עידן רדף אותי אל תוך החלומות שלי, אל תוך נבכי התודעה שלי, בצורה לגמרי לא פרופורציונלית לנוכחות הממשית שלו בחיים שלי. הוא חי בתוכי באופן שלא יכול לחיות בתוכך אדם שאתה בקושי מכיר. כל התאהבות באשר היא, היא הלבשה של דימויים עמוקים ועתיקים שלנו על אדם חיצוני, כמעט זר, אבל עם עידן העוצמה של זה היתה חסרת תקדים עבורי. לפעמים שאלתי את עצמי מה זה אומר על הדימויים הפנימיים שלי, מה עבר עליהם, מסכנים, אם זה האובייקט שעליו הם בחרו להתלבש. כך או כך, הישיבה מולו באופן הנזקק הזה, כשאני לפתע יכולה לתת ביטוי להזדקקות אבל פוחדת פחד מוות מהאדישות שלו – היתה כמעט בלתי ניתנת לנשיאה.
הדמעות עלו בעיני בפתאומיות ובשפע, טפטפו לתוך הבירה, ואני הורדתי עיניים כי לא יכולתי לשאת את הבושה של בכי מולו. סיימתי את הכוס שלי, ניגבתי את האף, והזמנתי חשבון. עידן בחן אותי בשקט ואז אמר, “רוצה לעשן משהו?”
“מאוד. הכי בעולם.”
“בואי ניסע אלי. יש לי קצת בבית.”
גם שנים אחרי, אני עדיין אתבייש להודות שהלב שלי עצר מלכת, ואפילו לא מהתרגשות, כי אם מחוסר אמון, חוסר יכולת להכיל מציאות שעונה לכל מה שביקשת ממנה. זה יחזור על עצמו עוד מספר לא מבוטל של פעמים בחיים שלי, וכל פעם התחושה הזו תלווה אותי מחדש – בפעמים שסיטואציות מתרחשות במציאות בדיוק כמו שדמיינת אותן בראש שלך, הלב מפסיק לפעום, הכל מתערפל ואת כמעט מאמינה שאת כבר מזמן לא ערה, כי כל כך טוב זה קשה לנשיאה לא פחות מכל כך רע.
בדרך לבית שלו שוב שתקנו. מעולם לא הייתי שם. השרירים שלי היו מאובנים.
הבית שלו היה יפה ומעוצב, בדיוק כמו שציפיתי. בחדר הוא הוציא שקית והתחיל לגלגל. יצאנו החוצה, לחצר הגדולה והמטופחת, התיישבנו על הדשא, ועידן הדליק את הג’וינט, לוקח כמה שאיפות ומעביר אותו אלי. שקט בינינו, וזה כל כך חריג על רקע התקשורת הכל כך מילולית שהיתה לנו עד היום. מורגש שמשהו שונה, אם כי אני בספק שהוא הבין עד כמה כל המעמד הזה משמעותי בשבילי.
אנשים מתקשים להאמין שהנוכחות שלהם יכולה לרגש מישהו אחר עד פיק ברכיים. הם כל כך רגילים לעצמם, מכירים מקרוב כל פגם שיש להם בעור הפנים, שהם לא יכולים להכיל את עובדת היותם שלמים ומושלמים בעיני הזולת, כמעט על־אנושיים.
אנשים מתקשים להאמין שהנוכחות שלהם יכולה לרגש מישהו אחר עד פיק ברכיים. הם כל כך רגילים לעצמם, מכירים מקרוב כל פגם שיש להם בעור הפנים, שהם לא יכולים להכיל את עובדת היותם שלמים ומושלמים בעיני הזולת, כמעט על־אנושיים.
“אז מה נשמע?” חייכתי אליו חיוך עצבני ומתוח.
“לא משהו. עייף.” שאכטה. “תזכירי לעצמך לעולם, אבל לעולם, לא להתקרב לאורתופדיה. גועל נפש, זה בכלל לא רפואה, אלא אטליז. כל היום מתעסקים עם הבשר הכי גס.”
“אקח את זה לתשומת לבי.”
“ודוקטור ספוז’ניק, ראש המחלקה אצלנו, הוא פשוט… לא, אני לא מוצא שום דימוי מוצלח אחר. קצב.”
“אז נפרדתי מאוהד.”
“למה בעצם?”
“אחלה. ממש תומך.”
“מה לא תומך בזה? למה נפרדת ממנו?”
“כי… כבר הרבה זמן שאני לא באמת בתוך זה.” לקחתי עוד שאכטה. מרגישה איך משהו נרגע מבפנים, הברגים שמחזיקים מלים מסוימות עמוק בתוך הלב משתחררים קצת. “וגם…”
לא, עוד לא עישנתי מספיק.
עידן ישב בשקט.
“גם מה?”
“סתם. כלום.”
“אוקיי.”
שקט.
אני חייבת לקפוץ לשם.
“וגם בגללך.”
דממה. עידן לקח שאכטה, הבעתו אפאתית כתמיד, אבל ראיתי שהוא בולע רוק בתדירות גבוהה מהרגיל. אחרי כמה דקות הוא נפנה אלי.
“ברור לך שאת צריכה להסביר את עצמך כשאת אומרת משהו כזה, נכון?”
“קשה… כמעט נפחתי את נשמתי רק מלהגיד את התקציר, בלי הפרטים.”
הוא שתק והגרוגרת שלו המשיכה לעלות ולרדת. נראה לי שככה הוא צועק עלי.
הוא הניח את הג’וינט על צלחת לידו ואמר, “אני לא חושב שזה נכון.” שאיפה. “אנחנו עובדים ביחד וזה. וגם אמרתי לך כבר, שאני לא רוצה עכשו שום דבר רציני, וזה סתם יהפוך את העניינים למורכבים בינינו. לא רעיון טוב.”
זה פגע בי, אבל למזלי התודעה שלי הייתה מספיק מעורפלת כדי שלא אחוש את כל העוצמה של הפגיעה.
החלקתי את השיער. “אוקיי. אני מקבלת את זה. אולי תביא את הבמבה מהשקית שלי?”
“בואי נלך לחדר שלי, אני אראה לך משהו יפה.”
בחדר שלו הוא הוציא לי אלבום תמונות, ואז עוד אחד. “זה מאירלנד. וזה מלאוס.”
“מגניב.” התיישבתי על הרצפה, גבי אל ארון הבגדים שלו. אין עוד ריהוט בחדר כל כך, חוץ מכסא אחד עמוס לעייפה בדברים.
הנה עידן בשיער ארוך, שחור, בוהק ויפה. הוא שוכב על אבן גדולה ומסתכל, כמעט מאושר, אל המצלמה. טרום עידן הסמארטפונים והסלפי, אני יכולה רק לנחש שמי שצילם אותו היה מקור הרגש שניבט מפניו. הנה עידן עם בחור שאני לא מכירה, רואים אותם מהגב, יושבים על קצה תהום, וממרחק רואים מפלי מים עצומים. הנה עידן בתוך טירה מימי הביניים, זה בטח אירלנד ולא לאוס. הוא יושב, ברכיו מוצמדות לחזה שלו, ובוהה אל המרחקים. נראה שהוא לא יודע שמצלמים אותו, כי יש משהו ממוקד במבט שלו מצד אחד, אבל אבוד ועצוב מצד שני, ואני כמעט מרגישה שהוא הביא לי את האלבום הזה כדרך לומר לי שהוא מסוגל להרגיש, אף שהרגע הכחיש את זה בתוקף.
“זה עוד לפני הצבא, אירלנד. הייתי ממש ילד.”
זה מתחיל בלסת שלי, ויורד לגרון ומהדק את בית החזה לעצמו, ואז עולה חזרה למעלה, דרך הרקות, המצח, המון נוזל בעיניים, וכל טיפה שנקווית ויורדת במורד הלחי, כמו נוגעת בחלל עמוק בפנים, כל כך עמוק, שלא ידעתי שיש שם רקמות. כאב עמוק, ממעמקי המעמקים שלי, עולה בי, מתפשט בי, יוקד בי, וכל נשימה כמו נגיעה בפצע חשוף. אני נשנקת. מכסה את הראש שלי בזרועות.
איך הלכת ממני.
איך.
“איך הלכת ממני. איך.” אצבעותי מתהדקות על אמותי. גשם מתחיל להכות בקרקע בחוץ, בעוצמה הולכת וגוברת. “איך הלכת ממני.” הכאב החדש כמו מושך מהקרביים שלי איזשהו כאב ישן, חלוש, שארית מימים פרה־היסטוריים. שרירי הבטן שלי מתכווצים, הנשימה שלי מתקצרת, אני בוכה בקול. כנראה. אני לא באמת שומעת שום דבר.
לא יודעת כמה זמן עובר.
ריח חלוש של יסמין חודר לאף שלי, וההשתנקויות שלי פוסקות באחת, כאילו נוכחות הריח הנורמלית, היומיומית, הנינוחה מסדירה את הנשימה שלי מעצמה.
אני פותחת את העיניים.
עידן יושב מולי, קרוב יותר מלפני כן. הלסת שלו נעולה. עיניו בורקות ושופעת מהן מעין רכות, אור נגוהות, שלא ראיתי בהן קודם.
“אני לא הולך.”
אי ההליכה שלו נמשכה בדיוק יומיים בעונה גשומה. היא נגמרה מיד כשהגעתי אתו לבקר ביישוב שלי (שאליו עידן הסכים להגיע חרף השקפתו הפוליטית) ונתקלנו באוהד עטור שיזוף וזיפים, שבכלל אמור היה להיות עדיין בגיבוש, בדרכו לביתי, ובידיו זר פרחי בר. ארכו כמה שניות עד שקלטתי שהוא פה, והוא קלט שזאת אני ושאני הולכת לצד מישהו שהוא לא הוא. אוהד היה בחור ישיבה שקול ומתחשב, בעל מידות של זהב, ולכן נתקפתי בהלה איומה כשהוא השליך את הזר שלו אל הקרקע והתחיל לנוע במהירות לכיוון הנגדי, ואז ממש לרוץ במורד הרחוב. רדפתי אחריו. לבסוף הוא עצר ואמר שחשב שסתם יש לי מצב רוח רע ושהוא לא מאמין, והשתנקות. ומתנצל על ההתפרצות ושיהיה לך בהצלחה, והרגשתי תולעת ולא איש, וחזרתי מובסת לכיוון הבית לגלות שעידן לא שם.
*
השמש נוטה לשקוע, ואני חרדה מהשקיעה שלה. שקיעה משמעה חזרה לגסט האוס, חזרה לצד השני של הנהר ולמקדשים מעלי העשן שמסביבי.
אני חרדה מהחזרה לבדידות ולקופים, וזה לא אופייני לי, כי בדרך כלל אני רק מחפשת בדידות וקופים ולשם כך טסתי ארבע עשרה שעות במטוס. אני פונה לנועה ואומרת לה שאני מפחדת לחזור לבד. אולי אם החב”דניקית תגיד לו ללוות אותי למטה זה יהיה יותר קביל. אבל נועה לא מספיקה להגיד מילה כי איש השלג ניגש אלי ואומר במבט המושפל החדש הזה שלו שהוא יכול ללוות אותי למטה כי כבר החשיך. אני מגיבה בניד ראש, עונדת את תיק האלכסון המרופט שלי ומתחילה ללכת לצדו בסמטאות המתפתלות של רישיקש עילית.
“ממש לא נעים כאן בחושך…” אני מנסה להפר את הדממה בינינו. “הכלבים פה מטורפים, אני ממש מפחדת מהם.”
הוא ממשיך לבחון את סנדליו ואני נרעדת מצמרמורת שאוחזת בי. “וגם הסאדהואים הקבצנים. קשה לי איתם.”
אנחנו מגיעים לכיכר המרכזית ומתקרבים למדרגות היורדות לכיוון הגשר התלוי שייקח אותי לצד השני של הגאנגס, הצד שבו אני לא רוצה להיות.
“אפילו הקופים התחילו להפחיד אותי. יש כל הזמן תחושה שהם קרטל פשע מאורגן.”
איש השלג מרים אלי ראש עטוי כיפה מגוחכת של חרדים.
“את יודעת, אנחנו לא מכירים המון זמן, ולא יצא לנו לדבר המון.”
“כי אתה כל הזמן נעלם – ”
הוא מחייך אלי כל כך רחב שאני משפילה את העיניים שלי בעצמי.
“אז באמת לא יצא לנו לדבר המון, אבל מרבית הדברים שאמרת לי על עצמך… אני יודע בעיקר על דברים שאת מפחדת מהם.”
הוא בועט לי בבטן הרכה ואני שותקת הלאה כל הדרך לגסטהאוס, נפרדת ממנו בניד ראש נוסף בכניסה לחדרי.
כשאני נכנסת לחדר חשוך לגמרי. אני מדליקה את האור הלא־ביתי של החדר ופותחת את המחברת שהבאתי אתי מהארץ. היא מלאה רישומים, כמה מלים פה וכמה מלים שם. אני פותחת עמוד חדש ומתיישבת ברגליים משוכלות על המיטה שלי. מול החלון שלי נפרשים גגות וחתיכה קטנה של הנהר והגשר שעליו מרקדים הקופים במחול פראי של עובדי עבודה זרה מקראית.
אני כותבת.
ממה אני מפחדת
- הסאדהו הקוף
- תאונות
- כאב פיזי
- כאב נפשי
- בדידות שלא בחרתי בה
- פגיעה פיזית על ידי מישהו מבחוץ
- שוד
- שיקרה משהו לאנשים שאני אוהבת
- העתיד
- נחשים
- הזדקנות
- להשמין
- להישאר רווקה זקנה
- עם חתולים
- לאבד את השיער שלי
- מה שקורה לי עמוק בפנים
- אלצהיימר, אמנזיה, פגיעה מוחית
- צהרי ימים שמשיים שנראים כמו תמונות צהבהבות ושטופות שמש משנות השבעים
- מחלת נפש
- מוות (הפחד שכרוך בו, האימה תוך כדי. הפרידה. לא עצם העובדה שאהיה מתה. זה דוקא נראה לי מסקרן.)
- לראות דברים נוראיים
- הבבואה שלי במראה כשאני פותחת את העיניים ממש ממש רחב
- קמטים
- מלחמה
- הרצון שלי לפעמים לשבור משהו
- ילדים שקרובים מדי לקצוות של חלונות/מרפסות/מדרכות
- חלומות שצובעים אנשים או מקומות בצבעים קודרים לכל החיים
- להשתנות
- ג’וקים מעופפים
- לא להשתנות
אני מסתכלת בשלוש השורות האחרונות ורעד אוחז בי, דק אבל מורגש.
כי אם אני מפחדת מכל האפשרויות שישנן, אז אני מפחדת לחיות. ואולי זה מה שעשיתי עד היום, נתליתי בין שמים וארץ. משהה כל תנועה של שינוי בפועל, ורצה בראש למחוזות זרים בביטחון של ארבעת הקירות של חדרי.
להשתנות ולא להשתנות.
אני יוצאת מהחדר שלי ומסתכלת על הרחוב החשוך, שתיירים מזדמנים עוברים בו בשקט, כמעט בלחש לא אופייני. הקרקע מזוהמת תמיד, לא משנה איפה תדרוך, והאוויר מלא במשהו כהה וסמיך, משהו זר שלא ידעתי שיש לי בכלל חושים לקלוט אותו. ממקדש קטן סמוך לגסט האוס עולה ריח עמום של קטורת וקולות של שירה מקודשת ומצלמות. אני נכנסת לחנות פשמינות שממול רק כדי להפיג את התחושה הקשה, וקונה לעצמי פשמינה שכבר למחרת תיפול לבלי שוב אל תוך הנהר אבל אני עוד לא יודעת את זה. אולי יום אחד היא תצוף באוקיינוס ההודי שאני לא יודעת אם הנהר הזה מתחבר אליו ובאותו רגע בדיוק, כשחוטיה הפרומים יכסו את משטח המים השומם, אני אהיה אדם אחר במקום אחר, העורג מתוך נוסטלגיה טרם זמנה אל זו שאיבדה את הפשמינה שלה אל תוך הנהר.
אולי יום אחד היא תצוף באוקיינוס ההודי שאני לא יודעת אם הנהר הזה מתחבר אליו ובאותו רגע בדיוק, כשחוטיה הפרומים יכסו את משטח המים השומם, אני אהיה אדם אחר במקום אחר, העורג מתוך נוסטלגיה טרם זמנה אל זו שאיבדה את הפשמינה שלה אל תוך הנהר.
להשתנות ולא להשתנות.
אני חוזרת לחדר ואוחזת שוב בעט שלי.
להשתנות – לצמוח, לגדול, להיות אחרת, לא לזהות את עצמי במראה, לא לזהות את המראה, להיות אחרת, זרות, אי ודאות, מה עשיתי עד עכשו? כל דבר מוכר הוא בית, אובדן של בית.
לא להשתנות – יציבות, ביטחון, מוכר, נינוח, שעמום, שגרה אפרורית, קיבעון, חום, לבד, שינה, הכל אותו דבר, אותו סלון, אותן כריות, בית בובות אצל אשה זקנה, אותן מלים כעבור שלושים שנה, חידלון.
המלים בוערות בתוכי, המלים עולות על גדותי ואינני מסוגלת לתעל אותן כמו שרציתי החוצה אל הנייר, המלים והרגש הסמיך הממלא אותן מכרסמים בבשרי.