נועה לא עונה

למימונה אבי לא מגיע. דודה סוזאן אומרת במפורש, מיד כשהיא מגיעה, נועצת בה מבט חתום: “זו רק אני הפעם”. נועה שולחת אליה חיוך, מעמידה פנים שלא מבחינה בזרמי הכעס מתחת למילים. דודה סוזאן כועסת עליה כבר זמן מה. אולי כי זה קל לה יותר מלכעוס על הבן היחיד שלה.

כל שאר בני המשפחה שבבאר שבע מופיעים, מי לחצי שעה ומי ליותר. בקבוקי יין שנשארו מפסח נפתחים, נשפכים. מופלטות מתעופפות מהמחבת ישר לצלחת. אמא מתעקשת להכין עוד נגלה של עוגיות שקדים פסחיות, הפעם בכלי חמץ. רק באחת בלילה הבית שוב שקט. דודה סוזאן נשארת לעזור לנקות את המטבח, הולכת אחרונה. נועה עובדת לצידה, ומקבלת רק קומץ מילים. 

לפני שהיא נכנסת לישון היא בודקת את הטלפון. יש רק הודעה חדשה אחת, מאבי. הוא שלח לה קובץ. זה המאמר שביקשת. סימנתי את הקטעים הרלוונטיים. תריצי אותם בגוגל טרנסלייט. מכל השאר את יכולה להתעלם.

היא באמת צריכה להפסיק לבקש ממנו עזרה עם המאמרים באנגלית, אבל מה היא יכולה לעשות? כמה שהיא מנסה להסתדר לבד עם גוגל טרנסלייט, יש מאמרים ארוכים וסבוכים מידי, והעזרה של אבי שעובר עליהם בקלות ומסמן לה במה להתמקד שווה זהב.

אולי דודה סוזאן בכל זאת צודקת שהיא כועסת עליה. 

אולי, בעצם, גם אבי כועס עליה. ההודעה שלו כל כך עניינית, בלי אף תוספות.

ממש תודה, היא מקלידה. עוצרת רגע. מוסיפה. קיץ בריא 🙂

 הוא עונה מיד: גם לך. מוסיף את הפרח הרגיל. פעם הוא שלח לה ‘שבת שלום’ עם אמוג’י לב והיא התעלמה ממנו שבוע בתגובה. הוא הבין את הרמז ועבר לאדמונית החורש תמימה למראה.

אבי מקליד שוב.  אני בדרך חזרה ליו”ש, לכן לא באתי.

אה. דודה סוזאן לא טרחה לספר שהוא פשוט היה חייב לחזור לגדוד.  

היא חושבת רגע על כל הכותרות הבטחוניות הקודרות שקראה בימי החג וקמט מופיע במצחה. מותר לה לכתוב ‘תשמור על עצמך’? מה דודה סוזאן תגיד על זה? מחליטה לא להסתבך, דבקה בשורה הקבועה שלהם מאז שהתגייס. תנסה לא למות.

בפועל אין הרבה דברים משותפים ביניהם, אבל הומור שחור? זה כן.

הוא שולח חזרה אגודל זקור. 

**

היא מנסה להירדם. העייפות אופפת אותה כמו שמיכת פוך נוספת, אבל המוח שלה מסרב לעבור למצב שינה. הפנים של דודה סוזאן צפות שוב ושוב מול עיניה. אולי לא צריך להיות לה אכפת, אבל עד לא מזמן היא הייתה האחיינית המועדפת של דודה סוזאן. הרבה דברים השתנו בשנה האחרונה, לא רק היחס של דודה סוזאן אליה. 

אבל עד לא מזמן היא הייתה האחיינית המועדפת של דודה סוזאן. הרבה דברים השתנו בשנה האחרונה, לא רק היחס של דודה סוזאן אליה. 

עד הקיץ האחרון היא הייתה נערת סמינר, עם קוקו גבוה הדוק וחצאיות קפלים עד אמצע הרגל. 

עד האביב הקודם אבי היה בחור ישיבה. בוגר ישיבה תיכונית חרדית, שוכח לעיתים את הכובע, אבל בחור ישיבה.

אולי בגלל ששניהם כבר לא אנשים חושבים שיש קשר, ואין. היא לא הסכימה להטיל את עול עלות לימודי ה’ ו’ על אמא ובחרה ללכת למכללה עם מלגה מלאה, אבל אבי מעולם לא רצה להיות בישיבה גדולה, וניסה כמעט שנתיים רק בגלל הלחץ של ההורים. 

היא שמעה ממנו לא מעט על התסכולים, אבל היא בטוחה לגמרי שאף פעם לא דחפה אותו החוצה. ואם דודה סוזאן חושבת שהיא יכלה להשפיע עליו לעשות אחרת? שתחשוב. היא לא התכוונה לנסות. ובכל זאת, כשדודה סוזאן גילתה שהיא בכלל לא רוצה שתהיה לה הזכות לבקש מאבי דברים כאלה, היא רק כעסה יותר.

נועה מתהפכת לצד השני. גם אמא הסכימה איתה שזה לא ממש הוגן. שהיא אף פעם לא הייתה זו שמחפשת את אבי בכל מפגש משפחתי. זה היה הוא. בכלל, הוא היה הדברן הגדול מביניהם, זה שתמיד היה לו הרבה מה לומר, ודווקא לה. היא בעיקר הקשיבה. 

ובקשה עזרה. מזכיר לה קול חמוץ בתוכה, עם אינטונציות ברורות של דודה סוזאן. 

היא מהסה אותו, טורקת עליו דלת. מותר לבקש מבן דוד קצת עזרה פה ושם, באנגלית או בתיקון המחשב או בקנייה של משהו בירושלים כשהוא ממילא שם, לא?

זה לא אומר כלום. היא אף פעם לא התכוונה שזה יאמר משהו. אבי אף פעם לא אמר על זה כלום.

דודה סוזאן כועסת עליה. רק עליה.

**

גילי מגיעה אליה בבוקר, הן תיאמו לצאת לקנות נעליים באיסרו חג. הן אוכלות פיתות טריות עם הטעם המיוחד של מוצאי פסח. מברכות. יוצאות. גילי מחזיקה את הנוקיה הישן שלה ביד, אבל נועה דוחפת את הטלפון לתיק. הוא גדול מכדי להחזיק בנוחות. רואה את גילי פוזלת אליו.

רק כשהן בחוץ גילי אומרת: “אפשר בכלל ללמוד במכללה בלי טלפון חכם?”

היא לא רוצה לשקר. הווטסאפ בהחלט מקל על קבלת עדכונים ועל תיאומים אקדמיים שונים, אבל לא לכולן בלימודים יש טלפון חכם. בכל זאת היא בחרה את המכללה הכי חרדית שמצאה. 

“יותר קל ככה”, היא אומרת בסוף. “לא יודעת אם הייתי קונה בגלל זה, אבל…”

גילי יודעת, כמובן, מי נתן לה את הטלפון. היא מספרת לגילי הכל, או כמעט הכל, בדיוק משום שהיא בוטה מספיק כדי לומר לה עכשיו: “אני עד היום לא משוכנעת שהוא לא קנה טלפון חדש רק כדי שיהיה לו תירוץ לתת לך את הישן. בן כמה כבר היה הטלפון הזה, שנה?”

“משהו כזה, ואולי את צודקת, אבל…” היא משאירה את המשפט תלוי באוויר. 

“נובאמת נועי, יש לו אינטרס שיהיה לך טלפון”.

“את יודעת שאנחנו כמעט לא מדברים”, היא מתגוננת במהירות. 

“בטח, רק בהודעות”.

“את יכולה לקרוא אותן מצידי. אין שם שום דבר… כזה”.

“אני יכולה”, אומרת גילי. “אמא שלו גם?”

נועה נאנחת. “אמא שלו תכעס גם אם אשלח לו רק איחולי חג שמח בפסח וסוכות. תקשיבי, היא הייתה אצלנו אתמול במימונה ואני לא בטוחה שהיא כבר לא ממש שונאת אותי”.

“אני לא אומרת שהיא הכי הגיונית”, אומרת גילי, ומטלטלת את עגיליה מצד לצד. “זה הרי לא הפריע לה בכל השנים כשהיא חשבה שיצא מזה שידוך. ואני לא אומרת שאת הבעיה, כי אם המשפחה שלכם חשבה שזה סבבה לגמרי שאת ואבי חברים עד הנקודה שבו מתברר שאת בעצם לא רוצה יותר מזה, גם הם לא סופר הגיוניים. עדיין, אני מבינה אותה. היא חושבת שבגללך אבי לא עובר הלאה”.

“הוא יכול לעבור הלאה מתי שהוא רק רוצה”. היא מתעצבנת, כי זה בדיוק מה שאמא אמרה לה פעם והיא הגיבה בגל זעם כל כך לא אופייני שאמא אף פעם לא חזרה לנושא שוב. על גילי, כמובן, היא לא יכולה להתעצבן באותה הדרך. חברות הן יצורים שדורשים יותר דיפלומטיות מאימהות.

“בואי, נועי. את אף פעם אף פעם לא יוצרת איתו קשר מיוזמתך?”

“בחודשיים האחרונים? רק כשיש לי מאמר באנגלית ממש מסובך”.

גילי עוצרת פתאום באמצע הרחוב, מסתובבת אליה. נועצת בה מבט חודר. מושכת בכתפיה ומסתובבת חזרה. 

“מה הבעיה?” נועה תובעת.

“אני לא רוצה לריב איתך, את יודעת? בואי ניכנס לנעלי לונדון”.

**

עם המאמר המסובך הבא היא מתמודדת לבד. מפרישה ממשכורתה הזעומה כטלפנית כמה שעות בשבוע כדי לשלם למישהי עם אנגלית טובה שתעזור לה. 

אבל אז אמא מפתחת דלקת ראות שמוציאה אותה מכלל פעולה וכמעט שולחת אותה לאשפוז. היא לא הולכת ללימודים שבוע, מתפעלת את הבית על מלא, מטפלת באמא בנסיון נואש לחסוך לה שהות בבית חולים. דודה סוזאן שולחת אוכל אבל כמעט ולא דורכת אצלם. גילי מגיעה מתי שיכולה כדי לסייע ולהטיף לאחיה הקטנים שיהיו פחות מפונקים ויעזרו יותר. הגדוד של אבי תופס קו ביו”ש והוא לא יוצא הביתה במשך שבועיים, אבל ערב-ערב הוא מתקשר, וערב-ערב היא עונה ופורקת את הפחד והמתח והתסכול. אבי יודע בדיוק איך היא מוצפת בכל פעם כשאמא חולה ברצינות, איך זה מעלה לה זכרונות מהמחלה האחרונה של אבא. אפילו כשהיה בישיבה היה מוצא דרכים להתקשר בזמנים כאלה, והוא מוצא גם עכשיו. אין לו מילות קסמים, אבל הוא מקשיב בלי להבהל. גם כשהיא אומרת: ‘אני מתפרקת’. גם כשזה נשמע שהיא מתכוונת לזה.

**

קצת אחרי שאמא מתחילה להתאושש, גילי מציעה לה שידוך. מישהו שפגשה בעצמה והם לא מתאימים אבל: “נראה לי יש לו צ’אנס איתך, נועי”.

היא שוללת בתקיפות. “כבר החלטתי שאני לא נפגשת יותר עד סוף הלימודים. זה היה טפשי שניסיתי בכלל. אני צריכה לסיים ללמוד ולמצוא עבודה מסודרת לפני שאני מתחתנת”.

“את בטוחה?”

“לגמרי, גם במשפחה כבר הפסיקו להציע לי. הסברתי להם שאני רוצה לחכות”.

גילי שותקת רגע ואז אומרת: “אז אולי הוא חושב שזה העניין, שזה לא הוא”.

“זה הוא. גילי, גם אם אני אהיה רווקה בת שבעים אני לא אתחתן עם אבי. זה פשוט… לא קשור. הוא כמו אח שלי. אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה”.

“אני מאמינה לך. אני רק אומרת, לא בטוח שהוא מאמין לך”.

**

מאז שאמא הבריאה אבי כבר לא מתקשר כל ערב, אבל הוא כן שולח הודעות כל ערב. 

כולן מתחילות עם אותה שורה: איך את מרגישה היום?

בפעמיים הראשונות היא עונה באריכות. אחר כך עוברת ל”ברוך השם בסדר”. בפעם החמישית היא שולחת רק אמוג’י. 

הוא מגיע לשבת מהצבא וקופץ אחרי הסעודה בלילה ומוצא אותה ממוטטת על הספה אחרי שבוע אינטנסיבי במיוחד של סגירת פערים בלימודים ובעבודה. לשמחתה הבנים עדיין ערים ומזנקים עליו. אחרי חמש דקות ועשרים פיהוקים היא מחליטה שמותר לה לסגת לחדרה. מחייכת בהתנצלות, ומודיעה לסלון כולו שהיא פשוט לא מחזיקה את העיניים פקוחות. אבי עוצר באמצע ההתגוששות עם נהוראי ומרים אליה מבט אבל היא נעלמת כבר במסדרון. בכניסה לחדר היא עוצרת, בוחנת במראה את שערה הסתור ושמלתה הקמוטה, ואומרת לעצמה שאולי טוב שהוא בא דווקא עכשיו.

למחרת הוא מגיע עוד פעם, והיא מהרהרת בינה לבין עצמה שכנראה קלישאות נכונות לפעמים, ואהבה היא אכן עיוורת.

 **

במוצאי שבת דודה סוזאן  מגיעה. היא לא נראית כועסת, רק מובסת. מסתגרת במטבח עם אמא.

נועה הולכת לחדר שלה. מדליקה את המחשב. יש לה עבודה לסיים. הווטסאפ מקפיץ הודעה. אבי.

אמא שלי אצלכם, נכון?

כן

היא אמרה לך משהו?

חוץ משלום? לא. היא מדברת עם אמא במטבח

הוא מקליד. ומקליד. ומקליד. ומקליד. ומקליד.

רגע לפני שהיא משתגעת סופית מופיעה ההודעה שלו.

דיברתי עם אמא שלי שתרד ממך

אני יודע שהיא לא הייתה הכי נחמדה לאחרונה… הייתי צריך להגיד לה מזמן, מצטער

יום אחד היא תפסיק לדאוג לי יותר מידי אבל היום הזה עוד לא הגיע

היא הבטיחה להפסיק לעשות לך פרצופים 😉

היא בוהה במילים. הן חובטות בה בלי רחמים. בפעם היחידה שהם דיברו על זה, אי אז לפני חצי שנה, הדבר הברור היחיד בשיחה המגומגמת היה הסיכום שהם לא מדברים על זה יותר. שהיא לא יכולה ולא רוצה. ואבי הבטיח.

היא בוהה במילים. הן חובטות בה בלי רחמים. בפעם היחידה שהם דיברו על זה, אי אז לפני חצי שנה, הדבר הברור היחיד בשיחה המגומגמת היה הסיכום שהם לא מדברים על זה יותר. שהיא לא יכולה ולא רוצה. ואבי הבטיח.

כאילו הוא קורא את מחשבותיה, מופיעה הודעה נוספת.

אני זוכר שאנחנו לא מדברים על זה… זה לא ‘זה’. אני פשוט שונא לחשוב שאת צריכה לסבול בגללי יחס כזה. מקווה שזה יפסיק עכשיו

מה היא אמורה להגיב בכלל? היא מתחילה להקליד, מפסיקה. מתחילה שוב. מתייאשת. קמה מהמחשב. 

היא חשבה שלהעמיד פנים זה הפתרון. שהכי קל להתנהג כאילו אף פעם לא הייתה השיחה המסמיקה הזו, כאילו דודה סוזאן כועסת סתם כי היא אם מגוננת מדי, והיא ואבי יכולים להיות מה שהיו תמיד. לפני שהחשד נבט בה, בוודאי לפני שהוא התאמת.

היא קמה בכבדות. הולכת לארון הבגדים. מחפשת בגדים למחר.

אני שונא לחשוב שאת צריכה לסבול בגללי

גם היא שונאת לחשוב שהוא סובל בגללה?

הוא לא סובל, מתגונן בה קול נחפז.

הוא יסבול אם זה ימשיך כך, עונה קול נחרץ, בטוח. היא מזהה אותו די מהר: קולה של גילי.

היא חשבה כל הזמן שאבי הוא זה שצריך לעשות את העבודה עם עצמו, להבין שהם אף פעם לא יהיו יותר מבני דודים קרובים. 

אולי, מציע שוב קולה של גילי, גם לך יש עבודה לעשות. 

**

ביום השנה לפטירתו של אבא היא הולכת תמיד לים. אבא שגדל ביפו ומצא עצמו חי בבאר שבע התגעגע תמיד לחופי ילדותו, אבל אף אחד מילדיו חוץ מנועה לא חלק את חיבתו לים התיכון. 

עוד לא תשע בבוקר, והיא מהלכת בטיילת של נמל תל אביב. כשביקרה בה בערב ראתה כמעט תמיד זוגות חרדים מנהלים שיחת שידוכים נמרצת תוך כדי צעידה, אבל בשעה הזו הם נעדרים מהנוף האנושי. היא נשענת על מעקה העץ, בוהה בעומק המים.

הבבואה שלה משיבה לה מבט, לבדה. בלי הבבואה של אבא, שהיה עושה איתה קבוע את המסלול הזה בכל פעם כשהזדמנו לאזור. ארבע שנים ככה, והיא עוד לא התרגלה.

היא מרימה עיניים, מעפעפת מול השמש. אל תבכי, היא אומרת לעצמה, רק בוקר. יהיו לך עוד מלא שעות לבכות. ואז היא קצת צוחקת, וקצף מתנפץ במים. והיא שוב בוכה. 

בבית בבאר שבע תהיה אחרי הצהרים אזכרה עם המון בני משפחה וידידים והיא תהיה שם כמובן ותהיה חייבת לעזור ולהגיש ולהתנהג למופת ולא לבכות בכלל כי אם היא בוכה אז אמא גם ואם אמא בוכה אז הבנים מתחרפנים. לכן היא נוסעת מוקדם בבוקר לים. היה הגיוני יותר כמובן לנסוע לאשדוד, אבל הים של אבא היה ביפו ובתל אביב, אז היא משכימה עם הציפורים ומטלטלת באוטובוסים דווקא לכאן.

היא מחבקת את עצמה וחושבת איך זה נהיה קשה יותר כל שנה. אנשים מדברים על הזמן שמרפא, אבל הוא מרפא את הפצע הראשוני ומוליד הרבה חדשים. יהודה שהתברמץ בלי אבא. ובני שמסתבך עם הגמרא ומתסכל את אמא. נהוראי שכבר לא זוכר את אבא בכלל. והכתפיים של אמא שהולכות ומשתוחחות. והכתפיים שלה עצמה שהולכות ומזדקפות, כי אין ברירה אחרת. כי אמא צריכה אותה חזקה.

בתשע וחצי הטלפון מצלצל. היא די בטוחה שהיא יודעת מי זה, אבל בודקת ליתר ביטחון. כצפוי, אבי. 

אבי אף פעם לא שוכח את יום השנה של אבא שלה, ובאזכרה הוא תמיד הרבה לפני ההתחלה ועד הסוף, עוזר ומארגן ומשתלט על נהוראי כשצריך, וצריך. גם השנה הוא הודיע להם מזמן שצבא או לא, הוא סידר לעצמו יום חופש. אבל הוא גם לא שוכח אף פעם להתקשר בבוקר, רק כדי לשמוע אותה בגרסה הלא מצונזרת. הכועסת, הבוכה, הלא חזקה. לאבי היא יכולה לומר הכל.

או שלא.

היא מסתכלת על מסך הטלפון ונושכת שפתיים. היא יכולה לענות. זה לא אומר כלום. תמיד הייתה להם את השיחה הזאת. הרבה לפני כל… הבלגן. 

אני שונא לחשוב שאת צריכה לסבול בגללי.

וזה לא שיש לה מישהו אחר שמסוגל לשמוע אותה במצב הזה. רק גילי. וגילי רחוקה ובלימודים עכשיו. רק בארבע הן יוכלו לדבר.

“אני מאמינה לך. אני רק אומרת, לא בטוח שהוא מאמין לך”.

נועה נושכת שפתיים כל כך חזק שבפיה עולה טעם מתכתי של דם. היא מחזירה את הטלפון לתיק הצד. נשענת חזרה קדימה על מעקה העץ. 

הטלפון ממשיך לצלצל. 

וממשיך.

כל אחד אחר כבר היה מפסיק, מבין שהיא לא זמינה, או לא יכולה לענות, או לא רוצה. לא אבי. הוא יודע שהיא צריכה אותו.

איך הוא יודע? שואל בה הקול. והפעם זה לא קולה של גילי אלא שלה עצמה. 

הוא יודע כי אני לימדתי אותו, היא לוחשת למים. זה איך.

הטלפון דומם לשתי דקות, ואז מצלצל שוב. היא לא מתאפקת, מוציאה את המכשיר. בודקת שוב שזה הוא. 

זה הוא. 

היא כל כך רוצה לענות, ולא רק בגללה. הם ייפגשו בצהרים באזכרה, ואבי ירצה הסבר. הוא יהיה מודאג מאד. או פגוע. או שניהם. זה לא מגיע לו. אבל גם לא מגיע לו שהיא כן תענה. דווקא בגלל שהיא חייבת לו הרבה. 

וזה מה שהיא תצטרך לנסות הסביר לו.

הטלפון עדיין מצלצל. היא מחזירה אותו  לתיק. נאחזת במעקה. מי מלח על לחייה. מי מלח לפניה. 

היא לא עונה.