בלי חרטות

היא העיפה את הכרית מפניה וחבטה אותה בכוח בקיר הוורוד. זאת היתה טעות ענקית, טעות פזיזה, טעות שאסור לעשות. תמיד תיקנו אנשים סביבה את השגיאות הקטנות שלה, בחיוך סלחן ששמרו רק בשבילה. אבל אף אחד לא יוכל למחוק את הטעות הזו. לא בלי להשאיר סימן שישפיע לנצח על שניהם. מה היא תעשה אתו בכלל?

החדר שלה היה ככל הנראה המקום היחיד שבו לא יורים מולה חיוכים מסוחררים, לא אורבים אחים מאושרים ולא נוקשות דודות עם מגן בצורת עוגה.

שירי דילגה את הדרך אליו בחצי ריצה, ונשענה לחלקיק שניה על הדלת הלבנה. 

“חמותך!” היא קפאה, אישוניה משוטטים אחורנית אל אמא שלה שהתקרבה בחיוך גאה ונופפה אליה בטלפון האפור.

“לא.” היא רק סימנה את המילה בפיה, כי החמות שלה, האישה עם החליפה הירוקה והחיוך הענק, היתה ממש כאן, צמודה לחדר הפרטי שלה. אם שירי תפתח את הדלת, אמא תיכנס אתה יחד, וגם המקלט האחרון יילקח ממנה.

אמא חייכה כאילו היה זה משחק, וקירבה את הפלסטיק הצונן לאוזנה של הכלה. “מותר לך להתרגש!” היא לחששה, עצה שהחמות והיא קיבלו עכשו בו זמנית.

“מזל טוב, שירי!” היא זכרה את הקול שלה מתחילת הפגישה הרביעית, עמוק ומדוד. 

“מכל עבר!” התנשפה החמות באוזנה הצורבת. “אנחנו לא מפסיקים לשמוע דרישות שלום חמות עלייך. על המידות, החברותיות, המתיקות! איזה אושר! איזו שמחה! איך את, שירי? מצליחה לעכל?”

חומצה עלתה בגרונה, מכווצת את גרונה ונועצת ציפורניים במיתרי קולה. ומה אם פשוט תטיל את השפופרת על הרצפה ותטרוק את הדלת? חמותה אולי תתהה עד כמה מדויקות היו ההגדרות על המתיקות והמידות הטובות שלה, אבל שירי תהיה כבר עמוק בתוך החדר, ואף אחד לא יוכל לגרור אותה משם.

ומה אם פשוט תטיל את השפופרת על הרצפה ותטרוק את הדלת? חמותה אולי תתהה עד כמה מדויקות היו ההגדרות על המתיקות והמידות הטובות שלה

“כמעט מעכלת,” היא צחקקה במתיקות. “אבל את יודעת איך זה, אני צריכה לישון על זה לילה כדי להאמין שאני באמת כלה.”

ובסוף באמת הגיע הלילה.

החדר היה אפל ואטום, ומבחוץ כבר דעכו קולות הצחוק של אבא ואמא המאושרים. מחר בערב יערכו את הוורט והאירוסין ביחד. המשפחה שלו רצתה לשתות לחיים כבר הערב, אבל אבא ואמא העדיפו לאחד את האירועים. האם הם פשוט קלטו את הלילה משתקף באישוניה, במקום הכוכבים?

היא ידעה שלא. ההורים שלה, והשכנים והמשפחה, ראו רק את השמש שהדליקה בשבילם.

*

כשהיא הטילה את הכרית על פניה ועצמה עיניים, יכלה לראות תחת עפעפיה המכווצים את הרגע הסופי ההוא. שאין ממנו יציאה, רק מדרון.

הם ישבו על ספסל עץ סדוק מול הים, ויוני שחרר בתנועות עצבניות את העניבה הכחולה שלו, רופף אותה עד שכמעט התנתקה מצווארו.

הוא מעולם לא ויתר על עניבה, והן תמיד היו כחולות.

שירי בדיוק רכנה אל החול וקמצה חופן גרגרים בין אצבעותיה, כשהיא שמעה אותו.

הוא השתעל, ניער את גרונו, ואז פלט משהו שנשמע כמו: “ניחושבשאפעםלאהייתיבטוחיותר.”

היא הרימה את עיניה ופגשה בפניו האדומות מאד. היא חשבה שמעולם לא נראה בטוח פחות.

יוני השפיל את עיניו החומות לחול, ואוזנו השמאלית בערה בשני לוהט. “אני חושב ש… נראה לי שאנחנו ממש… זאת אומרת, נראה לי שעכשו אני מוכן… את חושבת ש…?”

לא ככה היא דמיינה את הרגעים האלה, באלפי החלומות הקסומים שלה. הים והחול התאימו בדיוק, אבל הוא לא היה אמור לדבר ככה. להשתעל ככה. לחשוש ככה.

היא לא יכלה לשאת את זה יותר, את חוסר האונים והגמגום הלכוד שלו. זה לא הגיע לו, והוא לא אשם שבחלומות שלה הוא נראה בטוח וגברי בהרבה.

היא לא יכלה לשאת את זה יותר, את חוסר האונים והגמגום הלכוד שלו. זה לא הגיע לו, והוא לא אשם שבחלומות שלה הוא נראה בטוח וגברי בהרבה.

אז זו היתה חמלה, מה שהניע את מילותיה לצאת בלי מחשבה?

“בטח שכן,” היא אמרה בחום, והוא בלע את רוקו בהפתעה. “ברור שאני מסכימה.”

אחר כך תלש מישהו את חוט הזכרונות האחרים. הם קמו, היא חושבת, והמשיכו לטייל. האם הם מיד התקשרו להורים? הוא אמר משהו? תיאר כמה היא מיוחדת בעיניו? לא היה לה מושג. כאילו סופת חול התאבכה בתוך מוחה ומחקה הכל, זולת הרגעים האלה, שבהם הרחמים שלה חתמו את חייה.

וזאת היתה טעות!
היא העיפה את הכרית מפניה וחבטה אותה בכוח בקיר הוורוד. זאת היתה טעות ענקית, טעות פזיזה, טעות שאסור לעשות. תמיד תיקנו אנשים סביבה את השגיאות הקטנות שלה, בחיוך סלחן ששמרו רק בשבילה. אבל אף אחד לא יוכל למחוק את הטעות הזו. לא בלי להשאיר סימן שישפיע לנצח על שניהם.

מה היא תעשה אתו בכלל?

שירי התיישבה בבעתה, צלעותיה מתופפות בטרוף על לבה.

בפגישה השניה הם יצאו לטיילת, והעקב שלה נתקע בין חריצי מרצפת שבורה.

“סיוט העקבים האלה,” היא מלמלה והידקה חזרה את הנעל. פייט זהוב נשמט ממנה על הרצפה מאחוריהם.

“ובכל זאת את נועלת אותן,” יוני האט את צעדיו ובחן אותה מהצד. “למה, בעצם?”

למה? זאת היתה שאלה טיפשית. “כי הן יפות,” היא ענתה בהיסוס. “ומגביהות אותי. זה שווה את זה.”

“אבל אם העקב היה נתקע לך כל שתי דקות במרצפת, זה לא היה שווה את זה, נכון?”

שירי קפצה את שפתיה. הוא היה בחור נחמד יוני, והפגישה הראשונה היתה מעניינת וזורמת. אבל ברגע הזה היא פשוט לא הבינה מה הוא רוצה מחייה. “לא, כי אם כל רגע הייתי מתכופפת לסדר את הנעל, אז כבר לא הייתי בגובה הרצוי.” היא הגיבה בחדות.

הוא צחק, ועזב את זה.

זאת היתה פגישה נחמדה, היא זוכרת. הוא סיפר על החברים הטובים שלו. אחד מהם, יתום, מנסה נורא לחתן את אמא שלו, והשני, הוא ממש סופר, כותב את סיפורי החיים של החברים שלו.

היא סיפרה לו שהיא הכי אוהבת שמפתיעים אותה. “מסיבות יום הולדת, מתנות לכבוד מבחנים, לא משנה מה, העיקר שלא אדע על זה קודם.”

היא סיפרה לו שהיא הכי אוהבת שמפתיעים אותה. “מסיבות יום הולדת, מתנות לכבוד מבחנים, לא משנה מה, העיקר שלא אדע על זה קודם.”

“כי את אוהבת את הרגע של ההפתעה?” הוא רצה לדעת. הם נעצרו ליד דוכן תכשיטים זולים, והוא זז כדי להתרחק מקבוצת תיירים שהתעכבה שם. “או שאת אוהבת את שאר הרגעים בחיים, שבהם תמיד יש סיכוי שמישהו פתאום יפתיע אותך?”

זאת היתה שאלה מעניינת, אבל שירי לא רצתה לחשוב עליה עכשו. היא אהבה הפתעות, פשוט משום שאהבה אותן. והיה הכרחי שידע את זה. שלא ינסה לחפש בה משהו שלא היה שם. 

“כי זה כיף,” היא הגיבה בעקשנות, והוא הנהן בדממה והחזיר את מבטו אל הדוכן.

היה שם צמיד תליונים יפהפה, קונכיות תכולות כמו הים מקיפות אותו במעגל. היא התקרבה לדוכן, כאילו בהיסח הדעת, ורפרפה באצבעה על צמיד הזכוכית. כשהיא הסתובבה לעברו, ראתה שהוא מביט בה באותה הבעה מרוכזת שהלחיצה אותה.

ומה אם… מה אם היא תביט עכשו לצד השני, אל הים, והוא ינצל את הרגע ויקנה בשבילה את הצמיד המקסים הזה? זה ממש לא מקובל בפגישה שניה, היא ידעה את זה. אבל הי, היא לא אמרה לו ממש עכשו שהיא אוהבת הפתעות?

אבל יוני לא היה אחד מהבחורים שביקרו בחלומותיה. יוני לעולם לא יקבל החלטה בפזיזות כזו. יותר סביר שישאל אותה מדוע רמזה לו להפתיע אותה, אם בכך היא ויתרה על ההפתעה עצמה.

“יש לי חבר שכתב פעם רשימה ענקית של שאלות רטוריות שאנשים עונים עליהן,” הוא סיפר לה כשאילצה את עצמה לבסוף להתרחק משם.

“יש לך חברים מעניינים,” ציינה שירי. הרגל שלה כאבה, אבל מסיבה כלשהי היא לא הרגישה נוח להתלונן. יוני אולי הרגיש בזה בכל זאת, כי ברגע שהם נעצרו ליד ספסל הוא התיישב וחיכה שתשב לידו.

“זה נכון,” הוא הסכים. “רוב החברים שלי לא שגרתיים.”

“ואתה?” היא הסירה בדיסקרטיות את הנעל השמאלית ונדנדה את הרגל מתחת לספסל.

העיניים שלו זרחו, כאילו חיכה רק לשאלה הזאת.

“נראה לי שהחיים שלי שגרתיים, אבל אני מקיף את עצמי באנשים שהופכים אותם ליותר מעניינים.”

שירי בלעה את רוקה. היא לא ידעה למה, אבל אף שבשעתיים האחרונות לא חסרו להם נושאי שיחה, היא רצתה פתאום הביתה.

שירי בלעה את רוקה. היא לא ידעה למה, אבל אף שבשעתיים האחרונות לא חסרו להם נושאי שיחה, היא רצתה פתאום הביתה.

אבל היא המשיכה לפגישה שלישית ורביעית וחמישית ושישית ושביעית. כי יוני ידע להקשיב, והוא היה מעניין וחכם וצודק. וכשהוא צחק מהערה שלה, זה היה כמו להיכנס בבת אחת לבית חשוך, כשבלונים מסתחררים כמו כוכבים על ראשה.

*

שירי שפשפה את עיניה הבוערות והסיטה בקוצר רוח את שערה בפניה. הוא חכם! והוא טוב לב ורציני! מה עוד את רוצה? מה עוד חסר לך? וטוב לכם ביחד, ואת רצית… זה מה שרצית, לא? האם בארבע השנים האלו היה מישהו שיכול להתחרות בו? 

היא השליכה את הכרית לקצה השני של החדר, וקפצה קצת כשצליל החבטה שלה היה עז משהתכוונה.

לא, לא היה מישהו כזה.

אבל אולי יהיה מישהו אחר, אחר כך.

מישהו שלא…

היא לקחה נשימה עמוקה ועצמה שוב את עיניה.

היה אחר הצהרים החמים ההוא, בפגישה השישית. הם עברו ליד קיוסק קטן ושירי רכנה בלהיטות מעל הזגוגית שכיסתה על שורת הגלידות. יוני הצטרף אליה בחיוך קל, משועשע כנראה מההתלהבות הילדותית שלה.

חמש דקות אחר כך הם התיישבו יחד על ספסל אבן, ידו של יוני מגוננת בחרדה על טיפות השוקו וניל שנמלטו מהגביע שלו.

שוקו וניל. כמובן.

“אוכמניות וקוקוס,” היא הבטיחה לו בפה מלא, “זה כל מה שאני צריכה בחיים.”

גבותיו התכווצו לרגע, והוא טעם בזהירות מכדורי הגלידה שלו, כאילו הם היו שילוב של פיסטוק וחרדל.

“ואחרי שאת מסיימת אותם?” הוא בירר בשקט. “מה אז את צריכה מהחיים?”

וזה היה… טוב, זה היה הסוף של האוכמניות ושל הקוקוס ושל כל טיפת הנאה שהיתה לה. באותו רגע היא היתה צריכה להשתדל ממש חזק לא להטיח אותם לפח הקרוב.

כי באמת, אי אפשר כבר ללקק גלידה בשקט, בלי ששאלות קיומיות ימיסו לך את הטעם מהחיים?

כי באמת, אי אפשר כבר ללקק גלידה בשקט, בלי ששאלות קיומיות ימיסו לך את הטעם מהחיים?

היו דברים רבים שהיא רצתה מהחיים. ואם הוא הקשיב לה בכל השיחות הארוכות שלהם, הוא גם היה יכול לדעת אותם. אבל מותר שיהיו רגעים כאלה, של כלום. רגעים של אושר פשוט וריק.

 ויוני חייב להבין את זה.

“כלום,” היא אספה טיפה ורדרדה בלשונה. “אני לא צריכה כלום.”

לפני שהוא חייך שוב, הספיקה לראות את ההבזק האכזבה באישוניו.

ואיך זה קרה לה, שהיא אמרה לו כן? איך הסכימה להפוך את החיים שלה למאזניים שחוקים ממדידות?

מה בדיוק הם יעשו ביחד; היא, קלילה ותוססת ואוהבת חיים, והוא, מברר מה המשמעות שלהם בעצם?

היא תרצה לשבת במסעדה, והוא יתהה למה זה עדיף על הכנה עצמית בבית?

היא תצחק על כלום ושום דבר, והוא ינסה לגרד את המשמעות העמוקה שמאחורי הצחוק שלה?

היא תציע לנסוע לים, והוא יכין נושאי שיחה לדרך?

זה היה כל כך…

כף הרגל שלה בעטה בכוח בקיר, והדף הכאב היה מספק כמעט.

היא לא רוצה בזה. אלו לא החיים שהתכוונה אליהם. לא רוצה להיות כלה של יוני, לא רוצה להיות אשתו, ולא רוצה לדבר אתו מחר, לשמוע את קולו הנרגש שואל אותה אם גם היא מאושרת כמוהו ובאיזו צורה.

היא לא יכולה לטרוק לחתן שלה, ואין שום מקום רחוק מספיק שאפשר לברוח אליו.

היא תצטרך פשוט לחייך, רחב וגדול וצבוע. ורק אחר כך לרוץ מהר לחדר, לכסות את הפנים בכרית, וליהנות משלושת החודשים האחרונים שנותרו לה בלעדיו.

היא תצטרך פשוט לחייך, רחב וגדול וצבוע. ורק אחר כך לרוץ מהר לחדר, לכסות את הפנים בכרית, וליהנות משלושת החודשים האחרונים שנותרו לה בלעדיו.

*

“לא ישנת, אה?” אמא חייכה אליה בחיבה מלאת משמעות, כששירי דידתה בעיניים עצומות למחצה והכינה לעצמה שוקו חם. 

“אנחנו לא מפסיקים לשמוע עליו שבחים מכל מקום,” אמא החליקה על שערה הסתור ואימצה אותה רגע אליה. “היה שווה כל רגע של המתנה בשנים האלה. כל רגע, בשביל בחור מדהים וחכם כמוהו.”

שירי לפתה את כוס השוקו, שואבת את החום המוכר והישן.

את אוהבת שוקו משום שהוא מזכיר לך את הילדות, או משום שהוא נותן לך הרגשה שאת לא חייבת להתבגר?

שירי נשפה בתסכול ואמא התבוננה בה בהפתעה. זה לא ייאמן! יוני עוד לא ניסה להרוס לה את השוקו, אבל נראה שהיא מצליחה לעשות את זה יפה מאד בלעדיו.

עוד לא היה וורט, עוד לא שתו לחיים, ודודות שלה לא יכעסו אם לא יעשו שימוש בפטיפורים שלהן. היא עדיין יכולה… זה עדיין לא… מחר זה יהיה מסובך הרבה הרבה יותר.

הפלאפון שלה צלצל.

“זה הוא!” אמא הניפה בהתרגשות את המכשיר. “כתוב פה יוני! נו, תעני כבר, שירי!”

יוני. כי אתמול, באחד מהרגעים המחוקים שלה, היא הכניסה את מספר הטלפון שלו לנייד שלה. והיא כתבה רק יוני. האם גם אז לא היתה בטוחה בשום תואר נוסף?

כוס השוקו, חמימה ומפתה, נשארה על השיש, ושירי הפנתה אליה את גבה ונטלה באצבעות נוקשות את הפלאפון.

“הלו?”

“בוקר טוב! מה נשמע אתך?” הוא היה בקבוק מוגז שרק קיבל רשות להתפקע, וקולו תסס מעליזות מבעבעת. 

אצבעותיה של שירי התעקלו סביב המכשיר. הוא ישן היטב הלילה, הבחור המאושר הזה, ושום סיוט לא נענע את שנתו המושלמת.

אצבעותיה של שירי התעקלו סביב המכשיר. הוא ישן היטב הלילה, הבחור המאושר הזה, ושום סיוט לא נענע את שנתו המושלמת.

“ברוך השם, מצוין. איך אצלךָ?”

“מעולה ממש!” הוא צחק, וכוכבים נמזגו בקולו.

שירי לקחה נשימה עמוקה. זה היה כמו לרוץ ביום חורפי מול הרוח, כשהחריפות הקפואה צורבת את הגרון. גם היא צריכה לצלצל כך את הקול שלה, לתאר לו עד כמה הכל מושלם ומדהים וקסום. זה מה שעושות כלות נכונות.

אבל מסיבה כלשהי, היא לא היתה מסוגלת לעשות את זה.

לפחות כי לא הוגן שהמציאות תיפול על יוני בלי שום הכנה מוקדמת.

“האמת… כמעט לא ישנתי הלילה.”

הוא שתק, והיה נדמה לה שהנשימות שלו האיצו.

אמא הלכה אחריה והגישה לה את השוקו, ושירי הנהנה בתודה. הוא עדיין היה חם, והאדים שלו התירו את המיתרים המתוחים בבטנה.

חמימות השוקו פעמה על לשונה ועוד מילים עקשניות גלשו החוצה.

“האמת ש… ישנתי ממש גרוע. היה לי לילה נוראי.” הלב שלה הלם בחרטה המומה. מה קורה לה? מה פתאום היא משתפת אותו בכזה דבר? היא אמורה להיות זוהרת, מודה, מאושרת! איך ירגיש יוני כשישמע ש…

“האמת, גם לי.”

הלגימה הבאה נחסמה בקנה הנשימה שלה, ושיעול פרץ מגרונה. “כל הזמן חשבתי…” היא מלמלה כשהוא דעך, “מה למען השם חשבתי לעצמי.”

“גם אני!” יוני נשמע מלא הקלה, ולרגע אחד היא רצתה לראות את פניו כשדיבר. “כל הזמן חשבתי שאולי הייתי פזיז מדי.”

“אתה לא…” החלטות נמהרות היו השטח שלה, והיה מוזר ומנחם במפתיע לשמוע אותו מדבר כך על עצמו. “היית די… אמרת שאתה בטוח בעצמך.” כי אם כי הם שניהם פעלו בלי מחשבה, מה זה אומר עליהם עכשו?

הוא צחק בחוסר אונים. “כנראה שככה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני בטוח.”
שירי חייכה. “אתה שקרן גרוע.”

הוא צחק בחוסר אונים. “כנראה שככה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני בטוח.”
שירי חייכה. “אתה שקרן גרוע.”

“אבל האמנת לי.”

“אז אולי גם אני טעיתי. מה עושים עכשו?”

הלב שלה האיץ כשחיכתה לתשובה שלו. הוא לא פזיז כמוה, גם אם האשים את עצמו בתכונה הזו. ואם הוא יגיד שעשה טעות, אף אחד לא יפטור אותו בביטול.

שום דבר עוד לא סוכם באופן רשמי, ואם שניהם מסכימים, אף אחד אפילו לא ייפגע. 

המילים שלו היססו לעברה. “אולי כדאי שניפגש?”

שוב גמגם הלב שלה, בדרך שונה לגמרי.

“להיפגש? אבל הרגע אמרתָ ש…”

“כמו פגישה ראשונה.” נראה שהרעיון עלה בדעתו יחד עם המילים. “בלי מחויבות, בלי הבטחות. סתם פגישה ראשונה רגילה. מה דעתך?”

היה בוקר, והשמש זרחה בעליצות בשמים. הלילה הסתיים, ויוני נשמע חרד ומבולבל כמעט כמוה. אולי לכן פרמה ההצעה שלו עוד קצת את הסבך בתוכה.

*

כשהיא ירדה בתחנה המרכזית, הוא חיכה לה שם, עיניו החומות נעוצות בה כל הדרך עד אליו. לא היתה עניבה סביב צווארו, והיא הרגישה שהיא נושמת יותר בקלות בזכות העובדה הפעוטה הזו.

במשך דקה אחת הם צעדו בשקט, ואז הסתובבו שניהם בו זמנית: “אז איך היתה הדרך?” “מצאת את המקום מיד?”

“נראה לי שבפגישה הראשונה דילגנו על השאלות האלה,” ציינה שירי.

“אז טוב שקיבלנו הזדמנות לתקן.” הוא דיבר בהיסח הדעת, ואישוניו קפצו משום מה לכף ידו הקפוצה שהיטלטלה לצדו.

הם פנו ימינה, עקפו מעקה מתכת חלוד וירדו אל החול. גרגרים חדרו אל נעליה השטוחות ועקצצו בין אצבעותיה. יוני נעצר פתאום, קצות נעליו הבוהקים טובלים בחול. הוא נעמד מולה, לקח אוויר, ואז קפץ חזרה את שפתיו ופרש את כף ידו. כשהוא היטה אותה, צדפים קטנים מזכוכית פיזזו מול השמש. 

“אתה…” הלב שלה עצר בסיבוב, ושירי הושיטה את ידה ואספה את התכשיט בעדינות. “אתה קנית את ה… זה לא… טוב, זה לא ממש מקובל לפגישה ראשונה, אתה יודע.”

“אתה…” הלב שלה עצר בסיבוב, ושירי הושיטה את ידה ואספה את התכשיט בעדינות. “אתה קנית את ה… זה לא… טוב, זה לא ממש מקובל לפגישה ראשונה, אתה יודע.”

“אני יודע.” הוא נראה מרוצה מעצמו כשעמד שם בכפות ידיים ריקות, וצפה בה עונדת אותו באצבעות רועדות על פרק ידה. “בדיוק לכן ידעתי שזה יפתיע אותך.”

“וזה הצליח. תודה.” היא הרימה את ידה, ותליוני הזכוכית התכולים עיכבו לרגע קרני שמש תועות. 

היא אילצה את עצמה להמשיך ללכת, אף שהשתוקקה רק לקרוס על החול ולרפרף על השתקפות האור בצדפים.

“זה שהתארסתי אתו,” המילים חרקו מגרונה במאמץ, אבל יוני השפיל את מבטו אל החול וזה הקל עליה להמשיך. “הבחור הזה לא היה חושב לקנות את הצמיד שרציתי.”

“באמת? למה לא?” 

“כי הוא לא היה… הוא לא טיפוס ספונטני, הייתי אומרת. הוא לא עושה דברים בלי לחשוב.”

“הוא יכול לחשוב ואז לקנות,” הציע יוני. “זה מה שאני הייתי עושה.”

“נכון, ותודה על זה. אבל הוא היה שואל… אולי הוא היה מנסה להבין למה אני מאושרת כל כך לקבל אותו. ממה זה נובע. איזה סוג אושר זה.”

יוני נעצר בבת אחת לפניה, ונעלו העלתה ענן אבק באוויר. “די מעצבן מצדו.”

“כן.” קנה הנשימה שלה היה צר ולא יעיל, והלב שלה פעם במהירות כדי לעזור. “כן, זה היה די… מעצבן לפעמים.”

“אולי הוא לא תמיד כזה.” יוני התיישב על החול בזהירות, ונראה כאילו הוא רוצה כבר עכשו לטפוח על מכנסיו ולנקות אותם. שירי נשארה לעמוד. היה לה קל יותר ככה, מגבוה.

“ברור שלא!” נחרדה שירי. “ברור שהוא לא תמיד ניסה ל…”

“אולי הוא פשוט היה לחוץ בעצמו. אולי הוא חשב שאת… שהיא, לא מספיק חושבת. אולי זאת היתה הדרך הכי מהירה שהכיר לוודא שהיא לא שטחית.”

“אולי הוא פשוט היה לחוץ בעצמו. אולי הוא חשב שאת… שהיא, לא מספיק חושבת. אולי זאת היתה הדרך הכי מהירה שהכיר לוודא שהיא לא שטחית.”

“יש דרכים טובות יותר לבדוק את זה.” העיניים שלה עקצצו, אבל היא עדיין עמדה שם, אצבעותיה לופתות את תליוני הזכוכית וחוסמות מעבר לשמש. “ואולי הדרך הזו אילצה אותה לרוץ לקצה השני. רק כדי להוכיח שהיא לא כזו. לא עד כדי כך. לא תמיד. לא מתחייבת להיות.”

“אז אולי הוא לא היה כזה חכם כמו שהוא חשב.” החיוך שלו התעקם ימינה.

“הי, אל תרד עליו עכשו.” שירי צנחה על החול מולו. “בכל זאת התארסתי אתו.”

“מה שאומר שאפילו אנשים חכמים עושים טעויות.” אצבעו שרטטה מערבולות בין הגרגרים.

“אני לא חושבת.” הנשימות שלה פעמו באוזניה, והתליונים קיפצו בפראות על פרק ידה. “אני לא חושבת שזאת היתה טעות “

הוא שתק, עיניו נעוצות בים, בגלים הזעירים שאבדו עוד לפני שהספיקו לגעת בחוף. 

“על מה אתה חושב?” היא לחשה, כשכבר לא יכלה לשאת את השקט.

הוא חייך והסתובב אליה. “נראה לי,” הוא מדד את מילותיו באטיות, “שאני מנסה לא לחשוב.”

“על מה אתה חושב?” היא לחשה, כשכבר לא יכלה לשאת את השקט.

הוא חייך והסתובב אליה. “נראה לי,” הוא מדד את מילותיו באטיות, “שאני מנסה לא לחשוב.”

*

אולי עוד שנתיים, בערב חורפי אחד, היא תעמוד עם הפאה מול המראה, ותתהה למה בעצם עשתה את זה. אולי גם ליוני זה יקרה לפעמים.

והם יוכלו לעשות את זה ביחד.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן