זה התחיל כשהחלטתי ללכת לשיעור תורה בבית המדרש שבאוניברסיטה. היה לו שם בארמית, ולמדו שם יחדיו בנים ובנות, מצוינים ומצוינות, שניסו לשלב את השאיפות הדתיות והאקדמיות שלהם לכדי מקשה אחת. איכשהו ברוב המקרים, השאיפה האקדמית היתה המטריצה הכוללת, והדתיות נעשתה משהו שצריך להתאים, לגזום בקצוות, שלא יפריע לשאיפה להיות ליברליים והומניים, להלך הנפש של אנשי העולם הגדול.
הייתי קמה בבוקר, בשש בדיוק, כי רציתי להספיק להתקלח, להתלבש ולהתאפר, ואז לצאת עם אבא שבכל מקרה נסע בשעה הזאת לירושלים, וכל יציאה מבנימין לירושלים עוברת איפשהו למרגלות הר הצופים.
הוא היה מוריד אותי איפה שיצא, ואני הייתי מטפסת את העלייה המייגעת עד לאוניברסיטה, ובפנים, את העלייה המייגעת עד למגדל של הפקולטה למשפטים שם ישב בית המדרש שלנו, כמו רפונזל משלשל מטה את זיו תורתו כדי למשוך אליו תלמידים.
הבוקר היה תמיד נפתח בבורקסים וגביניות שאהבתי במיוחד ושידעתי שלא כדאי לאכול, אז הייתי אוכלת רק את הגבינה המתוקה מבפנים, משאירה הררי בצק עלים אפוי בצלחת ואז מכרסמת גם אותו, כי ידוע שבנפרד מהגבינה שהיתה בתוכו הוא נטול סוכר, שמן או קלוריות. כוס קפה עם חלב, תפוז אם יש באותו הבוקר.
בשנה הראשונה למדתי בלהט של בת המדרשה שפספסתי להיות, שוקדת על דפי גמרא עם החברותא שלי, סטודנטית לרפואה אף היא. בשנה השניה הנסיעות מהמעונות בעין כרם שברו את רוחה, והחברותא שלי הפך לחַבְרוּת, צביקה שמו, בייניש במיל’, מבריק באופן יוצא מן הכלל, שידע הרבה יותר גמרא ממני
בשנה הראשונה למדתי בלהט של בת המדרשה שפספסתי להיות, שוקדת על דפי גמרא עם החברותא שלי, סטודנטית לרפואה אף היא. בשנה השניה הנסיעות מהמעונות בעין כרם שברו את רוחה, והחברותא שלי הפך לחַבְרוּת, צביקה שמו, בייניש במיל’, מבריק באופן יוצא מן הכלל, שידע הרבה יותר גמרא ממני אבל היה מוכן להתפשר עקב יכולת הלמידה והסקרנות המרשימות שלי, כמו גם רצונו המתהווה לשאת אותי לאשה.
בית המדרש היה בית חמים ונעים, אוהב ומכיל, והעריך מאוד את האג’נדה השוויונית של עצמו. עם זאת, הוא התעקש להתעלם מהעובדה שרוב החברותות של גברים ונשים החזיקו מעמד לאו דוקא הודות לאג’נדה הפמיניסטית של המשתתפים בהן, אלא הודות לסגולות המתח הלא ממומש.
אחרי הקפה והגבינית המפורקת של הבוקר הייתי הולכת לשירותים, מיישרת את הצעיף על צווארי, שמה סומק בגוון טבעי על הלחיים וחוזרת לבית המדרש לייסר את צביקה מעל דפי מסכת סנהדרין. אנשים אומללים נסקלו, נשרפו, נהרגו ונחנקו בתוך הסוגיות, ואני עדיין אכלתי את שאריות הגבינית, ניסיתי לקשר את מה שלמדנו לדקארט או לבובר, או למי שזה לא יהיה שעניין אותי באותה תקופה, וצביקה היה צריך להחזיק את ההבט התורני של החברותא, להזכיר לי שאנחנו לומדים גמרא. לבסוף, כשלגמרי איבדתי את המוטיבציה, וכנראה לולי המלגה של בית המדרש והעובדה שהוא הפך לאחד מהמגרשים החברתיים המרכזיים בחיי, סביר להניח שהייתי מפסיקה להגיע, צביקה גם היה פשוט מסביר לי את הסוגיות מתחילתן ועד סופן, כי בשבילו המהלכים הלוגיים הסבוכים היו כמו חיבור וחיסור לשמיניסט. ואני ישבתי שם ושקלתי ברצינות לתת לו לשאת אותי לאשה, כי כבר שכחתי איך זה כשמישהו אחר הוא המבוגר האחראי.
צביקה הפך לחַבְרוּת שלי באופן לא צפוי. עד אותו הקיץ עם עידן, הוא היה סתם בחור מבית המדרש שהייתי אומרת לו היי במסדרון וממשיכה הלאה.
הכמעט־עידן פירק אותי עד כדי כך שלא מצאתי שום פתרון טוב יותר ועליתי צפונה. מלווה בשתי חברות עשינו את היומיים וחצי הראשונים של שביל ישראל והרגשנו ממש טוב עם עצמנו. אלא שאז נהיה יום חמישי אחר הצהריים ושתיהן היו צריכות לחזור לגזרת ירושלים.
ואני, שכמעט הייתי שלו, שכמעט הייתי אתו, לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי דרומית לגוש דן, פן הכאב הבלתי נסבל יבלע אותי שוב.
ישבתי על אבן באחת מעינות המים של נחל דישון, המים זרמו בתוכי, ואני גלשתי כמו שהייתי, במכנסי ברמודה וטי שירט, אל תוך המים הצלולים למחצה. העיניים שלי נעצמו כמעט ואז, כמו מתוך חלום, החלטתי שאני נשארת לעשות שבת פה, בצפון, ויהי מה. זה שכרגע אין לי שום רמז אצל מי אשאר בצפון לא הפריע לי, כי עצם ההחלטה היה בה די כדי לתת לי שקט. אחרי שהלכנו עוד שלושה קילומטרים והעצב שוב החל לתת בי את אותותיו נזכרתי בצביקה. היה לי זיכרון מעורפל שצביקה מגיע מאיפשהו בצפון,
בחוצפה שאפיינה אותי באותה תקופה, ולמען האמת בכל התקופות, שלחתי לו הודעה והסברתי לו שאני בצפון, ומחפשת איפה להיות בשבת, ונזכרתי שהוא מאיפשהו כאן. כעבור כארבעים שניות הוא כתב לי “איפה את?”. כתבתי לו “נחל דישון”.
הוא כתב, “אין בעיה. אנחנו לא בבית בשבת, אבל את מוזמנת להשאר פה ואני יכול לארגן לך סעודות אצל משפחות פה.”
“תודה ממש!!!”
“איך תגיעי?…” הוא כתב, מוסיף כמה נקודות אחרי סימן השאלה, שזה אות הסכמי לטון מהורהר.
“לא יודעת, אסתדר. אמצא טרמפ.”
“אוקיי, תתקשרי כשתצאי מהנחל.”
המשכתי במסלול, מכנסי הברמודה והטי שירט לגופי הולכים ומתייבשים. לקראת אחת העליות האחרונות נגלה בפני נוף עוצר נשימה. בקעה של עצים, עצומה וירוקה, תהום של חיים ושקט. התיישבתי שם ופשוט צפיתי למטה, עשר דקות, רבע שעה. החברות דחקו בי שאמשיך, ונאלצתי לגרד את עצמי מהמחזה.
עשרים מטר אחרי ראיתי עוד תצפית כזאת, עם כמה סלעים. מאחד מהם לפתע קם וניגש אלי צביקה.
“מה?! מה אתה עושה פה?”
“באתי לקחת אותך.”
בקושי הכרתי את צביקה, הוא היה עוד פנים ממסדרונות האוניברסיטה. ועדיין, באותו רגע שהוא קם מהסלע הזה וניגש לקראתי, תחושת בית אימתנית וחובקת כל עטפה אותי, ליטפה אותי והרדימה אותי בחיקה, כך שכל השבת בביתו, בתוך הערפל הסמיך שמילא את קשת, הצטערתי ממש על שהוא לא יכול להיות אתי שם.
וכשנפגשתי אתו מחדש בבית המדרש הצעתי לו להתחברת והוא נעתר בשמחה, ולהיות רצויה על ידי מישהו כמוהו הרגיש לי נקי ורענן, כאילו הטוהר שלו ישטוף מעלי את כל מעמסת השנים, האובדנים וחוויית ההומלסיות הטבועה בעומק הוויתי.
*
אז אני ניגשת למדף הספרים שלהם. הכרכים החומים והקצת דהויים עומדים עליהם כמו חיילים עייפים במסדר לילי. חלקם נוטים איש אל רעהו, חלקם בקושי נסגרים מכמויות הדפים שנתחבו בין עמוד אחד למשנהו.
אבל אף אחד מהם לא מאובק.
אני לוקחת באקראי את אחד הכרכים וקוראת מה שכתוב שם. הרבי מליובאוויטש כותב לבן גוריון משום מה, אי אז בשנת תשי”ט. איך זה יכול להיות קשור אלי?
יש משהו במלים האלה, שעוד לא ירדתי לסופו. האם יתכן שגם אני, אף שאני דרה בארץ האבות, מדברת עברית, ומתלהבת ממסורת ישראל סבא, בפנימיותי אני זרה ל”ערכיו הנצחיים והעצמיים” של עם ישראל?
מה בכלל אי פעם היה יהודי באמת בתפיסות שלי של רצוי ולא רצוי, מגניב ולא מגניב, נאה ולא נאה? סולם הערכים שלי הוא סולם שאינו יהודי דוקא במהותו, הדברים שאני מייקרת יותר מכל אינם יהודיים דוקא במהותם. כאחד האדם, חלק מהכפר הגלובלי, ויש מעט מאוד משמעות ל”ממלכת כהנים וגוי קדוש” בחיים שלי.
כל כובד המחשבות האלה מכריע אותי לרצפה.
אני מתרוממת, בקושי, מהכסא. מיישרת את הקוקו על ראשי, ובצעדים לאים וכבדים נעה לכיוון הקוטג’ שלי, מטפסת אל חדרי.
השינה שלי כבדה ונטולת חלומות, ובבוקר הגוף שלי מרגיש קצת שבור. אני גוררת את עצמי לבית חב”ד כי יום שישי וצריך לעזור, ואז קולפת אפונות במשך שעה בדממה מוחלטת, פותחת חומוסים עמוסי כל טוב, ובוררת אורז לבן בוהק שדוקא מתנהג כמו אחיו המערבי ולא עושה בעיות. לא מדברת, לא מרימה עיניים, מחייכת בלאות כשמישהו פונה אלי.
כשמסיימים אני נמרחת לכיוון החדר, ומרגישה שהגפיים שלי כבדים יותר ויותר. מתקלחת ומתלבשת, ובקושי נסחבת אל בית חב”ד להדלקת נרות. מזמזמת לעצמי בשקט מתחת לאף בקבלת השבת, יושבת בקצה השולחן בסעודה, מחייכת ושקטה באופן שכל מי שמכיר אותי יודע שהוא לא ממש אופייני לי. אבל אין שם אף אחד שמכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת מה אופייני לי ומה לא, ולכן אני מברכת ברכת המזון חפוזה והולכת לחדרי.
בשארית כוחותי אני לובשת פיג’מה ונכנסת מתחת לשמיכה. אני מרגישה שכל גופי קודח, עולה באש, ושוקל מאה טון, שוקע בתוך המזרן, כמעט מתאחד אתו לכדי מאסה אחת. אני רוצה להסתובב על צדי ומבינה שאני לא יכולה, פשוט לא יכולה. לא יכולה לעשות שום תנועה, שום תזוזה מזערית. אל מול עיני, במין חזיון קדחת אני רואה את עצמי ישובה בתחתיתה של באר, ואת עידן קורא לי מצמרת הבאר, קורא וקורא ואינו מושיט יד ואינו זורק חבל. מעל ראשו אני רואה שמים מתקדרים ומאירים לסירוגין, וחנוכיה ענקית בוערת כלפיד בלב השמים, ולצדה דוד בן גוריון בשיבתו הוגה בספר מעל המכתבה הסובייטית שלו. ואז בן גוריון נעלם, ובמקומו מרחפות בשמים אותיות האלף־בית שמתחברות למלים “אשר בשם בני ישראל ידגול, אבל זר יהיה לעברו של עמנו”. והאותיות האלה מתקרבות לעברי ומועכות אותי עוד יותר אל תוך המזרן, אם הדבר אפשרי בכלל, והלב שלי מפרפר בקרבי עד שאני נרדמת.
שחר. האור מגרש חלק מהמחשבות, אבל לזוז עדיין אינני יכולה, וככה אני נשארת לשכב, משותקת מרצון, מתחת לשמיכה החמה שלי, ובחלון שלי החורף ההודי שטוף אור וחול, ובתוך החדר־באר הנפש שלי פועמת ונפתחת ונסגרת ואולי מתחילה לשנות צורתה, אם כי עדיין ברמה שאין בה כדי להיתפס בחמשת החושים.
הוא מוסר לי הלו מהגברת, ואני כל כך שמחה כי הסאמוסות הקטנות שקניתי בחנות הודית נגמרו כבר, ואני לא רוצה לקנות חדשות כי אני כבר לא בטוחה שהנקודה הירוקה ההודית שמסמלת את היות המוצר צמחוני באמת יכולה להחליף השגחה כשרותית. ואני פתאום כן בטוחה שאכפת לי מזה.
בערך באחת מגיע ראג’, ובידיו שקית עם חלות וקערה עם תבשיל כלשהו, הצלה במקום שאין בו עירוב. הוא מוסר לי הלו מהגברת, ואני כל כך שמחה כי הסאמוסות הקטנות שקניתי בחנות הודית נגמרו כבר, ואני לא רוצה לקנות חדשות כי אני כבר לא בטוחה שהנקודה הירוקה ההודית שמסמלת את היות המוצר צמחוני באמת יכולה להחליף השגחה כשרותית. ואני פתאום כן בטוחה שאכפת לי מזה.
אני לא מצליחה להושיט יד אפילו, והוא מניח את השקית לידי בהרכנת ראש מותאמת, ואני לוחשת תודה באנגלית, והוא יוצא, סוגר אחריו את הדלת, ואני כבר לא לגמרי לבד בתוך הבאר שלי. כנראה באר של בדידות מוחלטת, אני אומרת לעצמי, היא לא עניין יהודי. בתוך השמיכה שלי אני מתחילה קצת ליהנות מזה, מהשקט המלכותי, המפואר הזה, מזה שיש לידי חלות, ואולי עוד מעט אצליח לקום וללכת ליטול ידיים.
כשאני קצת מתרוממת במיטה שלי, מצליחה להתיישב, דפיקה נוספת בדלת.
הבאר שלי פופולרית משהו.
הדלת נפתחת לכדי סדק ומתוכה מציץ הזקנקן של איש השלג, שהתהווה לאחרונה מתוך ענן הזיפים שעל פניו.
“אפשר?”
תגובה אחת
אוף נו עכשיו לחכות עוד שבוע שלם?!