יומיים אחרי, באמצע שיעור הצהריים שלנו, מהחצר עולים המון קולות. בית חב”ד רישיקש הוא קטן וחדש יחסית והומה פחות מבתי חב”ד האחרים במזרח, ולכן המון אנשים מדברים עברית בחצר. זה חידוש שגורם לכולנו לצאת מחדר הלימוד הקטן.
מוטי מברך את הנוכחים לשלום, נועה מזמינה אותם לאכול צהריים. אני נכנסת למטבח כדי להתרחק מההמולה ומתחילה לנגב את דלפק המתכת בהסח דעת, ואיש השלג מוציא את הספר שלמדנו החוצה וממשיך לקרוא בו. מבעד לחלון הקטן המשקיף מהמטבח לחצר אני רואה את הווריד בצוואר שלו מתנפח קצת.
לפתע אחד מהמטיילים קם, ניגש אליו ומתיישב לידו. אני עוברת לשטוף כלים. כשאני חוזרת לחלון, אני רואה שהוא מעיף בו מבטים עדיין.
לבסוף הוא מתקרב אליו ואומר לו בשקט, “אליס?”
אני לא רואה את הפנים של איש השלג, אבל הבחור חוזר, רק בקול רם יותר, “אליס, זה אתה?”
איש השלג מפנה אליו פניו, בהסח דעת, או ברצון להיות בהסח דעת, וממקד עליו מבט, “בוגן?”
שניהם קמים ומחבקים זה את זה. הם מתיישבים ומתחילים לדבר, איש השלג, שמסתבר שהוא בכלל אליס, יושב נבוך קצת. אני יוצאת לחצר ומתיישבת לא רחוק מהם, כדי לשמוע הכל, אבל שאף אחד לא יידע שאני שומעת הכל, או שאני מתעניינת בכלל.
שניהם קמים ומחבקים זה את זה. הם מתיישבים ומתחילים לדבר, איש השלג, שמסתבר שהוא בכלל אליס, יושב נבוך קצת. אני יוצאת לחצר ומתיישבת לא רחוק מהם, כדי לשמוע הכל, אבל שאף אחד לא יידע שאני שומעת הכל, או שאני מתעניינת בכלל.
“וואו…” אומר בוגן, “מה אתה אומר.”
“כן. הזוי, אה?”
“תכלס, דוגרי, לא כזה מפתיע במקרה שלך.”
“למה?” איש השלג נותן בו מבט סקפטי.
“לא יודע. תמיד חיפשת. משהו. מאז שהכרתי אותך, העסיקו אותך דברים שלא ממש מעסיקים אנשים אחרים. והיית מהופנט מכל דוס – כלומר, כל בן אדם דתי שפגשת. זוכר את שפירא?”
“איזה שפירא?”
“מהקורס. אתה אפילו לא זוכר. הבייניש.”
“הבלונדיני.”
“כן. בוקר אחד קמתי וראיתי אותך יושב אתו בחצר, מלופף תפילין. לא אמרתי כלום אז, אבל…” במבטו של איש השלג מופיעה חיבה. “קיצר. לא מפתיע אותי.” בוגן מסתכל הצדה ומוסיף, “עם מי יצאת לטיול בכלל?”
“לבד.”
“גם זה לא מפתיע.” בוגן צוחק.
“ואתה, בוגן?”
“כמה חבר’ה.” הוא מחווה בראשון לכיוון ערטילאי ואז מוסיף, “מהתפקיד האחרון. אתה לא מכיר.”
“ואיך?”
“אחלה. אחלה ממש. היינו בנפאל. גם אתה, נכון? תכף תיגמר פה העונה ונטוס לתאילנד כנראה. ומשם לאוס, קמבודיה. וייטנאם כנראה. בורמה לא יודע אם פתוח. כזה.” הוא לוגם משהו מכוס שבידו. “לא ייאמן שאתה פה כבר כמה? חודש? חודשיים? הסיבה היחידה שאנשים זוכרים את הודו כחוויה טובה היא שהם היו מסוממים רוב הזמן, תאמין לי.”
איש השלג מהנהן ואני מרגישה שמשהו לא נוח לו ולכן ניגשת אליהם.
“היי,” אני מחייכת באופן מופגן לבוגן. הוא מחייך בחזרה.
“היי היי.”
“אני רוני.”
“נעים מאוד, שחר.”
“גם אני לומדת פה בבית חב”ד.” איש השלג מחזיר אלי מבט שואל. “עם אביתר,” אני מוסיפה ליתר ביטחון.
“ברצינות?” הוא מסתכל עלי ואז על איש השלג ואז שוב עלי. “מגניב. אולי גם אני הייתי נשאר ככה חודש ללמוד.” הוא מחייך.
“כן, כיף ממש.” הכי ייצוגי שלי. “אז, רגע, מאיפה אתם מכירים?”
איש השלג מוריד את הכיפה מראשו, מעביר יד על הגלח שהתחיל להצמיח ניצנים שאטניים בוהקים ואז מחזיר אותה למקומה.
“אליס ואני היינו ביחד בקורס קצינים,” בוגן ממהר לענות. “איזה בחור זהב, תאמיני לי. אין דברים כאלה. אחד הטובים.”
“אתה מנסה למכור לי אותו?”
אני צוחקת ובוגן צוחק ואיש השלג מחייך קלושות ומחוויר כשבוגן אומר, “שווה לך לקנות.”
אני מסתכלת הצדה ואז חזרה אליו, נחושה להוציא מזה כמה שיותר. “למה אליס?”
“אה!” בוגן נראה מרוצה. “זה סיפור מדהים. מכירה את אליס בארץ הפלאות?”
“בטח.”
“אז נכון יש קטע שהיא אוכלת איזו עוגיה ונהיית ענקית פתאום ואז שותה איזה שיקוי ונהיית קטנטנה פתאום? או ההפך. אוכלת עוגיה ונהיית קטנטנה ושותה שיקוי ונהיית ענקית. בקיצור, אליס פה, התגייס, את לא תאמיני, גם אני לא האמנתי. לא נוכחתי בזה ממש כי לקורס קצינים הוא כבר הגיע עם הכינוי, ולקח לנו חודש לשכנע אותו לספר לנו למה קוראים לו ככה.”
איש השלג יושב ואוחז את פניו בין שתי כפות ידיו, מבטו מיואש.
“קיצר, הוא התגייס מטר שישים ושתיים! היית מאמינה?”
“מאיזו בחינה?”
“גובה. הוא היה מטר שישים ושתיים.”
“ברצינות?”
“כן כן! אליס, תעמוד רגע.” הוא מנסה לדחוף את איש השלג מהכסא שלו.
“עזוב בוגן.”
“נו, קום קום!” איש השלג מתמתח בחוסר חשק בולט למלוא קומתו, שהיא לבטח לא מטר שישים ושתיים. “את קולטת אותו עכשו כמו שהוא? הוא התגייס מטר שישים ושתיים וגבה בעשרים ושלושה סנטימטרים בשנה וחצי הראשונות לשירות. בגיל תשע עשרה! שמעת פעם על משהו כזה?”
“לא.” אני אומרת ומבטי המשועשע נח על איש השלג המיוסר. עיניו מתחננות שנפסיק. “מעולם לא שמעתי על משהו כזה.”
“בגלל זה אליס,” בוגן מוודא הריגה. “כי הוא פתאום גדל ממש.” אני מהנהנת. “כמו אליס. והעוגיה. או השיקוי.”
“כן כן, הבנתי.” אני מהנהנת בראשי ביתר שאת. איש השלג מתיישב חזרה.
“טוב,” אני נענית לתחינתו האילמת. “תהנה לך פה, יש לי כמה דברים לעשות. נתראה אחר כך.”
אני קמה ומתרחקת, שומעת לחישה רמה מדי מבוגן לאוזנו של איש השלג, “הבנתי למה נשארת.” ואיש השלג, “לא נראה לי שהבנת, בוגן.”
אני מצטערת שהתיישבתי לידם.
*
למחרת אני מתייצבת לשיעור הקבוע. השיער שלי שוב אסוף בקוקו, יש לי עגילים חדשים ורודים. מוטי ואיש השלג עוד לא פה, ואני נכנסת למטבח ומגלה את נועה לשה בכוחותיה הקטנים את הבצק לעוד עוגות שמרים. אני מציעה להחליף אותה והיא נעתרת בהנהון שבע רצון, מוסרת את המלאכה בידי.
ראג’ שוטף כלים בכיור, וקשקוש המתכת של הכלים בגדלים השונים מזכיר לי פעמוני רוח.
נועה יוצאת וחוזרת עם בלילה שוקולדית שאנחנו נמרח פנימה.
איש השלג מציץ למטבח ונעלם, שולח הנהון רב משמעות אל עבר כל הנוכחים.
אני מסיימת ללוש, שוטפת ידיים ויוצאת לסלון. הכבדות הצנועה הזאת שהתהוותה בינינו לאחרונה מעיקה עלי. אני מתמתחת ומפזרת שיער כדי לעשות קוקו חדש.
“מה נשמע?” אני פונה אליו באגביות. הוא נובר בספר שהוציא מאחד המדפים.
“בסדר,” הוא בקושי מרים אלי עיניים. “ברוך השם.”
“אכן, ברוך.” לא יודעת למה, אבל זה מעצבן אותי. יש מצב שהעדפתי אותו מקטין ועילאי, כמו שהיה באנאפורנה. כל הַדּוֹסִיּוּת המתחסדת הזאת מוציאה ממני רצון לשבור אותה. “מה אתה קורא?”
“זה ביאור על התניא.” הוא מראה לי בחטף כריכה של ספר עם רבי כלשהו שמסתכל למעלה על משהו נורא נשגב כנראה, כיפה שחורה גדולה מכסה את מרבית ראשו.
“אהה.” אני מסתכלת לו ישר לעיניים, אבל העיניים שלו מסתכלות ישר על הכריכה.
אני מוותרת ונכנסת פנימה ללמוד. התסכול על הריחוק מפתיע אותי, תסכול חזק, עמום, כמו תחילת כאב בתחתית הבטן שלא ממש צומח להיות כאב אבל גם לא באמת משחרר. מוטי נכנס בצעדים קלילים אבל מהורהרים לתוך הבית חב”ד, מוציא את הספרים שלנו ונפנה להרתיח מים. אני מתיישבת במקום הקבוע. איש השלג מתמהמה.
בסוף גם הוא נכנס, יחד עם מוטי. מבטו לא מש מפניו של מוטי, שהמימיקה שלהן באמת עשירה ומרתקת. הם מתיישבים יחד, זוג יונים, ואני מרגישה פתאום תקועה שם, מיותרת לגמרי, ותוהה אם אני לא הורסת להם משהו ממש יפה שיכול היה להתהוות בהיעדרי.
אני מנסה לא לחשוב על זה, אלא להקשיב על מה הם מדברים. בית המקדש השלישי. יורד מהשמים. יורד מהשמים במרכבות של אש, עשוי מברזל, מסתבר, בניגוד לאבן של שני הבתים הראשונים. ברזל ראשי תיבות בלהה רחל זלפה לאה, ארבע נשותיו של יעקב. זה מעצבן אותי פתאום. איך אפשר בכלל להחזיק מעמד בנישואים כשחוץ ממך יש עוד שלוש נשים על הפרק.
“איך אפשר בכלל להחזיק מעמד בנישואים כשחוץ ממך יש עוד שלוש נשים על הפרק?” אני פונה למוטי.
“בדורנו אני לא חושב שאפשר.” מוטי כמו תמיד סבלני, אפילו שההערה שלי לא קשורה לכלום, וככל הנראה את העניין עם הברזל הוא אמר לפני רבע שעה לפחות.
“ובדורם?”
“הכל היה אחרת פעם. הנשמות היו אחרות.”
“כולם תמיד אומרים את זה. מתרפקים על פעם. ועוד מאתיים שנה יתרפקו עלינו.”
“באמת כתוב שבגאולה יתגעגעו לגלות, לכל הדברים שאפשר היה לפעול בתוכה.”
“לא נראה לי שאני אתגעגע,” אני אומרת בקול רב משמעות, כשלי עצמי לא ברור מה זה כל המשמעות הזאת.
“נחכה ונראה.” מוטי חוזר לסוגיה ואני מנסה לשים בצד את כל המחשבות שלי, לארוז אותן כדי לפנות מקום ללימוד. ברגע מסוים אני מרימה עיניים אל עבר איש השלג.
המבט שלו עלי, והוא זז הצדה מיד כשאני מבחינה בו, ואפילו מתכופף להרים דחוף איזה לכלוך מהרצפה. הוא לא יוצר אתי קשר עין שוב עד סוף היום, וזה מתסכל אותי עוד יותר.
אבל התסכול הוא שטחי, כי בפנים אני יודעת מה ראיתי.
העיניים שלו עלי היו נטולות ציניות או גינונים או מגננות, ומבטו היה חשוף ופגיע, הכי חשוף ופגיע שראיתי אצלו, והמבט הזה היה חשוף ופגיע כי הוא היה עלי.
*
בארוחת הערב נועה נראית לי גמורה יותר מהרגיל, וכשאני מתיישבת לידה אני רואה שהעיניים שלה חולות לגמרי. מתוך דחף פתאומי אני אומרת לה שאקח את משיח לטיול ואחר כך אמסור אותו למוטי, והיא יכולה ללכת לנוח בינתיים, כי אף אחד מאתנו לא ירוויח מזה שהיא תחלה ממש.
משיח מעיף בי מבטים חשדניים עד פרנואידיים עת אני קושרת אותו לעגלה ומסובבת את העגלה מהר כדי שלא יראה את אמא הולכת לחדרה. אני מתקרבת לכניסה לבית חב”ד, והחושך של רישיקש קל לי יותר, כי לצאת לטיול הרדמה בעגלה זה נורמטיבי מכדי שמפלצות יארבו לי בסמטאות. נשימה עמוקה ויצאתי החוצה.
כמה צעדים אל תוך הלילה ואני שומעת צעדים מהירים בעקבותי. אני מספיקה להיבהל בדיוק לשניה וחצי כשאני רואה את צלוליתו של איש השלג דוהרת לכיווני.
“אֶה!” האה הכי מפותע וידידותי שלי.
“היי…” הוא נושם לעברי. “בואי, אני אלווה אותך. כלבים. סאדהואים.” אנחנו מתחילים לפסוע בשתיקה, עד שאחרי כמה דקות הוא מוסיף, “וקופים. זהו, קופים.”
“ושננתם.”
“כזה אני. שנון.” הוא מעיף מבט שובב לכיווני, מסוג המבטים שלא ראיתי מאז האנאפורנה כנראה ואני מבינה שהתגעגעתי אליהם. התגעגעתי אליהם, מבלי שהכרתי אותם לעומק, ומבלי שהיו באמת שלי אי פעם. אני רוצה פתאום להגיד לו משהו קרוב, משהו שיאסוף את הקרבה בינינו לכדי משהו מציאותי ומוגמר ובלתי הפיך, משהו שמגע היה עושה כל כך בקלות, אבל אין מגע ולא יהיה מגע.
“אני כבר לא כזאת פחדנית,” אני אומרת בסוף.
“על מי את עובדת, לוין.” הוא מסמן לי לזוז מהידיות של העגלה ומתחיל להסיע אותה בעצמו, במהירות כפולה ממני. “רק אתמול ראיתי איך כשיצאת מהחצר של הבית חב”ד, הפרה של סאנדיפ מהחצר ליד יצאה גם, והיא בערך רק נשמה לכיוונך ורצת בחזרה פנימה.”
“זה לא בגלל הפרה בכלל,” אני נעלבת.
“אלא?” הוא מביט בי סקפטית.
“הסאדהו הקוף נכנס למכולת ליד. אתה מכיר את ההיסטוריה שלנו.”
שתיקה.
“תגידי,” הוא אומר. “איך הגענו למצב שיש לך היסטוריה עם גבר הודי בגיל העמידה שצובע את עצמו באדום ומדביק לעצמו זנב למחייתו?”
“שאלה מצוינת.” אני מהנהנת בכובד ראש.
אנחנו הולכים כמה דקות, עד שהוא מקרב קצת את הראש לעברי, אני נרתעת בבעתה אבל בחושך הוא לא שם לב ולוחש לי, “נראה לי שהוא נרדם.”
אני מציצה ורואה את משיח ישן שנת ישרים, המוצץ שלו שמוט ליד פיו ושפתיו עושות תנועות מציצה באוויר.
“נחזור?”
אני מהנהנת ואנחנו עושים פרסה ומתחילים לעלות לבית חב”ד בדממה.
העוברים ושבים המועטים מחייכים בחמימות לעברנו. בטח הם חושבים שאנחנו משפחה, כמה קל לחשוב את זה כשרואים את שלושתנו, שלושה אנשים זרים לגמרי ששום טיפת דם לא מקשרת ביניהם. כנראה שגם הם מרגישים את הבועה הקטנה העוטפת אותנו עכשו, רוגע עם מספיקות עצמית של יחידה קטנה שלא נזקקת עוד לשום דבר בעולם.
כשאנחנו מתקרבים לכניסה לבית חב”ד, משהו בבועה נסדק, ואיש השלג נראה נבוך לפתע. בכניסה, הוא משאיר את העגלה לעמוד, עושה לי שלום עם העיניים, ונעלם בפנים. למרות שזה מעצבן אותי, אני מבינה את הלך הרוח, מחכה שלוש דקות בחוץ, ואז נכנסת, מהדקת את השמיכה של משיח, מורידה את העגלה שלו למצב שכיבה ומקרבת אותה למוטי, שבדיוק מדבר עם מישהו.
כשאנחנו מתקרבים לכניסה לבית חב”ד, משהו בבועה נסדק, ואיש השלג נראה נבוך לפתע. בכניסה, הוא משאיר את העגלה לעמוד, עושה לי שלום עם העיניים, ונעלם בפנים. למרות שזה מעצבן אותי, אני מבינה את הלך הרוח, מחכה שלוש דקות בחוץ, ואז נכנסת, מהדקת את השמיכה של משיח, מורידה את העגלה שלו למצב שכיבה ומקרבת אותה למוטי, שבדיוק מדבר עם מישהו.
מוטי מודה לי בחום, נפרד לשלום מהנוכחים ומגלגל את העגלה בנחת ובלאות אל עבר חדרם בגסט האוס השכן.
אני מתיישבת על ספסל בחצר. מסתכלת בשמים הניבטים אלי מבעד לסככה. חוזרת פנימה, לוקחת את ספר הלימוד שלנו, חוזרת לחצר, מדליקה את האור ומתיישבת חדורת מטרה.
המלים מתחילות להתערבל בראשי, ואני מתעוררת אחרי לא יודעת כמה זמן מלחישה של שמי.
“רוני!”
“כן?” אני מרימה את ראשי מספר המאמרים, שלולית קטנטנה ומבישה מאד מעטרת עכשו את העמוד שעליו נרדמתי.
“נרדמת.”
מה אתה אומר. אני מכסה על השלולית בידי. איש השלג מתיישב על הספסל מולי. “רוצה ללכת לישון?”
“תכף,” אני עונה, המומה עדיין מהשינה והיקיצה. מניחה שוב את ראשי על ידי. איש השלג מתחיל להמהם לעצמו משהו.
“הייתי רוצה כזה בית,” אני אומרת, ספק לעצמי, ספק לחלל החצר, עדיין חצי ישנה.
“איזה?” איש השלג לוחש משום מה, כאילו חושש להעיר אותי.
“כזה עם כוכבים,” אני ממלמלת, קרובה להירדם מחדש. “ואני מנמנמת ואתה יושב ולומד.”
“אני מה?”
“לא אתה. הבעל. האבא.” אני מנגבת את פי בגב כף ידי. “ואז להתעורר להמהום של דברי תורה, וחמימות כזאת ביתית של שייכות תמידית ולא מתפשרת, וילדים ישנים בשקט במיטות שלהם, ויישנו שם גם מחר ומחרתיים, ושום דבר מזה לא משתנה ואנחנו חיים לנצח בגאולה האמיתית והשלמה.”
יש שקט כמה דקות.
אולי איש השלג אומר עוד משהו, אבל אני כבר לא יודעת כי נרדמתי שוב.
