתק. דמעות זלגו על לחייו. נכנס בנצי. בתו עמדה ליד החלון והסתכלה החוצה, פוחדת לזוז. בנצי רצה לומר משהו, אבל כשראה את הדמעות, בלם את פיו.
ישראל שתק. דמעות זלגו על לחייו. נכנס בנצי. בתו עמדה ליד החלון והסתכלה החוצה, פוחדת לזוז. בנצי רצה לומר משהו, אבל כשראה את הדמעות, בלם את פיו.
החדר התמלא דממה וציפיה. נדמה שהיה צריך רק ניצוץ כדי שהכל יתפוצץ ויעוף באוויר.
“אתם חושבים שאני לא יודע שדני נהרג?” אמר ישראל בשקט. “הייתי בהכרה כשזה קרה. ראיתי גם שהוא הציל אותי ועוד כמה חיילים שהיו אתנו.”
בכי פרץ מבתו. היא הסתירה את פניה בכפות ידיה וברחה מהחדר. בנצי ואני עמדנו המומים.
“בנצי,” פנה אליו ישראל בשקט, “תתקשר לאמא ותגיד לה שאמרתי שאני אשם מאד לפניה, ואם היא יכולה לסלוח לי שתבוא מיד. אריה, תודה לך. אני לא יודע איך מודים על הצלת נפש, אבל זה מה שעשית.”
נכנסה האחות כועסת מאד. “תצאו מיד!” היא פקדה. “אתם לא מבינים שזה מסוכן בשבילו?!”
עמדנו בחוץ וחכינו לאשתו. ראינו אותה רצה לאורך הפרוזדור הארוך. היא ראתה אותנו אבל לא התייחסה, ובלי להתעכב נכנסה לחדרו של ישראל.
דרך הדלת הפתוחה ראיתי את שניהם בוכים.
רופא המחלקה והאחות עמדו בצד השני של המיטה ועשו את עצמם בודקים אינפוזיות. גם מעיניהם זלגו דמעות.
2 Responses
וואו.
קראתי בלי לנשום.
סיפור מדהים. עמוק ומרגש. אהבתי.