ביומיים שאחרי הוא שוב נמנע מקשר עין, ואני מרגישה את הכעס תופח בתוכי.
לא צריך.
בצהרי היום השני אנחנו מסיימים את חברותת הבוקר שלנו השקטה מהרגיל. מוטי יוצא לעיסוקיו מחוץ לגבולות בית חב”ד, ואני קמה להכין לעצמי תה במטבח.
כשאני חוזרת לבית המדרש, איש השלג אפילו לא מרים אלי ראש, ואני מתיישבת לי בפינה, לוגמת ומדפדפת בספר. אחרי חצי שעה של דממה ושל עיון מודגש של שנינו בספרים אני שמה את שלי בצד ומרימה אליו עיניים. הוא שקוע לגמרי.
“אביתר?”
הוא מרים אלי עיניים בפליאה, כאילו גם הוא תמה כמוני על שאני קוראת לו בשמו.
“מה?”
“כלום.”
“אוקיי.” הוא חוזר לספר שלו.
“אביתר?” הוא שוב מרים ראשו אלי.
“כן, רוני?” הכן, רוני המנומס הזה מעלה אותי על גדותי.
“זה לא נעים לי השקט הזה בינינו.”
“אוקיי.” הוא מניח את הספר בצד בהשלמה שקטה שגורמת לי להרגיש היסטרית ומגזימנית וזה מעצבן אותי עוד יותר.
“מה אוקיי?”
“אוקיי, אשמח לשמוע למה לא נעים לך.” הקור בקול שלו. קשה שלא לשים לב.
“עזוב.”
“מה?”
“לא משנה. סרטים שלי.” מה הוא אשם שהקור שלו משאיר אותי לבד מיד, וכל מעטפת החמימות של הימים האחרונים נקרעת ממני?
“לא משנה. סרטים שלי.” מה הוא אשם שהקור שלו משאיר אותי לבד מיד, וכל מעטפת החמימות של הימים האחרונים נקרעת ממני?
“אוקיי,” הוא מהנהן בנחת ועיניו שבות לספר שלו, מבלי לתת לי אפילו שארית של מבט.
*
בבוקר העיניים שלי נפקחות בלאות.
אני יורדת לבית חב”ד מרוטה, מוצאת חצר ריקה. אחרי תפילה חפוזה הרבה יותר ממה שרציתי אני פותחת ספר ומתיישבת ליד השולחן. הזמן פה הוא לא זמן. הכל אוורירי ונזיל, כמעט לא אמיתי. אלמלא השבתות שמעגנות את השבועות, בטח הייתי חושבת שאני נמצאת פה שנה או יומיים, זה היה מרגיש אותו הדבר.
מוטי נכנס לחצר חצי שעה אחרי, עם משיח בעגלה. נועה נשארה קצת לנוח. הוא נכנס למטבח ויוצא עם שתי כוסות קפה בידו, מתיישב מולי ופותח ספר.
“נלמד,” הוא ספק שואל ספק קובע. משיח זוחל החוצה מהעגלה ומתקדם בנחישות לקראתו תוך שהוא מיילל קלות. “אתה רוצה ללמוד גם?” הוא מושיט לו ספרון עם תמונה של בניין לבנים אדומות בחזית. “הוא לא רגוע מאז אתמול…”
“מה היה אתמול?” אני שואלת בין שלוק לשלוק.
“ירח מלא. יש לו עניין עם ירח מלא לילדון החמוד הזה. הוא מפחד ממנו ממש.”
“לא שמתי לב שהיה ירח מלא,” אני אומרת בהסח הדעת, ורק אחרי כמה דקות הבנה איומה מתחילה לחלחל בתוכי, עד כדי כך שהלב שלי מתחיל להלום. “מוטי, מה התאריך היום?”
“ט”ו, למה?”
“ט”ו בכסלו?”
“כן.” מוטי מחייך ועל פניו הבעה משועשעת, כיאה לאדם מן היישוב שבא במגע עם מטיילים שאיבדו את חשבון העולם.
הידיים שלי מתחילות לרעוד קלות, ואני מחביאה אותם בכיסי הג’ינס, כואב לי לנשום והחזה שלי נמחץ מבפנים.
“את בסדר, רוני?”
אני מנסה לנשום.
“תקשיב, מוטי. תקשיב. אני לא יודעת איך זה קרה לי, אבל פספסתי.”
“מה פספ־”
“היום היארצייט של אמא שלי.”
“וואו, לא ידעתי שאמא שלך – “
“אני שכחתי מזה. לא הדלקתי נר. לא ביקשתי שיגידו קדיש. לא עשיתי כלום.”
“אוקיי.” מוטי אוסף את עצמו ומסתכל סביבו במבט פרקטי. “קודם, בואי נלך להדליק נר.” אנחנו נכנסים למטבח. מוטי ממלא שמן באחת מכוסיות פמוטות השבת של נועה, שם פתילה ומצית אותה. הלהבה מרקדת בבריזת הבוקר.
“תודה.” אני עומדת ומסתכלת על האש ואז מסתובבת אליו. “ומה עם קדיש?”
מוטי מסתכל עליי במבט מוטרד. “זה כבר יותר מורכב. עוד מעט שחרית, אבל כרגע יש לא יותר מחמישה אנשים במניינים, וזה כולל אותי ואת אביתר.” ובלי מניין, אני משלימה לעצמי, אין קדיש. “בטח אבא שלך יגיד אבל, נכון? יש לך אחים?”
“בוקר טוב.” איש השלג נכנס בדלת, מחזיק ספר ביד ומחייך באופן מנומס להקיא.
“כן.”
“אז הם יגידו בטח. בוקר טוב, אביתר.”
“הם יגידו, אבל אני רוצה שיהיה פה.”
“מה יהיה?” איש השלג מתעניין מהצד.
“יש יארצייט ל… רוני, זה בסדר שאני מספר?”
אני מושכת בכתפי.
“היום היארצייט של אמא של רוני.”
הפנים של איש השלג עוברות משלווה נשגבת לבהלה איומה בכזו מהירות שזה כמעט מצחיק אותי.
“לא ידעתי, רוני, ש־”
“זה בסדר. תשע שנים.”
“וואו.” אני כמעט רואה את גלגלי מוחו מחשבים בקדחתנות בת כמה הייתי אז ומה זה אומר עלי, וכל השינוי הזה של אופן התפיסה אותך שקורה תמיד כשמתגלה טייטל היתמות.
“לא, אבל זה לא באמת בסדר כי אין פה מניין, וחשוב לי… אני תמיד מקפידה להיות נוכחת במניין.”
כי במניין אני אומרת קדיש, לעצמי, בשקט. זה רגע ההתייחדות השנתי שלי עם אמא שלי, היחיד שרק אני מולה, בלי שותפות של קרובי משפחה אבלים נוספים. מייגע איך ששכול הוא דבר שכל הזמן צריך לחלוק עם אחרים. אבל אתה לא תבין.
“כי במניין אני אומרת קדיש, לעצמי, בשקט. זה רגע ההתייחדות השנתי שלי עם אמא שלי, היחיד שזה רק אני מולה,” אני מוצאת את עצמי אומרת ומשתתקת מיד כי לא ברור לי איך זה הגיע מהמחשבה שלי החוצה. העיניים של איש השלג נעוצות בי באינטנסיביות אבסולוטית, וכשאני משפילה את עיני אני מבינה שזו הסיבה שזה הגיע מהמחשבה שלי החוצה.
ואקום.
איש השלג פונה למוטי. “באמת אין מניין?”
“לצערי לא. ראית בימים האחרונים. כמה שלא ניסינו, לא הצלחנו לגרד.”
“אבל זה לא שהקפנו את כל הגסט האוסים אחד אחד.”
מוטי מעסה לרגע את צווארו ואז אומר, “יאללה, בוא נלך לחפש.”
*
שלוש וחצי שעות אחרי, מוטי ואיש השלג חוזרים לבית חב”ד עטורים בחבורה צבעונית, שנדחפת בפתח הדלת ומבעד לרעש והמולה מתחילה לחלק כיפות בינה לבין עצמה. מוטי מוציא לכולם כוסות תה, ואחד מהם, עם פירסינג גם בשני הנחיריים וגם בספטום, פונה לאיש השלג. “נו, איפה היא?”
איש השלג מחווה לכיווני.
“אז יאללה!”
תוך כמה דקות, אל מול עיני המשתאות, הנחיל הצבעוני הזה תופס עמדות במרחק של חצי מטר זה מזה, ומסביב למוטי העומד ליד הסטנדר.
קולו מתחיל לעלות בינות הדממה המפתיעה שמשתררת לה, קושר את קצות החלל זה לזה, ונע מעלה מעלה, חוצה עולמות, תופס את הנשמה המופתעת והמוחמאת של אמא שלי, ומעלה אותה אחריו, רקיע אחר רקיע, אל עבר כסא הכבוד.
“יתגדל ויתקדש שמיה רבא…”
*
אחרי שכולם הולכים, אני יוצאת, מאושרת ומרוקנת בו זמנית, לשבת ברחוב הראשי, מחוץ לבית חב”ד, מחוץ לגסט האוס שבצלו הבית חב”ד מסתופף. רוח חמימה של שקיעה משחקת בקווצות שערי, שום רסיסי לילה, רק איזו השלמה כאובה וגעגוע שקהה עם הזמן. שומעת שיעול ומסתובבת לראות את איש השלג מאחורי, מעביר משקלו מרגל לרגל.
“היי,” הוא אומר, קולו קטן באופן לא אופייני.
“היי.” אני מסתובבת בגופי אליו.
“איך את?”
“בסדר.” אני שותקת כמה שניות ואז מוסיפה. “זה אתה ארגנת אותם, נכון?”
“לא לא, מוטי הלך אתי – “
“תודה.” אני מסתכלת ישירות אל תוך עיניו, כאילו מנסה להעביר אליו באיזה בלוטות’ פנימי את ההודיה שלי, ואת כמה שאני ננגעת. “באמת תודה.”
“מה פתאום.” הוא מוריד עיניו. “תקשיבי, רוני, רציתי להתנצל.”
אני שותקת.
“הייתי לא מאד נחמד לאחרונה.” הוא מתיישב על סלע לידי ונראה מהורהר לכמה רגעים, ואחר כך מפנה ראשו אלי. “אני אגיד לך את האמת, קלטתי מכמה אמירות מרומזות של מוטי, שאם אני באמת בכיוון של ישיבה וזה, וסגנון חיים חסידי, אז זה פחות מתאים שאנחנו ככה מסתובבים לנו, את ואני, מריצים צחוקים ושטויות. את בטח מבינה למה אני מתכוון.”
“הייתי לא מאד נחמד לאחרונה.” הוא מתיישב על סלע לידי ונראה מהורהר לכמה רגעים, ואחר כך מפנה ראשו אלי. “אני אגיד לך את האמת, קלטתי מכמה אמירות מרומזות של מוטי, שאם אני באמת בכיוון של ישיבה וזה, וסגנון חיים חסידי, אז זה פחות מתאים שאנחנו ככה מסתובבים לנו, את ואני, מריצים צחוקים ושטויות. את בטח מבינה למה אני מתכוון.”
“לא, אני לא מבינה למה אתה מתכוון.” שקרנית.
“אני…” סומק ורדרד עולה בצווארו ומדגיש פתאום את הלובן של הצוואר הזה. “נו, כאילו, בפשטות. את בת ואני בן.”
“אהה.” הלעג שבקולי לא נעים אפילו לי, אבל זה מה שיוצא לי. אולי כי כואב לי.
“מה נעשה? זה מה יש.” שתיקה קצרה. “וגם… תשמעי, זה וידוי מכאיב, אבל בטבע הכי הכי בסיסי שלי, אני בן אדם שחייב להיות תמיד בטופ. תמיד מעל כולם. תחרותי למות. ואז כשאומרים לי ככה, אפילו כשרומזים לי ככה, אני כאילו לוקח את זה לקצה. אם החלטתי שאני הולך על כל הסיפור הזה של החסידות, אז אני תוך חודש, מבחינתי, חייב להיות מזקני החסידים. איזה ר’ הלל מפאריטש.”
אני מהנהנת.
“זה דמיונות, אני יודע. כאילו, עכשו אני יודע, לפני שבוע אולי באמת האמנתי לעצמי. לוקח זמן עד שיורד לי האסימון. אבל הנקודה פה, בהקשר שלך,” מפנה מבטו הצדה, לרצפה, “שאני מתנצל.”
“על מה יש לך להתנצל?”
“אני…” מגרד את קצה אפו, ממולל את הזקנקן החדש דנדש שלו, “לא יודע, הרגיש לי שיש על מה להתנצל.”
“מה פתאום.” עוטה את הטון הכי אמפתי שלי, אותו טון שד”ר אשחר לימדה אותנו שפונים לחולה אונקולוגי שעוד לא יודע כמה מצבו קשה. “אני מבינה לגמרי. אתה עובר תהליך. אתה באמת לא חייב לי דין וחשבון.” אני ממשיכה לשקר במצח נחושה.
איש השלג יושב ומהנהן, אבל בפנים שלו אין ההקלה שאמורה להגיע כשמשחררים מישהו מרגשי אשם. הבעת פניו אטומה אבל עיניו משדרות משהו שקשה לשים עליו את האצבע.
אחרי שהוא קם והולך, ואחרי שאני קמה וחוזרת לחדר, מתקלחת, לובשת פיג’מה ונכנסת למיטה, אני מבינה שבעיניים האלה היה רגש שיותר מהכל הזכיר אכזבה.
3 Responses
וואו, כל שבוע מחדש מרגישה כמה קשה לחכות לפרק הבא.
כתיבה יפה, זורמת, ואנושית.
נושא מענין ממש, נותן לחוות את הקשיים בשלב הזה בצורה מוחשית.
תודה על סיפור מענין ולא שגרתי.
כתיבה יפהפיה, אנושית וכנה
ממש אפשר להיכנס לדמות ולחוות את רוני, כמו בסרט
קונפליקט לא אופייני למגזר וזה כל היופי
כשהוא נכתב בעדינות ובמסגרת הדת
קשה לחכות, פנקו אותנו בפרק כפול:)
בהחלט כתיבה מרגשת
מאוד מעניין
מתחברים לדמות במהירות
תודה על כתיבה ויצירה מהממת