אני ממלמלת משהו בלתי נהיר. הוא משתחל מבעד לפתח הדלת, כמו זיקית. הדלת נשארת פתוחה מעט מאחוריו.
“לא יכולתי להביא לך שום דבר כי אין פה עירוב… ראג’ הביא לך?”
“ממהמ…” אני נוהמת, מתחבאת כולי כולל הסנטר ותחתית האף מתחת לשמיכה, כי מכנסי הפיג’מה הקצרים שלי עם ציורים של באגס באני הם לא דבר שאני רוצה לחלוק אתו עכשו. או אי פעם.
הוא נעמד, נשען על הדלת, ואני מבינה בחדות שאין לו איפה לשבת בחדר מלבד המיטה שלי, ושאין סיכוי שהוא יישב על המיטה שלי, ולכן סביר להניח שהוא יישאר לעמוד. הוא מצדו ממשיך לעמוד, ממולל את זיפיו ומסתכל בחוסר נוחות לצדדים, עד שהוא מזהה אדן חלון מוגבה מימין למיטתי ומתיישב בתוכו, ישיבה מכווצת של אין ברירה כי אדן החלון צר מכדי שאפשר יהיה באמת לשבת בו. הגוף שלו מקופל אל תוך עצמו. אחרי כמה שניות הוא מרים אלי ראש.
“איך את מרגישה?”
“לא יודעת.” העייפות שבה ופושה באיברי, מרפה את גפַּי, ושוב איני יודעת אם אוכל להתרומם אל עבר הכיור. “מוזר.”
רק הראש שלי מסתובב ולכן אני בוהה בו ממצב של שכיבה מלאה והוא לא לגמרי יודע מה לעשות עם העיניים של עצמו.
“הגוף שלי כאילו… לא עובד. לא מצליחה לזוז.”
“יש לך עוד סימפטומים? אכלת משהו חדש?”
“לא… אני בכלל לא חושבת שזה פיזיולוגי.”
“מה ז’תומרת?”
“זה משהו… זה קרה לי כבר פעם. זה מין התשה נפשית, נראה לי.”
“אוי… ממה זה קרה?” הוא מגרד באף. “אתמול בערב היית נראית ממש בסדר.”
“הרגשתי את זה כבר בזמן הדלקת נרות… הרגשתי את זה בא.”
“יש לך מושג למה זה?”
“לא יודעת… אני במין… אפיסת כוחות. המכתב הזה גמר עלי.”
“איזה מכתב?”
“אוף, אתה תצחק עלי.”
“יתכן,” הוא אומר במבע המוכר שלו, ואז החיוך השובב נמחק מפניו בארשת של חוסר נוחות ומבוכה, “כלומר ודאי שלא.”
“אז תשמע… כתבתי לרבי.” אני משפילה עיניים. “מליובאוויטש.” אני משפילה אותן עוד יותר וכרגע מתמקדת בעצמות הבריח שלי שמבצבצות אלי מתחת לשמיכה. “באגרות קודש האלה.”
“אז תשמע… כתבתי לרבי.” אני משפילה עיניים. “מליובאוויטש.” אני משפילה אותן עוד יותר וכרגע מתמקדת בעצמות הבריח שלי שמבצבצות אלי מתחת לשמיכה. “באגרות קודש האלה.”
דקת שקט. אני מעזה להרים עיניים, רק כדי לוודא שהוא עדיין שם. ואז אני רואה את הפנים שלו נמלאות חיוך, והפנים שלו כל כך כל כך יפות לי פתאום שאני בקושי מצליחה לייצר מחשבה קוהרנטית בראש על זה שהפנים שלו יפות, כי זה רגש כל כך גולמי ועוצמתי שכמעט לא בא לי לשים אותו במלים.
“וואו, רוני,” הוא אומר בשקט, כמעט בלחש. הוא נעמד, עושה כמה צעדים בחדר, וחוזר לספֵק־אדן שלו. “וואו, רוני. מה שאלת? מה הוא כתב לך?”
“אהמ…” לא חשבתי לעומק על משמעות פתיחת הנושא הזה. “שאלתי אותו על איזשהו עניין אישי – “
“עלי?”
“מה?” זה כל כך לא צפוי, שאני מצליחה להתרומם במיטה קצת, ולהעיף בו מבט המום, שניה לפני שהוא משפיל את המבט שלו לרצפה, והילד המרוגש חוזר להיות המבוגר המאופק והמעט אניגמטי שהוא תמיד.
“כלום.”
“מה?”
“כלום, נו. מה שאלת אותו?”
“למה חשבת שאכתוב עליך?”
איש השלג נעמד שוב, עושה כמה רונדלים חסרי תוחלת סביב עצמו ומתיישב במקומו.
“נו, לא יודע. נפלט לי. סליחה.”
אני מסתכלת עליו ארוכות. שום דבר לא היה נפלט לו פעם.
“אהה.”
“מה הרבי כתב לך?”
“אוקיי.” אני מסדרת את השיער שלי שפתאום מרגיש לי מבולגן ודמוי קש מבלי שנגעתי בו בכלל, תוך התעלמות מהעובדה שאני אמורה לא להיות מסוגלת לזוז. “אני שאלתי את הרבי אם להיענות לאיזושהי… הצעה, שקיבלתי לפני שבאתי לטיול-“
“איזו הצעה?” הוא תמיד קוטע אותי בכזאת נון־שלנטיות.
“הצעת נישואין,” אני פולטת וממשיכה מיד, “ואני לא ידעתי איך להגיב – “
“מי הציע לך נישואין?”
“זה קצת מעליב כשאתה אומר את זה ככה, כאילו לא ייאמן שמישהו בכלל הציע לי נישואין.”
“לא ייאמן שמישהו לא מציע לך נישואין, בסדר? תפסיקי עם הנחיתיות. מה הרבי ענה לך?” גם הוא לא נותן לי שהות לעכל או לחשוב על תגובה.
“הוא כתב משהו על זה שיש בעולם שלי דברים שנראים יהודיים, נשמעים יהודיים, נמצאים בארץ יהודית ומדברים את שפת היהודים, אבל כל קשר בינם לבין היהדות מקרי בהחלט, באופן פנימי.”
איש השלג שותק. אני שותקת אתו.
“חתיכת מכתב.”
“כן. ממש.”
“ומה הבנת מזה?”
אני חושבת על השאלה.
“אני עוד לא בטוחה. אבל נראה לי שדבר ראשון הבנתי שהרבי קודם כל מדבר עלי.”
הוא ממקד עלי מבטו באופן כל כך אינטנסיבי, שאני מרגישה שהוא תכף נוקע את ארובות העיניים שלו, אז אני ממהרת להסביר רק כדי להפיג את הרגע הזה. “כל החיים שלי, חשבתי שאני חיה כמו יהודיה. גרה בארץ ישראל, מדברת בלשון הקודש, שומרת שבת, שומרת כשרות, לומדת תורה. והנה, כשאני חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה שסולם הערכים שלי הוא לא יהודי הארד קור. ונראה לי שהוא מעולם לא היה. ומה שחיפשתי, ומה שכמהתי אליו, ומה שרציתי שיקרה לי בחיים בכלל לא קשור ליהדות, שאיפות כמו של כולם. הייתי יכולה להיות כל אחת באותה מידה. בחורה עם מסורות יפות. כל כך מעט בתוכי, בפנים באמת, אי פעם, היה יהודי באופן שנראה לי שהרבי מתכוון אליו. מקסימום מצות אנשים מלומדה, מקסימום לימוד תורני במסווה היסטורי. או אקדמי.”
דממה.
“אני כנראה מגזימה. אני נוטה להגזים בתיאורים שלי, זאת אחת החולשות, אבל זה רק כי אני מרגישה את הכל בעוצמה כזאת, אני באמת מרגישה את הדברים בעוצמות הללו – “
“וואו, רוני.”
ושוב, אני בשורטס של באגס באני מתחת לשמיכה הודית בחדר הקטן הזה, ישובה בקושי במיטתי, מספרת את כל הדברים האלה לאיש השלג, זה קצת יותר מדי אינטימי, ולכן אני מתחילה לרצות לסיים את האינטראקציה הזאת, כמו תמיד ברגעים הכי מרגשים ומשמעותיים בחיים שלי, שאותם אזכור הכי טוב, ולא אוכל אף להעלות על דעתי מה חשבתי לעצמי כשרציתי לסיים אותם, איזו רמה של שנאה עצמית צריך בשביל רצון כזה.
“תודה שבאת לבקר אותי – “
“לא באתי סתם לבקר אותך.”
“אה.”
“באתי לספר לך משהו.”
“אוקיי.”
“אהמ…” הוא בוחן את קצות אצבעותיו בקפידה. “החלטתי לחזור לארץ.”
אני בוהה בו בשתיקה.
בוגד.
“אני… אני החלטתי להיכנס ללמוד בישיבה. יש ישיבה ברמת אביב, שאמרו לי עליה שהיא ממש טובה ואני חושב שאני צריך לתת לזה צ’אנס. אני מרגיש שמיציתי את השהות הזאת כאן, לקחתי מכאן כל מה שהיה אפשר לקחת. ועכשו להישאר פה זה רק… מסיח את דעתי,” הוא מרים עיניו אלי. “מבלבל אותי.”
“רמת אביב בתל אביב?”
“כן.”
“כמו רמת אביב ג’?”
“האמת שנראה לי שזה באמת ברמת אביב ג’.”
“אוקיי.”
“כן, אז… כבר דיברתי אתם בטלפון, האמת. ואמרו לי שיש להם מקום. אז התכנית היא לנחות, לקפוץ למושב להביא כמה דברים, ו… וזהו. ולהתיישב שם.”
“אוקיי… ואתה… אתה סגור על זה, כאילו.” נימת סימן השאלה כל כך קלושה שהיא נשמעת רק בקושי.
“נראה לי שכן.” הוא ממשיך לבחון את האצבעות שלו. “כאילו כן.”
“אז מה זה אומר בעצם? מתי אתה טס?”
“עוד לא הזמנתי כרטיס… מתי שתהיה טיסה ראשונה נוחה. אני צריך להתארגן פה, לקנות עוד כמה מתנות שנשאר לי לקנות, לשלם לבעלת הגסט האוס, להזמין סליפר לדלהי. כאלה.”
“לוגיסטיקות. אז זה בעצם עניין של ימים.”
“סביר להניח. אבל נראה לי לא מתאים לדבר על זה בשבת…” הוא נבוך קצת אבל החלטי.
“סליחה, כבוד הרב.”
יש שתיקה בינינו. אני פתאום מרגישה שהחולשה חוזרת ביתר שאת, ושזה לא רק חולשה, שיש משהו אחר שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. אולי יש לי בכל זאת איזה וירוס.
“זהו, אז רציתי להגיד לך לפני, שתדעי. כי, ככה… בכל זאת, היינו פה פרק זמן משמעותי במקביל.”
אני מהנהנת במרץ.
“ורציתי גם לאחל לך רפואה שלמה.” הוא מסתכל עלי בחטף ומחזיר עיניו לאצבעות. “ולהגיד לך בהצלחה, כי נראה לי שאת בכיוון טוב, ואני ממש רוצה שתהיי בכיוון טוב, כי נראה לי שאת יכולה… את יכולה הכל, נראה לי.” הוא מישיר מבט אלי. “את אחד האנשים הספורים שיצא לי להכיר שאני באמת חושב שהוא יכול הכל. יש בך כוחות אדירים, ואת בן אדם של אמת וזה כל כך נדיר, ואני חושב שקלטתי את זה ממש מהרגע הראשון שפתחת את הפה, אפילו שהיית נראית כמו כורה פחם.”
“אתה זוכר אותי מאז?”
“בטח. כשאני אכתוב את ספר הזכרונות שלי מהטיול הזה, את תופיעי תחת שם הקוד ‘כורת פחם’. זה הסוד הגדול שלי.”
“אתה תכתוב עלי?”
הוא מחייך ושוב משפיל עיניו, ממולל את קצות הציצית שלו בידיו. יש שקט מתוח בחדר, שאני ממש מתקשה לעכל או לשאת, ולכן אני חותכת אותו באופן הכי גס ובטוח שאני מכירה.
“אוקיי!” צוהלת. “אז שיהיה לך מלא בהצלחה. בארץ. בישיבה.”
הוא מרים אלי עיניים ולא אומר שום דבר. עיניו ריקות.
“בטח עוד כמה חודשים כבר יהיה לך זקן אימתני. כמו של מוטי. זה בא ביחד עם צמיחה מוגברת גם בגבות?” אני מחייכת את החיוך הכי שובב ומנותק רגשית שאני מצליחה לייצר ומשהו מתחיל לכאוב לי בקדמת המצח, כאילו איזה שריר התכווץ לו שם.
“בטח עוד כמה חודשים כבר יהיה לך זקן אימתני. כמו של מוטי. זה בא ביחד עם צמיחה מוגברת גם בגבות?” אני מחייכת את החיוך הכי שובב ומנותק רגשית שאני מצליחה לייצר ומשהו מתחיל לכאוב לי בקדמת המצח, כאילו איזה שריר התכווץ לו שם.
“ביי, רוני.” הוא נפנה לצאת מהחדר.
אני נושמת לרווחה, וכאילו להכעיס בדלת הוא מסתובב אלי שוב, עם המבט הממוקד והמעצבן שלו ושואל אותי, מפריד כל הברה מחברתה. “את מתכוונת להמשיך ללמוד חסידות?”
“אהמ… לא יודעת, בינתיים שאני פה, אני כן רוצה לסיים את המאמר עם מוטי…”
“ואחרי זה?”
“אני לא יודעת… נראה. זה נחמד בסך הכל.”
“זה נחמד…” הוא כמעט לוחש לעצמו. “כן, זה נחמד.” הוא מרים אלי עיניים, ויש בהן ניצוץ קשה, שמתרכך בן רגע והופך לתמהיל של אדישות עם עוד משהו שאני לא יודעת לתת לו שם, אבל הוא מרגיש לי הכי קרוב לחוסר אונים. ועודו בתוך המבט הזה הוא מסיט עיניו הצדה ואומר בשקט, “יש ברמת אביב גם מדרשה לבנות. שתדעי.”
ומשום מה ברגע הזה אני נזכרת בו, מטיח בי את חוסר היכולת שלי לשיח כן בשיפולי האנאפורנה, וכמה הרגשתי אז קטנה ודפוקה מולו, כי הוא היה נראה לי כל כך הרבה יותר מחובר לעצמו, ודורש ממני אמת, ואני שואלת את עצמי איך ידע שאני מסוגלת לאמת, איך בכלל ידע שאני מסוגלת להיענות לקריאת התיגר הזו, איך ידע שאבוא אליו לרישיקש אחרי כמה דקות ספורות של אינטראקציה, איך ידע שאשאר אתו, ישובה על שפת תהום בטמפרטורות בלתי אפשריות אלפי קילומטרים מכל דבר שהוא או אני אי פעם הכרנו או זיהינו כבית.
הוא יוצא, הדלת אחריו נטרקת כמעט בלחש, כמכבדת את המעמד, כמכבדת את הבדידות התהומית שפושטת בכל איברי ללא התראה מוקדמת, היישר על פני מכנסי הבאגס באני ולכל אורך ורוחב השמיכה ההודית שלי, והאיברים שלי נהיים שוב כבדים כל כך, שאינני מסוגלת אפילו למצמץ כדי לסלק כבר הצדה את הלחות.
