אוקיאני – פרק י”ח

אולי באמת אני כמעט ז"ל, אולי החלקתי על בננה איפשהו בטאמל וחטפתי זעזוע מוח, וכל ההזיה הזאת אינה אלא פרי מוחי הקודח שזורק חזיונות יהודיים אקראיים. זה יותר הגיוני מזה שהתגלגלתי איכשהו חצי לגור בתוך בית חב"ד בהודו ולכתוב מכתבים בטקסים חצי־שמאניים.
ממוצע 5 | 3 מדרגים

נועה ואני יושבות בחצר הבית חב”ד. השעה היא כמעט בין ערביים, השמש נוטה לשקוע, אבל עוד לא החליטה על זה באופן סופי.

נועה מנסה להקריא סיפור למשיח, ואחרי הפעם השמינית שהוא בורח לה מהידיים ומתחיל לרדוף אחרי עלים בחצר היא מוותרת ונפנית אלי בחיוכה הלאה והיפה, שיש בו גם עוצמה חבויה, אני מגלה עם הזמן.

“אז מה שלומך, רוני?”

“ברוך השם. אין תלונות.” העליצות הבני־עקיבאית שלי מסרבת להרפות.

“איך הולך הלימוד? עם מוטי ועם אביתר.”

“טוב. הולך טוב.” אני שותקת, מהורהרת. “האמת שהולך ממש טוב.” אני מגרדת לעצמי את המצח. “האמת, שלא זכור לי שאי פעם למדתי משהו שמרגיש לי כל כך… אלוקי.”

“וואו…”

“כן, זה… אני רגילה להתייחס לדברים תורניים שאני לומדת כאל טקסטים. וכאן זה… זה אחרת. כאן זה משהו חי, משהו אמיתי. לא משהו שמישהו כתב מנקודת ראותו האישית. משהו, כאילו… אבסולוטי.”

“חזק…” נועה עצמה מהורהרת. “אני חושבת שגם אני הרגשתי משהו דומה, בזמנו, כשהתחלתי ללמוד.”

“את לא… לא גדלת בחב”ד?”

“לא, מה פתאום.” נועה מחייכת. “גדלתי בבית מסורתי לכל היותר.”

“אז איך… איך הגעת עד הלום?”

“בטיול שלי במזרח. כמוך. ” יש ניצוץ חבוי בחיוך שלה, כאילו אנחנו חולקות סוד. “למדתי בפושקר. זאת עיר דרומית יותר, ברג’אסטן. אצל איציק וביילא גולדבלום.”

“בטיול שלי במזרח. כמוך. ” יש ניצוץ חבוי בחיוך שלה, כאילו אנחנו חולקות סוד. “למדתי בפושקר. זאת עיר דרומית יותר, ברג’אסטן. אצל איציק וביילא גולדבלום.”

“סתם ככה?”

“היה להם ממש מדרשה לבנות וישיבה לבנים, בתקופתי. כמו שיש להם עכשו.” היא מוזגת לעצמה כוס מים. “שלושה חודשים ישבתי שם ולמדתי. ואז חזרתי ארצה ונכנסתי ללמוד במדרשה. אבל לא הייתי צריכה את המדרשה כדי לדעת שאני רוצה להיות שייכת לרבי, להיות שליחה שלו. זה התיישב אצלי בראש עוד בזמן שהייתי בפושקר.” 

היא נעמדת ומשחררת את משיח שנתקע מתחת לאחד מכסאות הקש שעומדים בחצר. “וואו, זה היה… אין מלים. לשבת כל היום ללמוד חסידות, בתוך כל האור הזה… אלוקות.”

“איך מקבלים החלטה כזאת עוד בהודו?”

“לא יודעת. זה משהו שפשוט יודעים. זה כמעט לא החלטה, מרוב שזה מובן מאליו. זה כמו כורח המציאות, כשמבינים דברים מסוימים. כשלומדים מספיק חסידות.”

“נראה לי וואחד החלטה… לשים פאה על הראש.” אני נבהלת לרגע שמא הבעת הגועל המיניאטורית שאני עוטה על הפנים שלי כשאני אומרת את זה העליבה אותה. 

“גם הפאה, זה לא משהו נפרד. זה חלק מהתהליך. כשאתה מבין שזה שלך, שום דבר לא נראה קשה. לא הפאה, ולא אורך השרוולים, ולא לא לאכול נוטלה יותר אף פעם בחיים… גם מוטי היה שם. בפושקר. באותה תקופה.”

“אז הכרתם שם?”

“אפשר לומר…”

“וואו. אז ממש עברתם את כל התהליך ביחד.”

“לא בדיוק. כשאני נכנסתי למדרשה והוא נכנס לישיבה, ניתקנו את הקשר… ככה שכל אחד עבר תהליך משלו.”

“כמה זמן היית במדרשה?”

“כמעט שנתיים.”

“ואחר כך?”

“אחר כך התחתנו.” 

אני מרגישה שנושא השיחה לא לגמרי נוח לה, ולא ממש מצליחה להבין למה. אני עוד לא יודעת שנגיעה בשאלת לפני־התשובה היא אזור רגיש עבור בעל תשובה, במיוחד אם הוא טרי. הניסיון להפריד את עצמך מהעבר ובד בבד הגעגוע העוצמתי הם לא דברים שקל לשאת. 

“אבל איך זה קרה? אם ניתקתם את הקשר?”

“זה סיפור קצת מצחיק…” היא מוזגת לעצמה מים מקנקן הפח שעל השולחן. “שנינו ביקשנו שיבררו עבורנו אם הצד השני מעוניין להיפגש. בערך באותו הזמן.” היא לוקחת שלוק. “רק שמוטי לא יודע. עד עצם היום הזה, האמת. כי לא הספיקו להעביר אליו את השאלה שלי, השאלה שלו הגיעה אלי קודם.”

“ולא סיפרת לו?! אני הייתי פולטת דבר כזה כבר בפגישה הראשונה.” אני מחייכת, ספק לעצמי ספק אליה.

“לא יצא… נו, זה טוב. גבר צריך לחזר אחרי השידוך שלו כמו אחרי אבדה. לא רציתי לקחת לו את זה.” היא צוחקת.

אני מחייכת אליה ולא אומרת כלום. תפיסת הזוגיות שלי לא מצליחה להכיל חשיבה כזאת.

תפיסת הזוגיות שלי מתייחסת לזוגיות כאל כל מערכת יחסים אחרת. תמיד חיפשתי כנות, משהו אמיתי, ובשלב מסוים החלטתי ביני לבין עצמי שהדרך הכי טובה היא פשוט להיות ישירה, כדי לחסוך אי נעימויות בהמשך לעצמי ולאחרים. זו אחת הסיבות שהמצב עם אוהד ועידן היה בלתי נסבל עבורי. האמת שבדיעבד חשבתי שהפונקציה האמיתית והעיקרית של הישירות היתה להראות לאובייקטים רומנטיים פוטנציאליים איזו דפוקה אני, כדי שיחשבו פעמיים אם הם רוצים להכניס את הראש הבריא שלהם לתוך החיים שלי. עוד יותר בדיעבד, חשבתי על אמא דועכת בסוכה עטורת פסיפלורה, ועל שמוליק שלא ידע מזה עד יומיים לפני שהלכה לתמיד, ועל הזעם שעוררו בי ההחלטה הזו, הזיוף הזה, שהשאירו אותו יתום בלי שום התראה מוקדמת.

כשאני מרימה עיניים מהמחשבה הזאת אל נועה, אני רואה אותה מתבוננת בי, מהורהרת, כהמשך טבעי לשיחה שלנו.

“אז תגידי, איך את ואביתר מכירים?” 

מגיע לי. הייתי צריכה לעצור כשלה היה לא נוח.

“אנחנו לא.” אני מנסה לצאת מזה בכבוד ובנון־שלנטיות.

“הוא אמר לנו שאת אמורה להגיע הרבה לפני שהגעת, אז הנחנו שאתם מכירים…” נועה נראית קצת נבוכה בעצמה.

“נפגשנו פעמיים במהלך הטיול, וכל פעם דיברנו אולי עשר דקות מקסימום.”

“וואו, אז איך יצא שהוא חיכה לך?”

“הוא חיכה לי?” תמיד המובן מאליו לא מובן לי, אם המובן באליו אוצר בחובו את המשמעות שאני יכולה להיות יקרה.

“אהמ… כן.” כאן נועה כבר ממש מאדימה, כי היא קולטת שאולי גילתה לי משהו שלא הייתי אמורה לדעת, או שבחרתי שלא לדעת או אני לא יודעת מה. אני מרגישה מחויבות להציל אותה מזה.

“כי סיכמנו את זה, איכשהו.”

“בתוך פעמיים של שיחה?”

“זה נשמע קצת מוזר, אני יודעת.”

“לא מפתיע אותי שאביתר יקבע להיפגש עם מישהי שהוא לא מכיר. הוא בחור בלתי אמצעי. ואמיץ.” היא שותקת וחושבת. “מה שמעניין, זה שאת באמת הגעת.”

אני מחייכת אל נועה, אבל מרגישה שאני לא יכולה לענות לה, או להגיד בכלל משהו בעל משמעות, מבלי שזה יהיה חושפני מדי עבורי כרגע.

אז במקום זה אני אומרת משהו חושפני אחר.

“אני הרגשתי שאני צריכה אמת.” המבט שלי תר מאחורי נועה, נובר בערמת העלים שליד הרגל שלי. “איכשהו, אני מוצאת את עצמי לא בטוחה בשום דבר שאי פעם לימדו אותי בתקופה האחרונה.”

“זה טוב.” נועה מתחילה לרכז את כלי הפח אל מרכז השולחן. “בשביל לחפש משהו צריך לדעת, או לפחות להרגיש שחסר משהו.” היא עורמת את הכוסות. “ומי שמחפש, ומתאמץ בשביל זה, חזקה עליו שימצא.” היא קמה ומסדרת את הערמות הקטנות על מגש הפלסטיק שליד השולחן. אחר כך מסתכלת עלי שוב. “אני חושבת שכדאי לך לכתוב לרבי.”

“אוקיי.”

לא ברור לי איך אוקיי כזה נון־שלנטי יוצא לו מפי אל מול הצעה כל כך הזויה ולא קשורה לכלום. אני חושבת שזה קשור לעובדה שלאחרונה טיפסתי לגובה שאנשים מתים ממנו, שטתי בנהרות שוצפים עם קרובי משפחה של אינדיאנים, וקפצתי מגובה של בניין רב קומות בלי שום סיבה נראית לעין. אני אומרת לעצמי – אם כבר בקטע של אקסטרים, למה לא ללכת על זה עד הסוף? אם אני בקטע של להתנסות בדברים, עכשו הזמן. אז מה אם אני יהודיה? לא רק לדברים אקזוטיים של גויים מגיעה השהיית הספק אלא גם לטקסים נודפי הזיה של יהודים. אם עוד לא ניסיתי את זה, זה הזמן לנסות. 

“תגידי לי אם תצטרכי עזרה.” נועה זורקת מבט זהיר שני לעברי.

“יאללה, בואי נעשה את זה.”

“עכשו?”

“למה לא? אין לי משהו יותר טוב לעשות.” 

אחרי שאני אומרת את זה, אני חושבת שאולי זה דוקר אותה קצת, אבל אני צריכה לשמור על שרידי הכבוד העצמי שלי, שיזכרו שאני אדם רציונלי וחושב, ואני עושה את זה לשם השעשוע כמו שאר הדברים שאני עושה פה, בעצם.

“בואי נעשה את זה עוד עשרים דקות?” היא מחווה עם ידה אל עבר העלטה שנפרשה בינתיים על הגינה. “אני אקלח את משיח ואבוא אלייך. בינתיים תיטלי ידיים ותיקחי דף ועט מהמגרה בסלון. ותחשבי על החלטה טובה.”

“איזה החלטה טובה?”

“כל פעם שכותבים לרבי צריך לקבל החלטה טובה. התחזקות באיזשהו עניין של תורה ומצוות, או צדקה, או משהו. נגיד, להגיד פרק תהלים.”

“פרק תהלים אני יכולה. כסף זה לא עולה לי.” אני מחייכת. 

נועה רצה לחדר שלהם בטפיפות רגליים קלילות.

אני נוטלת ידיים באטיות בכיור. ניגשת לסלון הקטן של בית חב”ד המאולתר ופותחת את המגרה שבה אני יודעת נמצאים הדפים וכלי הכתיבה. המגרה שליד תה השומר, הקמומיל והלואיזה שהם קיבלו במשלוח מארץ ישראל. 

עם כל הכבודה הזאת אני חוזרת ומתיישבת ליד השולחן וחוככת בדעתי על מה אכתוב. אני מחליטה לא להשקיע יותר מדי בזה, ולשאול על הדבר שטורד את רוחי מאז קפיצת הבאנג’י – הצעת הנישואין שעומדת פתוחה עבורי מהבית.

קוראים לו צביקה. הכרתי אותו באוניברסיטה, בבית המדרש שלמדתי בו. בחור מבריק ומתוק במיוחד, שחיזר אחרי בטקסיות חביבה ובלתי אמצעית בו בזמן. שנה וחצי החזקתי אותו על אש קטנה, רק כי נורא הערכתי אותו כאדם ולא יכולתי לשאת בלבי את הוויתור עליו, כי ויתור עליו היה עבורי ויתור על היכולת לדמיין את עצמי שלמה ומרוממת וראויה לו. הוא היה יכול להיות בעל אידאלי, אפילו יותר אידאלי מאוהד, כי הוא היה מבריק יותר, וידע לענות לי על כל הפלפולים שהצבתי בפניו, ויכול היה לאתגר אותי מחשבתית. ואני לא יכולתי לוותר על חלומותי להיות אשתו האידאלית של הבעל האידאלי, ולכן לא נתתי לו ללכת, חומלת עליו ועל רגשותיו בעקשות אלטרואיסטית, נואשת, ולבסוף אכזרית. 

חודש לפני שהחלטתי לטוס הוא אזר אומץ לומר לי משהו על הצעד הבא המתבקש ביחסינו, ואני מלמלתי משהו חסר פשר וטסתי לקצה השני של העולם.

ואז קפצתי, והחלטתי לקפוץ, ואמרתי לעצמי – בואו נראה מה יחשוב על זה הרבי שלהם, של החב”דניקים, שאת חסידיו השרוטים אני זוכרת עוד מריקודיהם במדרחוב של ירושלים בעתים שונות ומשונות. 

אני מיישרת את הדף וכותבת עליו משפט אחד

האם מתאים שאתחתן עם צבי בן מיכל? 

רוני בת אולגה ז”ל

מסתכלת על הפתק ארוכות. מכאן זה נראה כאילו אני ז”ל ולא אמא.

אולי באמת אני כמעט ז”ל, אולי החלקתי על בננה איפשהו בטאמל וחטפתי זעזוע מוח, וכל ההזיה הזאת אינה אלא פרי מוחי הקודח שזורק חזיונות יהודיים אקראיים. זה יותר הגיוני מזה שהתגלגלתי איכשהו חצי לגור בתוך בית חב”ד בהודו ולכתוב מכתבים בטקסים חצי־שמאניים.

“טוב, די,” אני לוחשת, ומגלה שאמרתי את זה בקול רם.

“מה?” איש השלג מתגלה עומד בכניסה לחדר שאני יושבת בו, ואני מסוככת על הפתק האינטימי מדי בידי.

“כלום, דיברתי לעצמי.”

“אה, אוקיי.”

הוא מתיישב על כסא סמוך ופותח ספר. מתחיל לעלעל בו. אני לוקחת את הפתק שלי אתי והולכת לקנח את האף. מרגישה קטנה נורא, כמו שאני תמיד מרגישה אל מול אנשים שלא מביעים התפעלות רגשית באותה מוכנות שאני עושה את זה. 

ממש לא כלה בהתהוות.

נועה נכנסת לחדר, מנגבת ידיה בחצאיתה ומתיישבת לידי. נראה שהיציאה הזאת מתוך שגרת הערב שלה ממש לא נוחה לה, ולא לגמרי ברור לי למה היא הסכימה בכל זאת לבוא. איש השלג מזדרז לצאת מהחדר מיד כשהיא נכנסת. 

נועה נכנסת לחדר, מנגבת ידיה בחצאיתה ומתיישבת לידי. נראה שהיציאה הזאת מתוך שגרת הערב שלה ממש לא נוחה לה, ולא לגמרי ברור לי למה היא הסכימה בכל זאת לבוא. איש השלג מזדרז לצאת מהחדר מיד כשהיא נכנסת. 

“אני רואה שכתבת כבר,” היא אומרת.

“כן.” אני מוודאת שהדף מקופל ושלא רואים מה כתוב שם.

“קיבלת החלטה טובה?”

“כן, קניתי את עניין הפרק תהלים ביום.”

“אוקיי, אז את מוכנה. את רואה יש שם סט של כרכים על שני המדפים הקיצוניים מימין? פשוט תבחרי אחד מהם, ותפתחי אותו.”

“באיזה מקום לפתוח?”

“איזה מקום שייפתח, שם המכתבים ששייכים אלייך.” נועה מחייכת, מתיישרת ופונה חזרה למקום שבאה ממנו. “בהצלחה! תגידי לי מאוחר יותר אם את צריכה הסבר. נראה לי נכון לעשות את זה פעם ראשונה באופן אינטימי.” 

היא מסתובבת וחוזרת לחדרה, ואני נשארת לבדי עם הטקס המוזר הזה, שחשבתי עד עכשו שאני עושה אותו בשבילם, ואז אני מוצאת את עצמי פתאום עושה אותו בשביל עצמי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן