אוקיאני – פרק י’

את מבקשת ומתפללת ושואלת פעם אחרי פעם שאלוקים יראה לך את הדרך שהוא רוצה שתלכי בה. אבל ככל שזה נוגע לך יכול להיות שהוא משך אותך כבר אלף פעמים, ואת עדיין נשארת על עומדך, לועסת מסטיק
ממוצע 4 | 4 מדרגים

אני יושבת באינטרנט ברישיקש, כואבת לי הבטן, אבל משהו עוד יותר מוזר עובר עלי בעיר הזאת.

לקח לי משהו כמו שלושה ימים להגיע כאן. אחרי שיצאתי לראפטינג ובנג’י ופחות או יותר סיימתי את כל סוגי האקסטרים שיכולתי לעשות בנפאל, נשארתי עוד קצת בקטמנדו ואז החלטתי לנוע הלאה.

ביום ראשון יצאתי באוטובוסים ורכבת לכיוון רישיקש (עיר בצפון הודו). באוטובוס מקטמנדו ישבתי ליד פרופסור לפילולוגיה בגמלאות שניהל אתי שיחה על מקורות ההינדית ועל הקבוצה הלשונית שהסנסקריט משתייכת אליה. לכל אורך השיחה הוא ירק גרעיני קלמנטינה על רצפת האוטובוס. מדי פעם הפריע לנו הקוף המבוית של הבחורה מהכסא שלפנינו. גם הוא ירק גרעיני קלמנטינה על רצפת האוטובוס.

אחרי הנסיעה הזאת הגעתי לעיירת הגבול, ולקחתי ריקשה אל הגבול עצמו, עם נהג שהיה אב חד־הורי לשני ילדים. ביקורת הגבולות, גם הנפאלית וגם ההודית, היתה זרקנית בצורה מעוררת הערצה, לא אמרו לי כלום על זה שהוויזה שלי הסתיימה יום לפני, ונכנסתי להודו בשקט. שם עליתי על אוטובוס לגורקפור (העיר שממנה יצאה רכבת שהגיעה קרוב לרישיקש). באוטובוס הזה הבנתי שנסיעה בהודו לא דומה לשום דבר, אפילו לא לנסיעה בנפאל. הקרינו סרט הודי באורך מלא על הטלוויזיה הקטנה, בקולי קולות, שכולם כל הזמן סבלו ומתו בו. כמובן לא יכולתי לראות את הסרט רוב הזמן כי ממש עלי נתלו המוני הודים. מבקר הכרטיסים היה נחוש בדעתו לדחוס כמה שיותר אנשים בכמה שפחות מרחב, ולכן הוא עמד במרכז האוטובוס וניסה להכניס כל מי שעלה מאחוריו – בלי קשר לכמה מקום באמת עוד היה באחורי האוטובוס או כמה מקום היה קדימה. בכל פעם שהוא דחף עוד מישהו אחורנית הוא הצביע לו על מקום בחלל שבו הוא אמור לעמוד – אפילו אם המקום הזה היה לגמרי באוויר ומתחתיו ישב נוסע תמים. זה היה מופלא – הבחור היה פשוט מכשף, אדון של המרחב־זמן שברא עולמות בהינף יד. מה שכן, היפנית העצבנית שישבה לידי לא ממש אהבה את זה וכל פעם שהסתובב זרקה קללה ביפנית. היא היתה אגב האדם המערבי יחסית היחיד שראיתי לאורך הדרך.

לא ידעתי בדיוק מה אני מפחדת שהם הולכים לעשות לי, ולכן לא ידעתי על מה להתחיל לגונן, על התיק שלי, על הגוף שלי, על הראש שלי או על הנפש שלי. כפתרון ביניים נעלתי את עצמי בחדר, באמצעות שולחן הקפה הקטן שהיה שם, שבו חסמתי כל אפשרות להיכנס לחדר אפילו באמצעות חיל הפרשים המקומי.

בשלב מסוים הגעתי לגורקפור ואז הסתבר שאין רכבת עד לערב יום המחרת. כך נתקעתי יממה בגורקפור, במצב חצי פרנואידי – פעם ראשונה ממש ממש לבד, ככלות הכל, בארץ חדשה וזרה לגמרי. לא ידעתי בדיוק מה אני מפחדת שהם הולכים לעשות לי, ולכן לא ידעתי על מה להתחיל לגונן, על התיק שלי, על הגוף שלי, על הראש שלי או על הנפש שלי. כפתרון ביניים נעלתי את עצמי בחדר, באמצעות שולחן הקפה הקטן שהיה שם, שבו חסמתי כל אפשרות להיכנס לחדר אפילו באמצעות חיל הפרשים המקומי. הדבר היחיד שהציל אותי היה הטלוויזיה בחדר, שבה מצאתי, בידיים רועדות מחרדת קודש, את ערוץ הסרטים של HBO.

אחרי יממה של צפייה ב־HBO עליתי על רכבת, וישנתי על דרגש מול רופא עיניים שאשתו רופאת ילדים ושההורים שלו הם פתולוג וגניקולוגית. זו היתה הצלה של ממש, כי הוא הרגיש לי נורמלי, הראה לי איך קושרים את התיק הגדול שלי לתחתית הספסל, והסביר לי באנגלית רהוטה בדיוק ממה צריך להיזהר פה, ואיזו תנוחה בשינה תרחיק את הכייסים ממני. בכל מקרה נדיר שיגיעו לכאן כייסים, כי מוכר הכרטיסים כנראה זיהה את ההבעה המבועתת על פני והסביר לי שהכי טוב לקחת מחלקה שניה, כי היא יוקרתית ומוגנת מספיק מההמון, אבל בניגוד למחלקה ראשונה, כאן אני לא לבד בתא הנוסעים.

כשהגעתי סופסוף לרישיקש, בעיקר פחדתי להישאר לבד. אז אחרי שהתאקלמתי התארגנתי די מהר ונכנסתי ללו”ז יומי של יוגה ולימוד תניא בבית חב”ד. אל תשאלו למה תניא, זה היה בטעות.

זוג החב”דניקים המקומיים הם משהו מיוחד לגמרי. על רקע העבודה הזרה הכבדה פה הרגשתי (באמת להפתעתי) שאני ממש ממש צריכה את זה. וזה בעצם המצב המוזר שאני נמצאת פה – רע לי, ברמה פיזית, מהאלילות הפורחת מסביב. יש ממש תחושה של טומאה באוויר. זה מחלחל לי לחלומות, למצב הגופני שלי. כאילו יש לי מחושים בנפש שלא יכולים לשאת את זה…

כרגע ראיתי את אחד הקבצנים המקומיים יושב אתי באינטרנט קפה והתמלאתי שמחה צרופה. הודו הזאת היא מקום הזוי לגמרי, יש לציין… הם בוהים בעיניים שלי בצורה מטרידה, ופעם בכמה שעות מבקשים להצטלם אתי. הרגשתי אירוניה עמוקה כשבשבת בחור אחד עצר אותי על הגשר וביקש שאצטלם עם אמא שלו. עניתי לו שזה היום הקדוש שלי ואני לא מצטלמת עם אנשים. זה היה רגע פרדוקסלי במיוחד, כאילו אני המוצג האנתרופולוגי, והם המבקרים שלא מודעים לגינוניו ולמנהגיו המשונים. כאילו לא אני הגעתי מהקצה השני של העולם.

ריכוזי התיירים במדינות המזרח נראו לי מהרגע הראשון מוזרים, עם תחושה ייחודית, ורק ברישיקש הצלחתי לשים על זה את האצבע – זה לא הצבעים, המרקמים או הריחות. זה לא התת־תרבות והלבוש והמזון האופייניים שהיא מייצרת. זה הרבה יותר פשוט – אין פה ילדים. זאת לא מציאות אמיתית הגדלה ומתפתחת, אלא בועה סוריאליסטית שאנשים נכנסים אליה כדי לברוח מכל מה שהם רצו לברוח ממנו.

*

מיד עם רדתי מהרכבת בהארידוואר, העיר הגדולה יחסית שרישיקש היא פרבר שלה, אני מתחילה לחפש את האוטובוס המובטח לרישיקש, וכשאני יורדת מהאוטובוס בהמשך, עיני מתחילות לתור אחר ריקשה. אחת התחושות הקשות בטיול הזה היא שבלתי נמנע להיות מרומה כאן. לא משנה מה תעשה וכמה תכין את עצמך מבעוד מועד, עדיין אין סיכוי שתצא מהאינטראקציות האלה מבלי להיראות דביל בעיני המתבונן המקומי. השלמתי עם זה ברגע מסוים. זה המחיר של להיות ציוויליזציה שלטת.

כשהריקשה (שעליה שילמתי כמובן מחיר מופקע) עוצרת בחלק התיירותי של רישיקש, ואני יורדת עמוסת תיקים – הגדול בגב, הקטן קדימה – אני מרגישה שחור עמום שהיה לי בבטן מתחיל להחלים ולהיסגר. מדדה לי ברחובות, מחפשת גסט האוס, מחפשת פנים מוכרות, ובעיקר מחפשת את הראסטות המאובקות שלו, תוהה לעצמי איך הצלחתי לעשות מפלצת בתודעה שלי מבן אדם שהחלפתי אתו אולי עשרה משפטים בכל החיים שלי. תמיד אני כזאת – לוקחת אותם, ומעצבת אותם, ומנפחת אותם, ונופחת בהם חיים, כאילו היו הגולם מפראג, חיים נטולי הקשר, חיים מתוך תוכיות הפנימיות של עצמי. ואז מנהלת אתם קשרים, אִתם כפי שהתנפחו בתודעה שלי, נטולי כמעט כל קשר לאנשים הממשיים במרחב ובזמן שהדימויים האלה בראש שלי אמורים לייצג. 

עייפה מהמחשבות שלי, מאוכזבת מעצמי או מהעולם, אני כבר לא בטוחה, אני מניחה את התיקים שלי בקדמת גסט האוס המשקיף על הגנגס. הודי צעיר וזריז ניגש אלי ומסביר לי על החדרים, ואני לוקחת את החדר הגדול עם השירותים והמקלחת, ולא אכפת לי מהמחיר, ואני אפילו אולי קצת מעליבה אותו בזה שאין לי טיפת אנרגיה להתמקח.

אני נשכבת על המיטה החדשה שלי. עוד מיטה חדשה, עוד עיר חדשה, והעיקר שהיא שלי עכשיו ויש לי מקום שהוא בית. כשיצאתי לטיול, מתרחקת עוד ועוד מהבית שגדלתי בו, לא ידעתי וגם לא שיערתי שיותר משאני עוזבת בית, אני פותחת במסע נדודים כדי למצוא לי בית משלי. ומאז, בכל מקום שאליו הגעתי, למדתי לזהות את הרגע הזה, נקודה סמיכה של רכות, שבו חלל זר הופך להיות שלך. כמו אדם יקר, כך גם החלל היקר הופך להיות עוגן, נקודת אחיזה אל מול העולם.

כי יש תחושה מוזרה כשמגיעים למקום חדש לבד. תמיד בשעות הראשונות אוחז בי שיתוק ואני כמעט לא מסוגלת לזוז ממקומי. כאילו הגוף מתנגד לתזוזה, מנסה להשתבלל אל תוך עצמו, לא להתמודד עם שינוי הנוף, עם להיות אדם זר במקום זר, שהוא בו זמנית בית לאנשים אחרים. הגוף הולך ומתאבן והדבר היחיד שעוזר הוא לקרוע אותו מבין השמיכות. לנוע בכח, לצאת ולראות את המקום, להפוך נקודות בו לשלך כדי שיהיה נסבל. 

הגוף מרגיש שזרות היא נטל שאי אפשר לעמוד בו.

אני פורשת רגליים, מורידה את נעלי מטפסי ההרים, פותחת חלון, סוגרת מהר את החלון כי קופיף נחוש במיוחד כמעט מסתער על אשכול הבננות שהשארתי בהסח דעת ליד התיק שלי, מדליקה מוזיקה ונשכבת על הגב.

שולי רנד שוב מבקש שירחמו עליו ברקע, ואני מסתכלת על התקרה. מאוורר גדול ובודד מסתכל עלי ממנה בחזרה.

הקופיף מתחיל לדפוק בחוסר סבלנות על החלון ולהביע שאר מיני מחאות, והן מאלצות אותי לסגור את הווילון ולהישאר עם עצמי ועם שולי בחושך, מה שלא בהכרח רציתי.

רחם עלי,

אל תשאיר אותי בחוץ,

משכני

אחריך וארוץ.

מתי בדיוק רצת, גברת? אני שואלת את עצמי בשקט. מחזירה את השיר להתחלה ושומעת אותו שוב. הפעם בדמעות. מתי רצת לאנשהו? את מבקשת ומתפללת ושואלת פעם אחרי פעם שאלוקים יראה לך את הדרך שהוא רוצה שתלכי בה. אבל ככל שזה נוגע לך יכול להיות שהוא משך אותך כבר אלף פעמים, ואת עדיין נשארת על עומדך, לועסת מסטיק ומנפחת ממנו בלונים בהבעה אפאתית של פרה בעת חליבה. לא משנה כמה הוא ימשוך, או ידחף, או ינער. אם את לא תתחילי להזיז את עצמך, שום דבר לא יקרה ואת תישארי עומדת. 

אני מתעוררת מזיעה, בלי שמץ של אזכור לרוממות הרוח שבה נרדמתי. קמה, מכבה את האם־פי, נועלת סנדלי שורש על כפות רגליים חשופות, ובצעד החלטי יוצאת מהחדר, לחפש. בחוץ אני מגלה את עצמי בתוך שקיעה, מול דלת של מסעדה עם נקודה ירוקה גדולה, המסמלת שהמקום הוא טבעוני. אני נכנסת ומתיישבת בשולחן פינתי. מסביב יש המולה. אני מזמינה מהתפריט את התאלי היומי – אורז ומטבלים ותבשיל ירקות שמשתנה מדי יום – ומסתכלת מסביב בהיסוס. את התאלי אני אוכלת לאט ובשקט, נהנית להיות הבן אדם היחיד במקום שהוא לגמרי לבד. אני שומעת בקצה אוזן שיח נלהב בעברית, ומסתובבת לראות בחור שנראה נער ממש, עם אף נשרי והבעה מוארת, מספר על האשראם המטורף שהם מצאו, הוא והחבר השחום והאתלטי שלו ששותק מרבית הזמן. הוא מספר בפליאה ובהתלהבות עצומה על הטקסים, על השתיקות, על האנרגיות. 

אני משאירה חצי מנת תאלי בצלחת ונפנית לכיוון היציאה. מבט חטוף שאני שולחת בדרך החוצה אל עבר הנער המואר מגלה לי שבמקביל למידת ההארה שלו נשאר לו בעיניים מבט רעב וריק, תר סביבו בחוסר אונים, כמו מבקש לסתום איזה סכר פנימי במשהו שיינתן לו מבחוץ, מחפש עוד מאזין לחוויית ההארה שלו, כאילו אין לה ממשות אם לא יחזור עליה בקול רם שוב ושוב ושוב. 

חוזרת לגסט האוס, אבל לא מסוגלת להיכנס אליו, ככה כמו שאני עכשו, ולכן מחליטה לצאת החוצה ולשבת, עד שאיש השלג השקרן יופיע ויגאל אותי מעצמי. מחזיקה מעמד אולי רבע שעה בישיבה על אחת מגדות הנהר, ואז החושך ההודי עם הריחות והנוכחות המתמדת של בעלי חיים ברקע מכריע אותי, ואני קמה ומתחילה ללכת בסמטה הישרה האחת של הצד הזה של הנהר. אני מגיעה לכיכר מוקפת מקדשים הינדואיסטיים יפהפיים וצבעוניים, המעוררים אצלי ענין וסלידה קשה בו זמנית. אני רואה לשמאלי גשר תלוי, אחד מהמיליארד המרשתים את התת־יבשת הזאת, ואני עולה עליו. קופיפים זעירים מקפצצים ללא הרף מעל ראשי, ציפורים קטנות וחדות מקור, קבצנים מקומיים במדי העבודה הזהובים שלהם, לילה מלא כוכבים. אני מסיימת את הגשר, עולה בכמה גרמי מדרגות אבן שמחכות לי בקצהו, ואז מתחילה לשוטט בין הסמטאות. בדידות עבה וצמיגית מתיישבת לי בגרון, הכל זר ומוזר. עוד מקדש ועוד מקדש, ועוד סאדהו־קבצן לבוש במיטב מחלצות האליל שהוא אמור להיות נציג המכירות שלו. אני רואה מודעה בעברית שמציעה לימודי כדרות ופיתוח קול בסגנון ג’אז ומבטיחה לעצמי שאשלח לדביר ספל מעשה ידי בהקדם האפשרי. לא דיברתי אתו מילה מאז שנחתתי בקטמנדו, ואף שהיתה לי תחושה ברורה שהוא נמנע בכוונה תחילה מלדבר אתי, זה לא הפריע לי עד לרגע הזה, שהבנתי שאני חייבת לשלוח לו ספל, כי אני מרגישה שהוא צריך את הנוכחות שלי לידו ממש עכשו, ברגע זה.

אני רואה מודעה בעברית שמציעה לימודי כדרות ופיתוח קול בסגנון ג’אז ומבטיחה לעצמי שאשלח לדביר ספל מעשה ידי בהקדם האפשרי. לא דיברתי אתו מילה מאז שנחתתי בקטמנדו, ואף שהיתה לי תחושה ברורה שהוא נמנע בכוונה תחילה מלדבר אתי, זה לא הפריע לי עד לרגע הזה, שהבנתי שאני חייבת לשלוח לו ספל, כי אני מרגישה שהוא צריך את הנוכחות שלי לידו ממש עכשו, ברגע זה.

אחרי הגשר הכל פה עלייה, ולמרות שאני בכושר עצבני אחרי הטרקים, אני מתעייפת. אני מגיעה לחלק העליון של השכונה, שנראה קצת פחות תיירותי וקצת יותר משפחתי, ורואה שלט Green Village Guest House. מתאים לי כפר ירוק. אני מציצה פנימה. בחצר יושבות קבוצות של יפנים שעידן הבטיח לי, שתי רוסיות או אוקראיניות, ושלט צהוב גדול תלוי בה עם אותיות של לשון הקודש וחץ צבוע אדום וכחול המפנה אל עבר “בית חב”ד”. אני נורא מתרגשת לראות את השלט כי הייתי צריכה בית יותר מכל דבר, אם הוא של חב”ד או של פיסטוק או של שירותי הכבאות, ואז, מנוחמת מעט, אני מסתובבת ויורדת חזרה לגסט האוס שלי. יש בי תחושת החמצה וודאות שאיש השלג כבר לא נמצא ברישיקש, אבל אני מחליטה למנף אותן. 

למנף אותן.

כשאני נכנסת למיטה אני מרגישה שאני שוב בוכה ואני לא יודעת למה. אין לאיש הזה שום קשר אלי ומעולם לא היה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 תגובות

  1. כמה צבעים מרקמים ותחושות בפרק אחד.
    כמה תובנות עקיפות ישירות ומרגישות.

    אחד הטקסטים הטובים שקראתי באחרונה.

  2. מסכימה עם שירה
    את גאון בנפש וגאון בהומור וגאון בעוד כמה דברים שהופכים את הפרקים שלך למעגנים כל כך

  3. אני מאוד התחברתי לפרקים שקראתי מהספר שלך ולפרק זה במיוחד!!

    את כותבת באופן שמעורר חשק לקרוא עוד.
    אהבתי איך שאת מנסחת את הרגשות בצורה יוצאת דופן!!!!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן