“את מכירה בחורה בשם חני פרקש? הבנתי שאתם שכנים?”
שכנים מאד, תודה. פרקש היו שכנים עוד לפני שקנינו דירה בבניין הזה, וחני הייתה בייביסיטר של חלק מהילדים שלי. אז למרות שהשתוקקתי למלמל שאני גרה בדירה פרטית, אספתי נשימה עמוקה וקפצתי לרשת.
“ספרי לי עליה,” ביקשה בנימוס האישה שלא הכרתי, אבל נתנה בי אמון. “איך המידות שלה?”
“היא מקסימה,” שיבחתי בכנות. באמת אהבתי את הבחורה הזו. “טובה, נחמדה, טובת לב, חביבה מאד, מקסימה, מאד מאד נעימה ומאירת פנים.”
“זה… יפה,” אישרה המבררת בזהירות. “תוכלי להיות יותר ספציפית? מה זה אומר נחמדה? יש בה גם משהו פחות נחמד? כולנו הרי לא מושלמים,” היא צחקקה והעליבה אותנו.
שקעתי באנחה במלכודת, ובחנתי בדאגה את החורים סביבי. הם היו גדולים מדי, ואני ידעתי שבסוף אפול, ואפיל איתי את חני.
“היא הייתה בייביסיטר של הילדים שלי,” הרחבתי. “והיא ממש צנועה, ואוהבת ילדים ומתייחסת יפה לכל אחד.”
“אין ספק שהיא נחמדה,” אבחנה הנפה. “אבל מה חוץ מזה? איך השכל שלה? אפשר להתרשם הרבה מסמול טוק מדי פעם…”
אולי זאת אשמתי, שאף פעם לא ידעתי לברור אורז כמו שצריך. שמעולם לא הבנתי האם הנקודות השחורות הן תולעים, או שגם האורז הוא כמונו; לא מושלם.
אולי זאת אשמתי, שאף פעם לא ידעתי לברור אורז כמו שצריך. שמעולם לא הבנתי האם הנקודות השחורות הן תולעים, או שגם האורז הוא כמונו; לא מושלם.
“חכמה, בטח,” עניתי בסרבול. היא הרי לא טיפשה, נכון? מעולם לא חשבתי שאין לה שכל, אז קרוב לוודאי שיש לה אחד כזה.
“איזה סוג חכמה?” היא חקרה. “את יודעת, יש כל מיני סוגים. יש אלה שמצליחות במבחנים אבל אין להן חכמת חיים מי יודע מה. יש כאלה עם הרבה ידע עולם, אבל לא יודעות להסתדר עם אנשים. וכן הלאה וכן הלאה.”
אלוקים, לא היה לי מושג. אולי אם הייתה ממשיכה לפרט, במקום לסמוך עלי שאשלים בכוחות עצמי את ה’הלאה’, הייתי מצליחה לשבץ איפשהו את חני על רצף התבונה.
“היא חכמה,” הבטחתי חלושות. “לא יודעת בדיוק להגדיר לך איזה סוג של חכמה, אבל טיפשה היא לא.”
הייתה שתיקה, ואני השתוקקתי להתנפל בהמון מילים טובות על חני, כאלה שיחפו על הסרבול המילולי שלי. איפה אני על הרצף ההוא?
“אז לא היית מציעה אותה למישהו שאת באמת מעריכה, נכון?”
הטלטלתי על הנפה, וקמח התאבק סביבי וטשטש את ראייתי.
“היא מקסימה, באמת!” התחננתי. “תקשיבי, הבעיה לא אצלה, אלא נטו אצלי. אני פשוט… איך לומר את זה? יש לי סוג של לקות בלהגדיר אנשים. אני יודעת שהיא נהדרת ואני אוהבת אותה באמת, אבל אין לי מושג איך ל… איך לבטא את זה במילים.”
לא בדיוק, אבל קרוב.
זה לא שקשה לי להגדיר במילים, אין לי בעיה עם מילים. את חלקן אני כל כך אוהבת, שאני אפילו לוקחת לשימוש חוזר. רק ש… כשאני נהנית ממישהו, פשוט טוב לי איתו, ואין לי מושג למה. לא מצליחה לפרק את סך התכונות שלו ולהציג אותן כהוכחה. תופסת את האנושות ככה; פסולת עם האוכל ביחד.
לפעמים אני תוהה איך קיבלתי את אשר. איך העזתי לומר לו ‘כן’, בלי שידעתי למה.
היה לי טוב איתו, וחיכיתי כל פעם לפגישה הבאה. הוא היה נחמד וחכם והקשיב לי. הוא ניתח בשביל שנינו, והחליט שאנחנו מתאימים. ואני סמכתי עליו.
אבל מי מבטיח שאזכה לנס נוסף?
**
“חוי, בת דודה שלך, התקשרה להציע שידוך לאלי,” עדכנתי את אשר בערב. הוא הניח את הסכין על משטח החיתוך והסתובב אלי בהבעת ההתרגשות הטרייה והנאיבית הזו, של הורים לבני עשרים ואחת וחצי.
“באמת? אז איך שתקת עד עכשיו? ולמה את נראית בדיכאון? לא נשמעת הצעה טובה?”
“נשמעת הצעה טובה מאד,” נאנקתי. “חוי השאירה לי מספרים של חברות כדי שאברר. היא אומרת שזו בחורה שתיחטף עוד לפני שנאכל ארוחת ערב. חכמה, יפה, מוצלחת, מוכשרת עובדת, מרוויחה טוב…”
“זה מבלבל נורא,” ציין בעלי. “לפי הטון שלך נשמע ששמעת דברים הפוכים בדיוק!”
“כי אני לא יודעת לברר!” גנחתי. “אתה מכיר אותי, זה לא בשבילי הדברים האלה! אין לי מושג מה לשאול, איך לזהות אם החברה באמת מתלהבת או רק מחמיאה לשם הנימוס. מה לשאול, איך לחקור… אי אפשר פשוט לוותר על זה?”
“אפשר,” הניח אשר בחיוך עקום. “אבל אז נצטרך להפגיש אותו פעם בשבוע.”
“אז אולי אברר בשלב האחרון…” הרהרתי בתקווה. “אחרי שהוא ייפגש כמה פעמים ואדע יותר על מה לחפור ובמה להתמקד.” אולי סמוך לסעודה יהיה לי קל יותר.
“לפחות תתחילי,” ביקש בעלי. “שנראה אם יש בכלל כיוון, אם חוי צדקה. רק לשאול כמה שאלות כלליות, יהיה לך כל כך קשה?”
**
החברה הראשונה של אפרת אמרה שאין דברים כאלה.
“היא מוצלחת?” הקראתי מהרשימה של חוי.
“מאד מאד מוצלחת, זה בדיוק מה שאני אומרת לך! פצצה של כישרון!”
סימנתי וי מלא סיפוק גם ליד מוכשרת.
“ויפה?”
“בטח, מאד!”
“הבנתי שהיא כבר עובדת, נכון? את יודעת במה?”
“לא משנה במה היא עובדת,” הצהירה החברה בהתרגשות, “היא בטוח הפצצה של המשרד ותרוויח המון, גם אם עכשיו היא עדיין לא מרוויחה. היא טיפוס כזה, אני אומרת לך!”
נופפתי בגאווה עם הדף שבידי אל אשר. “נשמעת באמת מוצלחת,” הבטחתי לו והצבעתי על סימוני הוי הנחושים. “כל מה שחוי אמרה, היא אישרה.”
“אבל זה…” אשר בחן בייאוש את הדף. “זה הכול? היא לא אמרה עוד דברים? מה עם מידות למשל? שכל? יראת שמיים?”
“אבל זה…” אשר בחן בייאוש את הדף. “זה הכול? היא לא אמרה עוד דברים? מה עם מידות למשל? שכל? יראת שמיים?”
“שכחתי לשאול,” הודיתי בחשש. “ומה זה היה עוזר בכלל אם הייתי שואלת? היא הייתה אומרת שיש מידות ויש שכל ויש יראת שמיים. מה הייתי מסיקה מזה?”
“לא יודע,” נאנח בעלי. “אולי צדקת שזה לא בשבילך.”
“אז תתקשר אתה,” הצעתי בעייפות. “אתה מבין באנשים הרבה יותר ממני.”
“אויש, זה לא מקובל,” מחה אשר. “טוב, אולי רק הפעם נסתפק בחוות הדעת של חוי ונבקש ממנה לברר עוד קצת בשבילנו. זה באמת נשמע משהו טוב, לא כדאי לחכות.”
**
השעון במטבח שלנו עושה את העבודה בדרך כלל, אבל הערב הזה הוא הוציא לי לשון וחזר אחורנית בכל פעם שהסתובבתי לשיש.
“עד עשר הוא יתקשר?” החזקתי את הפלאפון ואשר עצר באמצע הסיבוב ליד הטלפון במסדרון.
“אולי הוא ירצה לחשוב קצת לפני שידבר איתנו,” הציע בעלי בתקווה. “את יודעת, לעכל קצת, לגבש עמדה לפני שהוא מחליט לכאן או לכאן.”
כשאלי התקשר סוף סוף, הוא היה מגובש עד עמקי נשמתו.
“זה בדיוק זה!” הוא השתלהב באוזני, והלב שלי עשה קפיצת ראש אחת הישר על הצלעות. “הייתה פגישה מדהימה, אין דברים כאלה! היא חכמה והיא מוכשרת והיא מעניינת ונראית טוב ו… יואו, החברים שלי תמיד אמרו שפגישות ראשונות הן משעממות ואי אפשר לדעת שום דבר. אבל זה היה פשוט… לא יודע, מדהים.”
“אז זה כן?” נצרדתי.
“ברור!” התנשם הבן שלי. “הכי כן שיש.”
הוא חזר סהרורי וסמוק גם מהפגישה השנייה והשלישית. “אין דברים כאלה,” היה רוב מה שהצלחנו לסחוט ממנו בימים אלה. “פשוט, וואו, משהו נדיר.”
“אני פוחדת,” הודיתי באותו ערב, ובעלי הרים אלי מבט קמוט מעל לחשבון החשמל. “זאת אומרת, הוא כבר לפני פגישה רביעית, ולפי איך שזה נראה, הוא היה סוגר אתמול, מצדו. ואני… ואנחנו… זה לא נורמלי, אשר! אני לא באמת ביררתי עליה! אנחנו פשוט… דילגנו על השלב הזה איכשהו ושלחתי אותו באופן אקראי לגמרי!”
“אבל הוא ממש מבסוט,” נאנח בעלי. “זה לא ממש אקראי.”
“מאד מבסוט,” הסכמתי בקול קודר. “אבל היא הראשונה שלו, ויש לו בדיוק אפס ניסיון בדברים כאלה. ומי אמר שהוא לא… ירש ממני את ה…”
אשר השפיל את עיניו. לא היה לו כינוי בדיוק, למשהו הזה שחסר לי, שבגללו הפך הניפוי שלי לחסר ערך. אבל אם אלי לוקה בו גם הוא, מי מבטיח לי שהוא לא מסונוור מדי מכדי לזהות את הפגמים?
אלי היה צריך אותי במשך עשרים שנות חייו. האכלתי אותו, טיפלתי וחינכתי ושמרתי עליו. ופרנסתי אותו גם, לפחות עד לפני כמה שנים. אבל אם אני לא יכולה להגיש לו שידוך שעבר את הסינון והביקורת שלי, מה אני שווה בכלל?
“אני חושבת שאת צריכה לפגוש את אפרת,” טענה חוי למחרת. כתבתי על שולי חשבון החשמל ודחפתי לעבר אשר: היא רוצה שאפגוש את הבחורה.
הוא נענע בראשו בספקנות וכתב בצד השני: בשביל מה? זה לא התחום שלך.
בלעתי את רוקי והסבתי את מבטי. הוא צדק כמובן, ואין לי מושג למה התכווץ משהו בבטני. הרי אני תמיד מצהירה שאין לי מושג איך לנתח אנשים, ואני גרועה בזה. למה השורה הקצרה של אשר פוגעת בי ככה?
“אולי אין טעם,” עניתי בקול ויצאתי עם הטלפון מהמטבח. “הבן שלי די בטוח בעצמו ואין לי מושג אם אצליח להבין משהו בכמה דקות שיחה.”
“אני חושבת שזה הכרחי,” התווכחה השדכנית. “היה פעם שידוך שהצעתי, שירד דקה לפני הוורט כשהאמא של הבחור פגשה את המיועדת והתנגדה לה בכל תוקף. לא כדאי שזה יקרה גם לנו חלילה.”
לא הצלחתי לדמיין את עצמי מתנגדת בכל תוקף למשהו שהבן שלי רוצה, אבל לא יכולתי להתחמק מהצעד הזה. לפחות אעשה משהו, גם אם הוא מיותר וטיפשי.
היא ישבה על ספסל בקצה החורשה, השיער החלק שלה מתנופף ברוח, נעל עקב זהובה אחת מתנדנדת מעל השנייה, ולעסה מסטיק. זה היה מוזר לי, אבל הנחתי שהלעיסה מרגיעה אותה. גם אני הייתי מחפשת משהו שיסיח את דעתי, כשחמות פוטנציאלית באה לבחון אותי. חבל שהיא לא יודעת שאין לי דף התשובות.
“ערב טוב,” חייכתי אליה, משדרת לה רוגע ושלווה. היא חייכה חזרה בשאננות, אז שמחתי שהצלחתי.
“אז מה נשמע? איך את… איך בעבודה?”
“ברוך השם,” אפרת חייכה אלי במתיקות. “עובדת פרך כמובן, מסיימת לפעמים אחרי שבע בערב. אבל אני אוהבת את זה, מלא סיפוק, את יודעת. משערת שעוד מעט אקבל קידום, כבר שמעתי כמה רמזים מלמעלה.”
“זה מעולה!” חייכתי אליה בחום. קידום זה טוב, שמחתי בשביל אלי.
“בטח לך זה נראה ממש מיותר לעבוד כל כך קשה, לא?” היא נשענה אחורנית על הספסל ובחנה אותי בחיוך קל.
“מ..מיותר?” נדהמתי. “מה פתאום! כל אחד עושה מה שטוב לו, אז אם זה טוב לך, וודאי שזה לא מיותר חלילה!”
“לגמרי,” הסכימה אפרת. “אז לך זה טוב לא לעבוד?”
“לא ממש,” גמגמתי. מסיבה כלשהי, הנשימה שלי התקצרה. “זה לא ממש היה מתוכנן, זאת אומרת, עבדתי בעבר ואז לקחתי הפסקה אחרי הלידה האחרונה ועוד לא ממש הצלחתי לחזור לזה.”
“וואו,” הנהנה אפרת לעומתי באהדה. “גם אני לא עובדת הרבה רק כי זה מה שטוב לי, אלא כי זה מה שצריך לעשות. לכן אני לוקחת על עצמי שעות נוספות ועוד פרויקטים. אני משערת שגם כשיהיו לי ילדים אני אהיה יחסית כזו, בגבול האפשרי. אני חושבת שאין דבר כזה יותר מדי כסף בימנו.”
“היא חרוצה,” הגדרתי מאוחר יותר לאשר שחיכה לי בדרך לערבית. “נחושה, בטוחה בעצמה, חכמה, מתקשרת, נראית מצוין.”
ולא סבלתי אותה.
עצרתי את נשימתי כשהמשפט האחרון כמעט נמלט משפתיי.
“לא ממש חיבבתי אותה,” הודיתי בלחישה. “לא יודעת בדיוק למה. אולי אני צריכה… אלי הרי ישאל אותי מה אני אומרת. אתה לא חושב שאני צריכה לספר לו?”
“שאת לא מחבבת אותה? בלי סיבה ברורה? לא חושב שאת צריכה, ממש לא. הוא פגש אותה כמה פעמים, ומסתדר איתה מצוין. ואת הרי… את תמיד אומרת שאת לא מבינה באנשים, וגם עכשיו יש לך רק דברים טובים לומר עליה.”
“אבל פשוט הרגשתי…” גיששתי אחרי מילים, שנעלמו ממני כמו החמצן על הספסל ההוא.
“קודם לא רצית לפגוש אותה,” הזכיר אשר בעדינות. “ועכשיו את רוצה להוריד את השידוך הזה רק בגלל הרגשה מעורפלת?”
לא רציתי. אבל גם לא יכולתי לדמיין שהאישה הזו תהיה אשתו של אלי ואם ילדיו.
אשר צדק. אני צריכה לשתוק.
**
קרוב לחצות, התקשרתי לבן שלי.
“איך היה?” הוא בירר בלהיטות.
“היא חכמה,” אמרתי בשקט. “ומוכשרת ומוצלחת ומדהימה.”
“נכון?” הוא התנשם בהתרגשות.
“אבל אלי…” לא סיננתי את המילים הבאות, הנחתי להן פשוט לגלוש החוצה. “היא גורמת לך להרגיש טוב עם עצמך?”
חשבתי שיענה מיד. הייתי בטוחה שיתפרץ בתשובה חיובית מעריצה ומאושרת. אבל הוא שתק.
“אני… אני אחזור אלייך, אני צריך… לא יודע אם לישון, אבל אני צריך לילה.”
בשמונה בבוקר, אלי התקשר. הקול שלו היה חרוך מחוסר שינה, והלב שלי התכווץ כשקלטתי מה עשיתי לו.
“אני חושב שאת… מה ששאלת… זה המם אותי. פתאום קלטתי שאני לא… לא טוב לי, לא באמת. זאת אומרת, טוב לי שאחת כמוה רוצה אותי, את מבינה? כי מה אני שווה בכלל? אני לא טוב בשום דבר מיוחד ולא אינטליגנט ולא חריף או מוכשר טרוף או משהו. אז הרגשתי טוב שאחת כמוה רוצה אותי בכל זאת וחושבת שאני שווה, שהיא מסכימה להמשיך למרות שאני לא משהו מיוחד.”
“אתה כן,” נשנקתי. “אתה הכי מיוחד שיש, תאמין לי.”
“אז מה…” הוא התעלם מהספונטניות האימהית שלי. “מה אני עושה, אמא?”
חשבתי על הנשימות הקצרות שלי. על התחושה של הגרון המכווץ והשרירים הדרוכים עד שהיא הלכה. אני לא מבינה באנשים, אבל תמיד ידעתי אם לילדים שלי באמת כואבת הבטן, ואם הבוהק בלחיים הוא תוצאה של חום גבוה או התרגשות.
“תבדוק את הריאות שלך,” הצעתי לו, כי לא יכולתי לומר לו ללכת אחרי השכל והלב. לא כשאני עצמי חוששת לסמוך עליהם. “בחורה שתעשה אותך מאושר, היא כזו שבזכותה אתה נושם בקלות רבה יותר. רוצה לנשום. יודע שמגיע לך לקחת, כמה חמצן שתרצה.”
5 תגובות
זה כך כך יפה!
את פשוט כותבת נדיר!
את מירי סגל הידועה?:)
לא נראה לי שיש עוד מירי סגל סופרת:)
סיפור מדהים!!
וואו כותבת ממש מוכשרת, פשוט מעולה
וואו
סיפור מדהים ביופיו
המסר נוקב עוצמתי ואמיתי כל כך,
בתור בחור שנפגש הרבה זמן, אני יכול להעיד שזה המדד הנכון ביותר –
לא רק תחושת המשיכה שלנו, אלא האם אנחנו מרגישים רגועים ושלווים יותר,
“בחורה שתעשה אותך מאושר, היא כזו שבזכותה אתה נושם בקלות רבה יותר- – – ”
נוקב, עוצמתי, אמיתי