בבוקר זה כבר יום שישי ואני מקלפת תפוחי אדמה וכל מה שיש לו קליפה בחצר־סוכה של הבית חב”ד. סביבי מתקבצים עוד כמה עשרות מטיילים שנדחסים לכל גומחה שאפשר לשבת עליה ומקלפים בשקידה או בוררים.
לברור בהודו זה לא כמו לברור בארץ, זה עבודת בירורים אחרת לגמרי. האורז הלבן הוא לא ממש לבן, החומוס הוא בית גידול לעתים קרובות, והשומשום… השומשום הולך על גחונו. אפילו לברור אותו אי אפשר, כי ברגע שמפזרים אותו על משטח כלשהו, הוא מתחיל לברוח לכל הכיוונים, כאילו תכנן את זה מבעוד מועד.
כשמסיימים לעבוד אני חוזרת לחדר ומתארגנת, מגיעה להדליק נרות בבית חב”ד.
כשאני מגיעה, נועה כבר עומדת מקומרת מעל המגשית שנרות רבים וקטנים מונחים עליה, ידיה מליטות את פניה והיא נראית לי בוכיה לרגע, שערות פאתה רועדות ומכסות את אצבעותיה. עד שהיא מרימה את ראשה העדין, ואני רואה עליהן חיוך רחב, מואר.
“גוט שאבעס!”
“גוט שאבעס,” אני מחייכת אליה וניגשת להדליק את הנרות. ההדלקה שלי עניינית ולקונית, ולפתע אני נותנת לכך את דעתי.
כשהתפילה נגמרת ואנחנו יוצאים לסעודה אני מגלה שאיש השלג לא נמצא. בסעודה אני שואלת את נועה, והיא אומרת שנראה לה שהוא לא מרגיש טוב. אני לועסת את פיסת החלה הטריה שלי שמרגישה לי פתאום תפלה, וחוזרת מהר לחדר, כמעט רצה בסמטאות רישיקש החשוכות, שכל הקליפות שקילפנו בערב שבת התיישבו בהן בבחינת קבע.
כשאני קמה בבוקר אני רואה שכבר לא כל כך מוקדם כמו שחשבתי. אני מתלבשת מהר ומתחילה לרוץ לכיוון בית חב”ד. הבוקר כבר סתווי משהו, והרוח מפזרת את השיער שלי על פני. אני מגיעה לגשר התלוי, ושיירת קופים תלויים על המוטות שלו מקבלת את פני. בתוך הריצה, אנשים מבקשים להצטלם אתי, כמנהג המקומיים העולים לרגל למקומותיהם הקדושים כדי להצטלם שם עם התיירים הממש לא קדושים אבל האטרקטיביים לא פחות. אני מתנשמת ומסבירה להם שהיום אי אפשר, ואז מגיעה לסוף הגשר ומטפסת עד הכיכר. אמנם השעה כבר לא מוקדמת, אבל הכיכר המרכזית הזו, המוקפת כולה מקדשות אליליים, ריקה מאדם. כשאני בתוכה אני מזהה מרחוק סאדהו מוכר המחופש לאליל הקוף הפופולרי. הוא עירום כמעט לגמרי, רק מכנסוני בד מכסים את אזור חלציו, גופו ופניו צבועים אדום, ומקושטים כיאה לאליל הקופיף. אני לא בטוחה אם מודבק לו זנב או לא.
כך או כך, כשם שאני קולטת אותו, כך הוא קולט אותי, ומתחיל לנוע לעברי, כי הפרנסה שלו היא ליצור אווירת פולקלור לתיירים. אין לו סיבה לחשוב שהוא לא יצליח, שכן רק לפני שבוע, באחד מרגעי הניתוק המתמסר שלי, נתתי לו לצייר לי פס הודי בין שתי גבותי, והענקתי לו משהו כמו עשרים רופי בתמורה.
כך או כך, כשם שאני קולטת אותו, כך הוא קולט אותי, ומתחיל לנוע לעברי, כי הפרנסה שלו היא ליצור אווירת פולקלור לתיירים. אין לו סיבה לחשוב שהוא לא יצליח, שכן רק לפני שבוע, באחד מרגעי הניתוק המתמסר שלי, נתתי לו לצייר לי פס הודי בין שתי גבותי, והענקתי לו משהו כמו עשרים רופי בתמורה.
אך הפעם המצב שונה. ברגע שאני מרגישה שהוא נע לעברי, גל של קור או חום או משהו עוצמתי משתלח בין איברי, ואימה איומה ונוראה מציפה אותי, עולה עד גרוני, ובדרכה מנערת את הלב שלי, והוא מתחיל לפרפר בחרדה בכלא הקטן שלו בחזי. כל סנטימטר שנסגר בינינו מציף אותי בחרדה גדולה עוד יותר, ואיתה תמיהה על פשר התגובה המוזרה הזאת. אני מרגישה היטב, וללא שום צורך להבהיר לעצמי את פני הדברים, שאם הדבר הזה יתקרב אלי אני אמות. חד וחלק.
ולכן, כשהוא נמצא במרחק מטרים ספורים ממנו, וזה כבר לא סוד בינינו שהיעד שלו הוא אני, גופי מפסיק לציית לרציונל המאופק שלי המביט על הכל מהצד במבט תמה. אני מרימה את ידי, מושיטה אצבעי קדימה, מסתכלת עליו באישונים בוערים וצורחת:
STEP AWAY!
הסאדהו המבולבל מעמיד פנים שבכלל לא הלך לכיווני, ואני ממשיכה לרוץ בלב פועם עוד יותר בחוזקה במעלה הסמטאות לכיוון בית חב”ד.
אני מגיעה, נרעשת ומותשת, ומתיישבת על אחד הכסאות במבואה. נועה יוצאת לקראתי, ורואה אותי מתנשפת וחיוורת.
“מה קרה, רוני? הכל בסדר?”
“אני… לא יודעת. קרה לי משהו מוזר בדרך.”
מוטי יוצא מהחדר הפנימי, מתקרב לנועה ונעמד לצדה.
“יש שם, בכיכר של המקדשות, הסאדהו הזה, האדום, הקופיף.”
“אה, כן,” מוטי מהנהן. “זה עם הזנב.”
זה נשמע נורא מצחיק כשהוא אומר את זה ככה, בטון המעמיק שלו, תוך שהוא מסרק באצבעותיו את זקנו ומאזין לי באמת. המלה זנב לא קשורה בקונטקסט הזה.
“בקיצור, ראיתי אותו הבוקר, וראיתי אותו כבר מיליון פעמים ומעולם זה לא השפיע עלי, ואני לא מבינה מה קרה הבוקר. באתי לפה, וראיתי אותו ופתאום ממש ממש נבהלתי, הרגשתי שמשהו יקרה לי אם הוא יתקרב אלי. כאילו לא יכולתי לחיות עם המחשבה שהוא בכלל יהיה איפהשהו במרחב האישי שלי… אז צעקתי עליו. צעקתי לו שיתרחק ממני, ממש צרחתי עליו. אני בשוק מעצמי, לא מתאים לי…” אני משפילה עיניים.
“נו,” מוטי אומר, והחיוך שלו מנחם אותי ואני לא יודעת למה. “ככה זה, טומאה.”
“אני בכלל לא מאמינה בטומאה כמשהו ממשי. זה… משהו הסכמי. ומה קרה דוקא היום?”.
“היום את אחרי כמה מנות גדושות של חסידות. חסידות משנה את המהות, מזככת. כמו שיש חושים גופניים – ראיה, שמיעה, חישה – ככה יש גם חושים רוחניים, שמרגישים את יסודות המציאות. כשלומדים חסידות, החושים הרוחניים מתחדדים, ואפשר להרגיש חזק יותר את כל העניינים הסמויים מהעין.”
אני מסתכלת עליו ושותקת. מוטי נותן לי עוד חיוך במתנה ויוצא החוצה לסוכה. נועה מלטפת את כתפי ואז הולכת לחדר הפנימי שבו נשמעות פעיותיו הדקות של משיח שהתעורר הרגע כנראה. ואני נשארת ישובה בכסא, ותמיהתי חזקה משהיתה. כל הרעיונות של טומאה וטהרה תמיד נשמעו לי דיבורים מיסטיים. מעולם לא ייחסתי להם שום מציאות של ממש, ובוודאי לא חשבתי שהם ניתנים לחישה. אבל את העוצמה של מה שהרגשתי, מה שחוויתי, אי אפשר היה להכחיש.
כשהשבת יוצאת, אני אורזת את מיטלטלי ועוברת לחדר בגסט האוס השקט הצמוד למבנה הבית חב”ד, עוזבת מאחורי את הגדה השניה של הנהר.
פתאום ההתנגדות שלי וההתלבטויות שלי והאובדן שלי מרגישים משניים אל מול הידיעה הבטנית הזאת שלגדה ההיא אני לא שייכת.
*
המקום שאליו אני עוברת הוא חדר במה שנראה כמו וילה טוסקנית שהועברה על ידי כח כל־יכול אל פסגת גבעה בעיירה קטנה בהודו. אל החדר שלי מוביל גרם מדרגות אירופאי, ובפנים יש מיטה זוגית גדולה. אני ממהרת לכסות אותה במצעים שהבאתי מהבית, כי יש גבול לכמה אני סומכת על ההיגיינה המקומית. ליד המיטה יש שידה קטנה, וזה תופס פחות או יותר את כל החדר. ממול למיטה נמצא האוצר הכי גדול – שירותים עם אסלה, שזה לא מובן מאליו כלל וכלל, ודוש קטן. עוד מעט אגלה שאחד התחביבים שלו הוא להפסיק באופן פתאומי ככל הניתן את זרימת המים החמים לטובת מטח קרח נוזלי. הוא פשוט דואג לחיזוק מערכת החיסון שלי.
אני זורקת את תיק הגב הגדול מתחת לחלון ופותחת אותו לרווחה, כך שהתיק הפתוח הופך להיות הארון המקומי. אני אף פעם לא פורקת תיקים, ולא מבינה את האנשים המסודרים, המתקנים מחלצותיהם בערמות מסודרות על מדפים ותולים את הדורש תלייה. מתחילת שהותי במקום כלשהו אני כבר חושבת הלאה, על העזיבה, ומנסה להוציא כמה שפחות כדי שיהיה לי כמה שפחות לארוז, וכמה שפחות סיכוי שמשהו ייאבד. זה כאילו אני לא סומכת על שום ארון שאיננו ארון ביתי. האמת שבהודו הדילמה פשוטה יותר, כי לרוב אין ארונות בחדרים.
היתרון המשמעותי של החדר הוא החלונות הגבוהים והרחבים היושבים למראשות המיטה ולימינה. מסגרותיהם עשויות עץ כהה, ווילונות פרחוניים קלילים ויותר אירופאים מהודיים מתנפנפים בבריזה החודרת בעדם. כשיושבים בשקט על המיטה אפשר לראות את קרני האור חודרות פנימה, שפע של אור, ואת חלקיקי האבק מחוללים בתוכם, אחוזי התאהבות או טירוף או שניהם גם יחד. גם במקלחון יש חלון קטן, שגורם לנתזי המים להיראות כמו קשתות במעוף.
והנוף… מחלוני נשקף נוף המתאים יותר לערבות שטופות שמש וגשם, אי שם בחלקים התיכונים של אמריקה הצפונית. גדלים שם עשבי פרא גבוהים וקלילים, צבועים צהוב, הנראים כמו שדות חיטה מוזנחים. זבל מעטר את האזור גם כן, כמו כל מקום אחר בהודו מלבד רובע או שניים בערים המרכזיות. יש שם צמיגים ושקיות ומזוודה אירופאית ישנה ומפורקת, ואני עושה תמיד מאמץ לא להתרומם מדי על המיטה שלי, כדי לראות את השמים הצלולים החולקים את אותם העננים עם ירושלים ואת העשבים, ולא שום דבר נמוך יותר.
אחרי שאני מתארגנת בחדר שלי אני יורדת שוב לבית חב”ד, כדי להצטרף לשגרת הלימודים שלנו.
מהכניסה אני רואה את אביתר (לא יודעת מתי התחלתי לקרוא לו בראש שלי בשם שניתן לו על ידי הוריו) רכון מעל ספר, ואני עוצרת את ההתרגשות הקמאית שעומדת כל העת לפרוש כנפיה בתוך חזי. ההתרגשות של הימים הראשונים התחלפה בנקודות התרגשות בעוצמה נמוכה יותר, וגם ביומיומיות משפחתית כמעט, הגורמת לי לפעמים לחוש עייפות מההערות שלו ולרצות מרחב וזמן לעצמי.
יש משהו מיוחד ועוצמתי בבעלי תשובה טריים. איזו חיות נואשת, כמעט לא אנושית, התמסרות וביטול עצמי הקורעים רקיעים, קורעים אותם עצמם, גורמים לגשמיות שלהם להיראות כמין מעטפת משומשת וחסרת תועלת, כמו נשל נחש שהם סוחבים עליהם בלית ברירה, אבל שלמען האמת רק מאט את צעדיהם.
הפעם אני רואה אותו רוכן מעל משהו לא שגרתי, משהו שלא הורגלתי לראות אותו רוכן מעליו. אני ניגשת אליו בשקט. כשאני ניגשת אליו כך בשקט, אני יכולה לעקוב אחרי ריצוד העיניים שלו על הדף, לתפוס הבעות של פליאה ילדית, או כעס או שעמום. ולהספיק לסגת אחורנית כשהוא קולט אותי ומסתובב, ועוד להעמיד פנים שבכלל עדיין לא ראיתי אותו.
הוא מרים אלי עיניים אחרי אולי עשרים שניות, ואני פוסעת אל מדפי הספרים הממלאים את הקיר שמולו. העיניים שלו הלומות ומסתכלות כמעט דרכי, ואז מתנערות ומחייכות אלי, מבלי שום שינוי בזוויות פיו.
“בוקר טוב.”
“בוקר אור. מה אתה קורא?”
“סתם… לא קורא.”
“אוקיי. מה אתה לא קורא?”
“סתם…” הוא נראה לי מבולבל נורא.
“יואו, אני כל כך רעבה. לא נעים לי לבקש, ואני גוועת ממש. לפחות קפה. רוצה קפה?”
“כן, תודה. אני רוצה קפה.”
“כמה סוכר?”
“שתיים סוכר. שתיים סוכר… מוטי היה בחליבה?”
“לא יודעת. אם אין חלב, עדיין להכין לך?” אני יודעת שהוא כבר מזמן עבר רק לחלב ישראל, חלב שנחלב על ידי או בנוכחות יהודי.
“כן, אם אין חלב עדיין להכין לי.” יש משהו רובוטי, מאובן בקול שלו.
“אביתר… הכל בסדר?”
“אני לא יודע. תגידי, מאיפה את בארץ?” המעבר כל כך חד ופתאומי שלוקח לי שניה לקשר בין השאלה לבינו.
“בנימין… למה?”
“סתם.”
“ואתה?”
“אני מה?”
“מאיפה אתה?”
“מושב בצפון. את לא מכירה.”
“אתה באמת בסדר? אתה מדבר מוזר.”
“אני קצת…” הוא משתעל, והשיעול הופך למטר שיעולים. “אני קצת לא מרגיש טוב.”
“אז אולי אכין לך תה?”
“אני לא יודע אם תה יעזור לי.”
אני נפנית לעבר המטבח.
“רוני?”
“כן?”
“בואי רגע.”
אני מסתובבת וחוזרת לשולחן.
“תשבי שניה, טוב?”
אני מתיישבת על כסא מולו, יושבת על קצה המושב, כי הדריכות לא מאפשרת לי להישען אחורנית.
“כתבתי לרבי.”
“איזה רבי?”
“הרבי מלובביץ'”
“מה זאת אומרת כתבת לו?”
“באגרות קודש.”
המבט העז שלי כנראה מרמז לו שאני צריכה הבהרה.
“כותבים לרבי מכתב, מניחים אותו באגרות קודש, ואז העמוד שבו זה נפתח הוא התשובה שלך.”
“אהה. כמו לוח סיאנסים?”
“רוני.” הוא אומר לי בטון מוכיח.
“מה, נו? אני לא בקטע הכישופי הזה. לתקשר עם עולמות עליונים דרך ספרים שנפתחים באורח פלא. ומה אם זה נפתח בתוכן העניינים?” ומי בכלל נתן לך סמכות להוכיח אותי? אני קצת צועקת עליו בראש. הרגע בקעת מהביצה, לי יש רקורד של שנים בלהיות דוסית.
“זה כרכים, אסופה של מכתבים שהרבי כתב לאנשים לאורך השנים.”
“שמה הקשר שלהם אלי?”
“תנסי ותראי.”
“אתה מתחיל לאבד את זה, אביתר.” אני מחייכת אליו וקמה, נפנית לצאת מהחדר. הוא קורא בשמי בתקיפות.
“רוני. אני מאמין בזה. אני מאמין לרבי.” הוא אומר את זה בכוונה כל כך עמוקה, כמעט כאילו רוצה להטעין במלים האלו משמעות נוספת.
“זכותך.” אני שוב מתחילה לנוע לכיוון הדלת. “על מה כתבת לו בכלל?”
הוא משפיל את עיניו.
“משהו… שלי. אישי.” האמת שזה כבר מעצבן אותי, הדרישה המתמדת הזאת שלו שאפָּתח בפניו בעוד הוא לא מביא לי שום דבר בתמורה, וההנחה שהוא קורא אותי כמו כף יד פתוחה, ואני אמורה לעמוד בשקט, כמו סוס מחונך, ולתת לו להסתכל לי בשיניים ובנבכי הנפש ובשום פנים ואופן לא לנסות לעשות את זה מהכיוון הנגדי. אני יוצאת מהחדר ובחוץ מגלה שאגרופי קמוצים קמעה.
“משהו… שלי. אישי.” האמת שזה כבר מעצבן אותי, הדרישה המתמדת הזאת שלו שאפָּתח בפניו בעוד הוא לא מביא לי שום דבר בתמורה, וההנחה שהוא קורא אותי כמו כף יד פתוחה, ואני אמורה לעמוד בשקט, כמו סוס מחונך, ולתת לו להסתכל לי בשיניים ובנבכי הנפש ובשום פנים ואופן לא לנסות לעשות את זה מהכיוון הנגדי. אני יוצאת מהחדר ובחוץ מגלה שאגרופי קמוצים קמעה.
מתיישבת על ספסל ומשפשפת את העורף. אולי צריך להתפלל שחרית. אולי זה מה שצריך עכשו.
אני קמה להיכנס בחזרה ולקחת סידור ונתקלת כמעט חזיתית באיש השלג שטס במהירות לא ברורה החוצה, מחזיק קערת מתכת שתכולתה נשארת בתוכה בנס, כשאנחנו מונעים בדקה התשעים את ההתנגשות.
“לאן אתה רץ ככה?”
“אני לא רץ.”
“אז אתה הולך ממש, אבל ממש, מהר.”
“אוקיי.” הוא מניח את הקערה על השולחן בחוץ ונפנה חזרה פנימה. אחרי שהוא נכנס אני מציצה ורואה גבעה מרשימה של שקשוקה ריחנית ומעלה אדים. אני נכנסת איתה חזרה לבית חב”ד וניגשת אליו, הוא עדיין יושב במקומו ומשפשף רקותיו.
“שכחת את השקשוקה שלך, איש המסתורין.”
הוא מרים אלי עיניים, טרודות, תרות, לא עיניים שמחכות לשקשוקה. פיקת הגרון שלו עולה ויורדת.
“זה בשבילך. אמרת שאת רעבה.”
אני משפילה עיניים, ומהדקת את הקערה לחזה. פוסעת החוצה באטיות. בלי סידור.
“גבעת יואב,” הוא צועק בעקבותי. ואז קם, ומציץ אלי החוצה. “שמעת? אני מגבעת יואב.”
“שמעתי.” אני ממשיכה להחזיק את הקערה, בלי כף, בלי לאכול, ולא קולטת שאני נראית מוזר.
“רק רציתי לוודא ששמעת,” הוא אומר ונעלם שוב בפנים.
3 Responses
הכתיבה שלך שואבת ממש.
מסוג הסיפורים שמבאס לקרוא אותם בהמשכים
נכנסים לעולם הזה ולא רוצים לצאת
ואין ברירה אחרת חוץ מלחכות עד שבוע הבא…
אני אוהבת את איך שאת כותבת כי את לא מנסה לטייח את הרגשות.
אלה את מביאה את הרגשות איך שהם.
גם היכולת להביא לידי כתב רגשות, זה יכולת מדהימה לדעתי!!
מחכה לפרק הבא שלך כבר בקוצר רוח!!!
לא קראתי מעבר לכמה שורות,
אבל נגנבתי מהתיאור על ברירת הקטניות בהודו…