אני מסתכלת על המראה.
ככה נראית נערה שישנה עם התלבושת כבר שלושה ימים. הבד מקומט באזור הכתפיים, הצווארון קצת עקום. אני מושכת אותו ישר, בוחנת אם זה נראה כמו קמט רגיל או כמו משהו שמספר סיפור.
אני מרימה את הדאודורנט ומרססת בנדיבות. אחר כך עוד שני שפריצים של לה־וויה־בל. הריח ממלא את החדר. סריג נקי מעל החולצה. מברשת בשיער. הרבה קרם, שיראה מסודר, שיריח טוב.
אני מחייכת אל המראה.
ככה נראית נערה מטופחת.
אני יוצאת מהבית, מדלגת במדרגות שתיים־שתיים. הרחוב קריר. אני קולטת שאני שוב עומדת לאחר. אני מתחילה ללכת מהר, ואז עוד יותר מהר, כמעט רצה.
כשאני מגיעה לסמינר אני נאלצת להצטרף לתפילה עם המאחרות.
אני מתפללת במהירות, לפני “יהיו לרצון” אני מוסיפה מילים משלי.
שאמא תאשר מקלחת.
תפתח את המנעול.
אני פוסעת אחורה עם כולן, ממלמלת “עלינו לשבח”, וממהרת לכיתה.
המורה כהן. לא טוב.
היא עומדת ליד השולחן ומסתכלת עליי כאילו איחור הוא תופעה נדירה שלא נתקלה בה עד היום.
“את מאחרת,” היא אומרת בטון חמור.
מצחיק אותי שהיא טורחת לציין את זה.
“אני יודעת” אני עונה.
היא מקמטת מעט את המצח. “את גם מתחצפת.”
אני שוקלת רגע אם שמתי לב לזה קודם. כנראה שלא.
“גם מאחרת וגם מתחצפת,” אני חוזרת אחריה לאט, “ממש בחורה מוכשרת, אה?”
ככה נראית מורה כועסת, סומק קל בלחיים, שתי מילים:
“אישור מהמנהלת.”
יופי. שבוע שעבר היא הודיעה לי שסיימתי עם מכסת האישורים לשנה.
“אפשר אולי מהמחנכת?” אני שואלת בנימוס מוגזם.
“ותגידי למנהלת גם איך הגבת.”
היא מתעלמת, כמובן.
אני מסתובבת וסוגרת אחרי את הדלת.
אין סיכוי שאני יורדת עכשיו למנהלת.
אני יוצאת מהסמינר, מכניסה אוזניות, ומתחילה ללכת. מהר. הכי מהר.
האוויר הקר נכנס לריאות, אני ממשיכה ללכת עוד ועוד, הרחובות משתנים. רק בשתיים־עשרה אני מסתובבת וחוזרת.
אני יוצאת מהסמינר, מכניסה אוזניות, ומתחילה ללכת. מהר. הכי מהר.
האוויר הקר נכנס לריאות, אני ממשיכה ללכת עוד ועוד, הרחובות משתנים. רק בשתיים־עשרה אני מסתובבת וחוזרת.
כמעט סוף היום. שרי מחכה במסדרון.
“הלכת למנהלת?” היא שואלת.
“לא.” אני מחייכת. “מה הפסדתי?”
היא מתחילה למנות. שיעור דינים. אנגלית. דקדוק.
אני מתרגמת לעצמי: כלום.
אולי עוד שלושה מינוסים ביומן, תלוי כמה המורה לאנגלית הייתה במצב רוח רע.
אחר כך שני שיעורים של המחנכת, שהם דווקא מעניינים לפעמים, ואז הביתה.
כשאני פותחת את דלת הבית אני מריחה שמפו. תודה השם, שומע תפילה.
אביגיל יוצאת מהמקלחת עם מגבת על השיער. אני לא שואלת כלום.
אני פונה לחדר שלי, אוספת ערימה של בגדים ודוחסת למכונה. מפעילה.
אחר כך נכנסת למקלחת בעצמי. המים חמים, אני מתקלחת די הרבה זמן. מנצלת את הנס.
אנחנו יושבות לאכול צהריים. אמא שואלת איך היה בלימודים. היא זוכרת לשאול את אביגיל על המבחן שהיה לה, מספרת משהו על תלמידות מהסמינר שבו היא מלמדת.
הקול שלה רגיל לגמרי.
אחר כך היא הולכת לנוח.
אני אוספת את הצלחת שלי ושוטפת אותה. אף אחת לא אומרת כלום.
*
למחרת המחנכת קוראת לי. אלא מה.
אני נכנסת לחדר שלה ומתיישבת.
אין לי כוח לשיחות האלה, אבל יש דברים שאי אפשר להתחמק מהם לנצח.
היא מחייכת אליי. החיוך שלה תמיד אותו דבר. כזה שמורות משתמשות בו כשהן בטוחות שהן מבינות הכול.
היא שואלת מה שלומי.
“שלומי תמיד טוב”, אני אומרת.
היא שואלת על אתמול. כמובן.
“שמעתי שהמורה כהן שלחה אותך למנהלת, הבנתי שלא הגעת ליעד. רוצה לספר לי מה קרה בדרך?”
אני מושכת בכתפיים. “היעד שלי כנראה היה קצת אחר.”
אני מחייכת אליה. היא לא כועסת. רק מסתכלת.
העיניים שלה בוחנות אותי כאילו יש אצלי תשובה שאפשר למצוא אם רק מתבוננים מספיק זמן.
“המורה רוצה שאני בכל זאת אלך למנהלת? כי נראה לי שהמנהלת פחות רוצה לפגוש אותי בחדר שלה.”
המחנכת מגניבה חיוך, נראה שהיא מסכימה איתי.
השיחה ממשיכה עוד כמה דקות. היא מדברת אלי בנועם, שואלת שאלות. אני עונה בנימוס.
בסוף אני יוצאת מהחדר בלי שמשהו באמת השתנה.
*
למחרת אני שוב מאחרת.
אני נכנסת בתחילת ההפסקה, המורה מביטה לעבר הפתח,
כאילו חיכתה לי.
“מיכל,” היא אומרת, “בוקר טוב.”
“בוקר טוב.”
“יש לך אישור על האיחור?”
הלוואי שהיה.
אין.
היא נאנחת. “כשמאחרים צריך להביא אישור, מיכל”
“אני לא ילדה קטנה,” אני אומרת. “פעם נערות בגיל שש־עשרה כבר היו אמהות.”
היא מחייכת.
“את ילדה גדולה. מאד. אבל נהלים הם נהלים, מיכל. והנהלים אומרים שתלמידה שמאחרת צריכה להביא אישור מהבית”.
אני מתקרבת לשולחן שלה. מוציאה מחברת ועט. תולשת דף. כותבת-
למורה היקרה!
מיכל מאחרת שלא באשמתה.
בתקווה להבנה.
אני מגישה לה.
היא צוחקת. ממש צוחקת.
“אני צריכה אישור מאמא שלך.”
אני מביטה בה רגע.
“ואם אני לא יכולה להביא?”
היא חושבת לרגע.
“אני אקבל אישור שאת כתבת,” היא אומרת לבסוף, “אבל תכתבי בו סיבה. לא משהו כללי.”
אני לוקחת את הדף בחזרה. מקפלת אותו לריבוע קטן וזורקת לפח.
קולעת בול.
אני מסתובבת והולכת למקום שלי.
*
בסוף ההפסקה אני ניגשת אליה.
היא יושבת עם כוס קפה, שתי מורות מדברות לידה.
כשהן הולכות אני מניחה על השולחן דף מקופל.
“אישור על האיחור,” אני אומרת.
הקול שלי נשמע לי קצת אחר.
היא שואלת אם לקרוא עכשיו.
“עדיף שלא.”
אני מהססת רגע.
“תודה,” אני מוסיפה.
ואז מסתובבת וחוזרת לכיתה.
*
המורה,
רצית סיבה.
אז הנה.
קמתי ברבע לשמונה. לא מהשעון המעורר. הוא היה מכוון לשמונה; בימי שני מתחילים בתשע.
קמתי כי שמעתי את אמא מהמטבח.
הקול שלה היה חד. חזק. מילא כל פינה בבית אפילו שהוא לא היה צעקה.
“עוד פעם השארתן את המטבח ככה?”
ניסיתי להישאר במיטה.
אבל אז שמעתי את שושי בוכה.
יצאתי מהחדר.
יהודית עמדה ליד הדלת, שושי בכתה ליד השיש עם סמרטוט ביד.
המטבח באמת היה מבולגן.
“אמא,” אמרתי, “אנחנו מאחרות.”
היא הסתכלה עליי.
“לא ניקיתן כאן אתמול.”
היא לא צעקה. רק אמרה בטון שלא משאיר הרבה מקום לדיון.
היא נעלה את דלת הבית, אחר כך המפתח נכנס לכיס החלוק שלה.
“כשהמטבח יהיה מסודר,” היא הוסיפה, “תלכו.”
היא נעלה את דלת הבית, אחר כך המפתח נכנס לכיס החלוק שלה.
“כשהמטבח יהיה מסודר,” היא הוסיפה, “תלכו.”
שתקנו.
אנחנו טובות בשתיקות.
כשאמא יצאה מהמטבח התחלנו לנקות.
כלים.
שיש.
רצפה.
אמא הציצה מדי פעם מהחדר.
כשגמרנו היא באה, הסתכלה סביב, הכניסה את המפתח לחור המנעול.
“שושי, יהודית, חכו לי למטה.” לחשתי להן.
רצתי לחדר. התארגנתי בשתי דקות.
כשירדתי הן עמדו שם.
מילאתי להן אישור במחברת.
תאריך.
סיבה.
חתימה.
מילים שלא אומרות הרבה.
מסיבה מוצדקת. שלא באשמתה.
הלכנו ביחד עד הפנייה לבית הספר שלהן.
שם נפרדנו.
אני המשכתי לסמינר.
נכנסתי לכיתה בתחילת הפסקת עשר.
חשבתי שכבר תהיי בחדר המורות.
טעיתי.
ישבת ליד השולחן וכתבת ביומן.
ראית אותי.
סימנת לי להתקרב.
שאלת אם יש לי אישור.
אז זהו.
יש לי סיבה.
יש לי סיבה.
אבל לפעמים סיבה לא נכנסת לפתק קטן.
תסכימי לקבל אותה בשתי מילים?
שלא באשמתה.
8 תגובות
וואו. אין מילים.
כמה
כאלה
יש
אאוצ’.
סיפור מדהים הופך בטן. תודה עליו
אמאלה.
ואוו
חזק
צובט מבפנים3
סיפור נפלא – ומזעזע.
נראה שהכותבת מכירה מהחיים את המציאות המתעתעת של הורה מכובד (אמא מורה במקרה זה) שמתנהג בבית בצורה מפלצתית.
בסיפור זה דוקא רך יחסית, כי ההתאכזרות מכוונת מול כל הבנות, מה שמאחד ביניהן, ושומר על אי של שפיות.
מציאות החיים היא לעיתים קרובות קשה יותר. הרוע מכוון מול בת אחת, והבנות האחרות מתרגלות מגיל צעיר לראות בה בת בעייתית שיש להתרחק ממנה. מה שכמבן יוצר מעגל שלילי נורא צפוי מראש: הבת מתערערת כתוצאה ממה שהיא עוברת, וכך הסטיגמה השלילית נגדה הופכת להיות מוצדקת, כביכול.
אגב, אמא שמחליטה שילדה תשאר בבית כדי לעזור במשהו שחשוב לה, היא לא אמא מתעללת. אבל הקור המצמרר שבה הדבר נעשה, האלימות שמתבטאת בנעילת ילדה בבית, האטימות המוחלטת כלפי התוצאה של העזרה הכפויה – שמוזכרת כאן באגביות, דרך זה שהבת לא יכולה להביא פתק – כל אלה הם מאפיינים של התעללות.
ובעיקר – התעתוע. אותה אמא שנועלת את המקלחת, יושבת לשיחה כאילו נחמדה על מה היה בסמינר היום.
זה נורא.
זה מערער מבפנים, זה גורם להטיל ספק בתפיסת המציאות, זה מפרק. וגם את זה הסיפור מבטא יפה, דרך החוצפה של הבת בסמינר.
ומה שהכי נוגע ללב – זה דווקא ההתייחסות המופלאה של המורה.
היא הרי לא רואה את כל מה שמעבר, היא רואה רק נערה שמתחצפת בצורה חמורה, והיא מגיבה בצורה יוצאת מן הכלל. גם אנשים כאלה יש, שנותנים צ’אנס בכל מקרה, שמאמינים בטוב של הנוער. שיודעים לא להפגע באופן אישי גם כשהחוצפה מופנית נגדם, אלא לחפש את הדרך לבנות.
יוצא מן הכלל. מיוחד ביותר.
עצוב
והכי עצוב זה שבמציאות בדרך כלל הנערה המקסימה הזאת לא נפתחת כל כך מהר, אם בכלל
אף פעם לא נדע באמת מה התלמיד שצעקנו עליו סוחב בבטן
וכמו שמיכל כתבה, כמה כאלה יש.
שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות