אוקיאני – פרק י”ג

אבל אוהד היה שם בפשטות ובתמימות, ודיבר אתי על מוסדות החינוך שמתאים לי שנשלח אליהם את ילדינו לכשנתחתן, ואני הסכמתי כמה פעמים להתחתן אתו כי כבר היה לי לא נעים, רק ביקשתי ארכה עד שירד קצת העומס בחיים שלי.
דרג את הכתבה

אני מתיישבת ליד השולחן. גם איש השלג מתיישב. מבטו ממוקד עד כלות, כל כך ממוקד שהוא חצי פוזל כבר. 

מוטי מוציא שני ספרים, ומניח אחד מולי ואחד, בשותף, מולו ומול איש השלג. הוא מרים את הראש, מלטף את זקנו הדליל, ואומר בקול שקט וכמעט מהופנט, “להבין עניין נרות חנוכה.”

“זאת שאלה?” אני ממהרת לירות.

“זה השם של המאמר,” הוא מחייך לעברי ברכות.

“מה זאת אומרת מאמר? זה משהו אקדמי?”

“לא… מאמר חסידות שונה למשל משיחת חסידות, או מהתוועדות. מאמר הוא לא סתם דברי תורה, הוא נאמר ברוח הקודש. האדמו”רים בחב”ד נוהגים לקשור מטפחת מסביב לפרקי ידיהם ואז לכסא, כדי להיות אחוזים במשהו בגשמיות, שלא להיות נמסים אל תוך הקדושה. החסידים קורים למאמרים דא”ח – דברי אלוקים חיים.”

“לא הגזמנו,” אני ממלמלת לעצמי מתחת לאף. איש השלג שומע אותי וזז באי־נוחות בכסאו.

אנחנו מתחילים.

“להבין עניין נרות חנוכה.” מוטי מושך בקולו בעדינות.

ואז כמו מתחיל לנגן שיר פרוזאי

להבין עניין נרות חנוכה, דהגם שנרות חנוכה תקנום מפני הנס שהיה בנרות המקדש, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, מכל מקום הרי הם חלוקים בכמה עניינים. במספרם – דבהמנורה שבמקדש היו שבעה נרות, ונרות חנוכה הם שמונה. במקום עמידתם – דהמנורה היתה בפנים (בתוך הקודש ובדרום [ימין]), ונרות חנוכה מצוה להניחם מבחוץ ובשמאל. בזמן הדלקתם – דנרות המקדש הדליקו מפלג המנחה, משך זמן (שעה ורביע) קודם שתשקע החמה, ונר חנוכה מצוותה היא משתשקע החמה.”

*

למדתי באולפנא די איכותית, ולמרות שחלק ניכר מזמן הלימודים ניגנתי בגיטרה בכיכר ציון, באחד מנסיונותי הכושלים להיות ילדה רעה ולחיות על הקצה, עדיין למדתי שם. עשיתי בגרות בתנ”ך של דוסים, בתושב”ע ואפילו בגמרא, אם זכרוני היגע איננו מטעה אותי ואיננו מנסה לשוות לי לשווא נופך פמיניסטי. אחר כך באוניברסיטה למדתי שנים ארוכות בבית מדרש, ייגעתי את עצמי מהבית להר הצופים בשעות בוקר מגוחכות, ומשם התנדנדתי באוטובוסים לעין כרם, וכל זאת בשם לימוד התורה. תמיד הצטערתי שלא יצא לי לשבת וללמוד כמו שצריך במדרשה, כי רוחה הטריה של אמא שלי נשפה בעורפי ולחשה ללא הרף שאני לא יכולה לכלות את זמני כך, בלי תכלית ברורה לעין, ושאני חייבת קודם כל להתחיל ללמוד ואחרי זה נסתדר עם כל השאר, בין אם זה איפה לגור ובין אם זה ללמוד תורה. בזמני הפנוי אחרי בית המדרש, אם היה כזה, במקום להשתזף על מדשאות הר הצופים האגדיות, הלכתי לשמוע, חננה שכמותי, הרצאות במחשבת ישראל מפי מרצים בחולצות מכופתרות ושרוולים לא רכוסים שהתנפנפו להם בכל תנועת יד מלאת פאתוס. באמת חשבתי שלמדתי הרבה. וכיאה למקום שהייתי בו, עם הזמן חשבתי שלמדתי הכל, שפיצחתי את האופן שזה עובד, שגם אני יכולה לערבב פילוסופים מהעת העתיקה והחדשה עם בובר או הרמב”ם או רבי עקיבא בהנף יד, ואז הכל הפך להיות טקסטים, כלי משחק, אמצעים עתיקים להוכיח את מה שאני חושבת על המציאות מסיבה שרירותית כלשהי. 

למדתי באולפנא די איכותית, ולמרות שחלק ניכר מזמן הלימודים ניגנתי בגיטרה בכיכר ציון, באחד מנסיונותי הכושלים להיות ילדה רעה ולחיות על הקצה, עדיין למדתי שם. עשיתי בגרות בתנ”ך של דוסים, בתושב”ע ואפילו בגמרא, אם זכרוני היגע איננו מטעה אותי ואיננו מנסה לשוות לי לשווא נופך פמיניסטי.

ואז, מול העניין של נרות חנוכה, הטקסט מפסיק להיות טקסט ולרגע מרגיש כמו נגיעה בנצח. אני נרעדת. 

“בעצם,” אומר מוטי, “יש שלוש דרגות בהתגלות האלוקות בעולם. משכן, מקדש ראשון, מקדש שלישי.” 

“במשכן נדרשה עבודה אקטיבית, נשיאת ארון הברית וכולי כדי לברר ניצוצות. לברר ניצוצות זה בעצם לעשות שימוש מושכל בעולם, השימוש שלמענו הוא נברא. לקחת את הדברים הטובים, להשתמש בו לדברים הטובים והמועילים, ואילו את הלא טוב – לזרוק לפח, כמו קליפה. כמו שבוררים זהב מתוך בוץ במכרה. אם לחשוב על דרגת ההתגלות של המשכן במושגים של נפש, זה בעצם מישהו ששקוע במקום רע, והעזרה מגיעה עד אליו מבחוץ. מישהו מבחוץ מושיט לו יד ואומר לו – קח! באתי לעזור לך. באתי להעלים את הרע ולהפוך את הטוב לנוכח. 

אחר כך, בבית המקדש הראשון, בימי שלמה המלך, הניצוצות הגיעו אליו מעצמם, להתברר. כמו למשל מלכת שבא שהגיעה אליו מיוזמתה, כי הניצוץ האלוקי שבה הרגיש את מקום הקדושה העילאית ביותר ונמשך אליו מעצמו. זו דרגה גבוהה יותר של התגלות אלוקית. במשל מהנפש, זה אדם שרע לו, אדם שלא נמצא במקום שהוא רוצה להיות, שפונה בעצמו לעזרה, לטיפול. וזו בעצם דרגה גבוהה יותר של מי שמושיט עזרה, כי הנוכחות שלו כל כך חזקה שהוא כבר לא צריך להגיע אל מי שהוא עוזר לו ולהושיט לו יד, אלא מספיק לו לשבת במקומו ואנשים מגיעים אליו. 

אבל השיא יהיה בגאולה האמיתית והשלמה, בבית המקדש השלישי. אז יתגלה אור שהוא מעבר להתגלות, אור של עצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא. ואז, הניצוצות אפילו לא יצטרכו להגיע אל המברר כדי להתברר, הרע לא יצטרך לחפש את הטוב שיעזור לו לצאת מהמקום הרע שלו. כי הרע, כמו שהוא, במקום שהוא נמצא, ייהפך לטוב. ואיך זה יקרה? זה יקרה על ידי זה שתתגלה המהות של כל הדברים, שהיא אלוקות, ואלוקות היא טבע הטוב, וממילא טבע הטוב להיטיב. יתגלה שלכל אורך הדרך, גם הדברים הרעים היו אלוקות, רק שלא ידענו.”

“איבדתי אותך.” מבטו המרותק של איש השלג שמאזין לכל הממבו ג’מבו הזה בקשב עילאי מעצבן אותי, גם חווית הנצחיות הלא מוסברת שנגעה בי עכשו מפחידה ועל כן מעצבנת אותי. “לא הבנתי מה הקשר בין ניצוצות לבין עזרה והושטת יד לבין התגלות אלוקית. איבדתי אותך לגמרי.”

“מה לא הבנת?”

“לא יודעת. את ריבוי המטפורות. נראה לי בכלל לא הבנתי מה אנחנו לומדים. או עושים.”

“לומדים חסידות.” מוטי מתחייך ולוגם מתה השומר שלו.

“שמה זה אומר?”

“את באמת חושבת שהמציאות הזאת היא כל מה שיש?”

“ברור שלא. אני אדם דתי. אם הייתי חושבת שהמציאות הזאת היא כל מה שיש, לא הייתי שומרת שבת או כשרות או כל אחד מהדברים האחרים שאני עושה באופן יומיומי בשם היהדות, שנראים הזויים לגמרי בעיני אנשים זרים.”

“זה שיש משהו מעבר זה משהו אחד. כמעט כל אדם חושב שהמציאות לא מתחילה ונגמרת במה שהוא רואה. אבל הנקודה היא שכל המציאות הגשמית היא רק מטפורה, משל, למציאות האלוקית. ואם אני רוצה להבין את המציאות, אני חייב קודם כל להבין מה השורש והמקור שלה, להבין את הדברים כמו שהם למעלה, כדי להבין אחר כך למה הם משתקפים כמו שהם משתקפים למטה.”

“אוקיי…”

“החסידות היא בעצם שביל הגישה להבנה הזאת. אבל החסידות עושה את המשחק הזה באופן הפוך – מכיון שאני לא באמת יכול להבין את האלוקי כמו שהוא, אני מנסה להבין את האלוקי דרך הגשמי, להשתמש בדימויים מהעולם המוכר לנו. דרך מה שכבר מוכר לי והבנתי אני מנסה להבין לפחות משהו, משהו קטן, מעניינים גדולים ונשגבים. וכשאני מבין דברים גדולים ונשגבים, אני מסוגל להבין דרכם, כאילו בחזרה, את המציאות הגשמית שאני חי בה, אבל ברובד עמוק לאין ערוך.”

“עשיתי פעם קורס מבוא למחשבת הקבלה. באוניברסיטה. כשהיה לי זמן פנוי.” לא יודעת אם אני אומרת את זה בגאווה או בבושה, אבל אני חייבת להגיד לו משהו כי זה מעצבן אותי שמלמדים אותי כמו ילדה קטנה שלא מבינה מהחיים שלה. מגרד לי להוכיח שגם אני לא עם הארץ גמור. “זה היה הרעיון המרכזי – הקבלה היא ניסיון להבין את הנשגב דרך מטפורות גשמיות. חושניות כמעט.” אני מסתכלת הצדה ואז מוסיפה “לא יכולתי לגעת אחר כך שנים בשום דבר שקשור לקבלה או לחסידות.”

“אפשר להבין אותך.” מוטי מחייך. “לא כל דבר אפשר ללמוד בכל מקום.”

אני שותקת כי כרגע דוסים מעצבנים אותי באופן כללי, ואיש השלג עם המבט האדוק מעצבן אותי יותר מכולם, אפילו שהוא בכלל לא דוס ורק סתם עושה את עצמו. אני שותקת ומחליטה להמשיך לשתוק כי הבטחתי לו ללמוד אתו. להשהות, ולו לרגע, את הספק. 

לנסות ולקבל שעניינם של נרות חנוכה יכול להיות עמוק יותר.

אז אנחנו יושבים ולומדים.

לקראת הצהריים ראג’ ונועה מתחילים לטרוח במטבח על ארוחת הצהריים ואני מרגישה הרבה יותר גאווה מחוסר נעימות על זה שאני יושבת כאן, במקום שיש בו רק גברים יהודים שזכו ללמוד תורה, ולא טורחת במטבח כמו פשוטי העם.

במשך כל שנת הטיפול האחרונה, טענתי באזני הפסיכולוגית שלי שאני חווה את עצמי כישות. ההגדרה העצמית העיקרית שלי היא לא של אשה, או רופאה, או בת, או אחות. ההגדרה העיקרית שלי היא ישות. משהו רוחני, ערטילאי, מעורפל כזה. משהו שצף בין שמים וארץ, נוגע־לא־נוגע במציאות. מין מוח מהול בנפש, תודעה שבאופן כמעט מקרי התיישבה לה בגוף. הגוף נוח, הגוף משרת את הצרכים שלי, ואני גם יודעת להשתמש בו היטב למטרות שלי. אבל כל המטרות הן מטרות של הישות. רק בדיעבד, חשבתי ביני לבין עצמי שזו דרך ממש מוזרה להסתכל על עצמך. כמו מתבונן קר מהצד, תוך העלמת כל מה שאנושי ויפה. 

אני חושבת לפעמים על זה שככה עידן מתייחס אלי, יצור ללא גוף, ישות. שנים כבר שהוא מתייחס אלי ככה, ואולי משהו מתוך התפיסה הזו נטמע לבסוף גם בתוכי. 

זה לא היה כך מההתחלה, אבל זה שזה התהווה כנראה היה לגמרי באשמתי.

זה היה אחרי שנפרדתי מאוהד. אחרי שחודשים ארוכים משכתי את הפרידה הזו, החלטתי לעשות קפיצת ראש, כי הבנתי שאם לא אעשה את זה עכשו, לא אעשה את זה לעולם ואמצא את עצמי מטופלת בחמישה ילדים של גבר שאני כבר מזמן לא רוצה אבל פשוט לא נעים לי וכואב לי והוא משפחה מדי מכדי לשלח אותו לדרכו. 

הכרתי את אוהד שנתיים לפני, כשרק התחלתי ללמוד. אני הייתי סטודנטית לרפואה והוא היה הסדרניק חביב ומתוק, שהתאים באותה עת לאידיליה שבניתי לעצמי בראש. כשבאתי לבית משפחתו לשבתות מצאתי סלון מסודר, שולחן שבת ערוך, שקט נטול ילדים (הוא היה הצעיר מבין שישה וכל האחרים התחתנו) וגולת הכותרת והדובדבן האולטימטיבי – אמא קמוטת פנים ועטורת מטפחת לבנה, והיה זה שכרי.

אוהד עצמו היה תכול עיניים, חם ותומך, וקיבל אותי בכל המצבים, גם בימי הקטטוניה שלי, כששכבתי במיטה ללא ניע כי כאב היעדרה של אמא הכריע אותי, ובעיקר פניו האבודות של שמוליק שתמיד תר אחריה ברחבי הבית, כמו ממשיך משחק מחבואים שהתארך יתר על המידה. אם לא שמוליק, סביר להניח שהייתי מצליחה לשאת את זה. הייתי גדולה ומוצלחת ובעלת דרייב אינסופי להגשים את עצמי ובעיקר את כל מה שאמא רצתה עבורי. הייתי מחזיקה את עצמי באגרוף קמוץ. אבל שמוליק בן הארבע, תינוק עטור פאות וציצית טריה שאמא קנתה לו ועטתה עליו בחגיגיות טקסית, שמוליק רדף אותי בלילות, משל הוא זה שנפטר ועבר מן העולם. רק הדימוי הפנימי של הכאב והתמיהה המתמדת שבוודאי עוברים עליו לא נתנו לי לישון. ניסיתי, בתנועה מזוכיסטית, לדמיין את הכאב של מי שלא יכול להבין את כאבו, לא יכול לשים אותו במלים, כאב של מי שהאובדן שלו הוא מוחלט וכולל את כל החלקים של נפשו שעוד לא הספיקה להתהוות, ועודנה מונחת, כמו עובר, במעי אמו.

אבל אוהד היה שם בפשטות ובתמימות, ודיבר אתי על מוסדות החינוך שמתאים לי שנשלח אליהם את ילדינו לכשנתחתן, ואני הסכמתי כמה פעמים להתחתן אתו כי כבר היה לי לא נעים, רק ביקשתי ארכה עד שירד קצת העומס בחיים שלי. ואוהד נתן לי אותה, במאור פנים גדול, כי היה לו כל כך ברור שאני אם ילדיו.

לכן הפרידה ממנו, הרגשתי, היתה חייבת להיעשות בחיתוך, אחת ולתמיד, כי אם לא אעצור בבת אחת הוא פשוט לא יאמין לי. התקשרתי אל אוהד כשהיה ביום סיירות, דווקא אז כי הוא היה רחוק מספיק מהבית, ופלטתי לו בלחש מבוהל לתוך האפרכסת שאני חושבת שאני לא רוצה להמשיך, וניתקתי במורא איום, וידעתי שהוא לא לקח אותי ברצינות, אבל ידעתי גם שמוסרית כעת אני חופשיה.

יום למחרת הגעתי לאונקולוגית ילדים כמעט בערפול חושים, ותרתי אחרי עידן, כי ידעתי שזה עכשו או לעולם. בסוף ראיתי אותו, יושב בנחת בכורסא של המבואה, וקורא מאמר בעיתון מדעי כלשהו. התיישבתי על שולחן הקפה שמולו. הוא הרים אלי עיניים עסוקות שרק ניצוץ של הכרה שחלף בהן מנע ממני לקום ולהסתלק משם מיד. בטח הייתי נראית מטורפת לחלוטין, כי הוא ישב וחיכה בסבלנות למוצא פי, שעה שמתתי שבעים ושתיים פעמים בתוכי לפני שפציתי את הפה. 

“אתה חייב לקחת אותי לשתות היום. נפרדתי מאוהד.”

“מזל טוב.” הוא הוריד את עיניו חזרה לז’ורנל שלו ואז הרים אותן אלי שוב, ואולי אפילו זיהיתי שם ניצוץ של חמלה. “תבואי לחניה של פרופסור בלובשטיין בשבע.” אולי זה היה כאב. “ותביאי משהו לאכול.” אולי זו היתה צרבת.

בשבע בערב התייצבתי כמו חייל בחניה של פרופסור בלובשטיין שבדיוק נפש בברצלונה או משהו כזה, אוחזת שקית עם במבה, אפרופו וסנדוויץ’ חביתה קצת ישן. עידן הופיע בשקט ובזמן, ונכנסנו לאוטו. 

רק כשיצאנו ברוורס מהיר מדי לטעמי מהחניה של האחות הראשית, הסתכלתי עליו בריכוז ואמרתי, “נראה לי שזו פעם ראשונה שחייכת אלי.”

“באמת?” 

“כן.”

“וואללה. חשבתי שלפני שבועיים כשהבאת לי את המחקר הישן ההוא על ניתוחים קורטיקליים חייכתי גם.”

“גיחכת. גיחכת אלי ואמרת שניתוחים קורטיקליים זה הדבר הבא ברפואה קוסמטית.”

“אני עדיין עומד מאחורי זה. תחשבי מה זה, כמה נגיעות באזורים המוטוריים ויש לך הליכה של דוגמנית”.

אחר כך שתקנו הרבה ואני ידעתי שהערב לא אצליח לדבר עד שלא יהיה לי מספיק אלכוהול במערכת. כל הדרך שאלתי את עצמי אם הוא שותק כי לא אכפת לו, או כי ממש אכפת לו והוא מתחשב ברגשותי, או שהוא בכלל לא שותק וזו צורת התקשורת שלו. 

אחר כך שתקנו הרבה ואני ידעתי שהערב לא אצליח לדבר עד שלא יהיה לי מספיק אלכוהול במערכת. כל הדרך שאלתי את עצמי אם הוא שותק כי לא אכפת לו, או כי ממש אכפת לו והוא מתחשב ברגשותי, או שהוא בכלל לא שותק וזו צורת התקשורת שלו. 

הגענו העירה, עידן חנה בחניה השמורה למפכ”ל מול תחנת המשטרה במגרש הרוסים, וירדנו לאזור הפאבים בנחלת שבעה. התיישבנו במקום הראשון שנקרה בדרכנו. הזמנתי בירה וסלט כלשהו כי היה בא לי להקיא ולא מצאתי שום דרך התמודדות יעילה יותר עם זה מלאכול עוד משהו. עידן הזמין גינס והמשיך לשתוק.

“אז נפרדתי מאוהד.”

“את זה כבר הבנתי.”

“ו?”

“ומה?”

“כלום.”

“נו מה?”

“כלום.” בלעתי פיסת בטטה מטוגנת בזעם. “סתם, נראה לי מובן מאליו שזה סרט בשבילי. היה נחמד לקבל תגובה קצת יותר אמפתית.”

“סליחה.” 

“מה אמרת?”

“זה בטוח סרט. איך את מרגישה?” 

“טוב, עכשו אתה מגזים. זה בכלל לא נשמע כמוך.”

עידן שתק וחייך, ופתאום הכי בעולם התחשק לי לבכות. בחודשים האחרונים בכל פעם שהייתי ליד אוהד, הרגשתי שאני מזייפת משהו. פעם אחת נכנסתי לחדר כשהוא תיקן משהו במדף הספרים העליון שלי והגב הרחב שלו היה מתוח מולי  וקפאתי במקומי, שם, בכניסה. הרגשתי שבמרחק הזה, אם לא אזוז עוד מילימטר, בתוך הראש שלי, הוא יכול להישאר עידן.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן