אחרי שלושה ימים אני מצליחה לקום.
אחרי שלושה ימים אני מצליחה לרדת במדרגות של הגסט האוס, לחמוק בשקט על יד הדלת של בעלי הבית שהכי בעולם אוהבים לנהל אתי שיחות נפש בעלות גוון מיסטי, ולצעוד, לאט ובזהירות, לכיוון בית חב”ד. אחרי שלושה ימים אני מגיעה לסוכה, לראות את נועה בוררת אורז, את משיח אוכל עלים מהרצפה, ואת מוטי מגיח הלוך ושוב מהמטבח ואליו.
“אוהו! שלום עליכם!” נועה צוהלת לקראתי.
“עליכם השלום.” אני מתיישבת בכבדות בכסא, תופסת חופן אורז ומתחילה לברור אותו על פיסת שולחן משלי.
“איך את מרגישה?!” היא שואלת בענין שאני יודעת שאינו מעושה.
“בסדר. יכולה לזוז, זה שיפור משמעותי מכל מה שהיה קודם.”
“נו, ברוך השם.” מוטי יוצא שוב לעברנו ומחייך את חיוכו המאופק והחם בו זמנית לעברי.
“רוני! מה שלומך? תהינו אם להתחיל לארגן רופא רציני לראות אותך.”
“אני בסדר, תודה,” אני ממצמצת, כי הוא עומד ממש מתחת לשמש.
“אם את בסדר, אנחנו צריכים לחזור לחברותא שלנו!”
“כן, בע”ה. תמשיכו בינתיים עם אביתר וכשאתאושש לגמרי אצטרף אליכם גם.”
“אהמ… הייתי רוצה אבל… אביתר נסע. חשבתי שהוא אמר לך.”
לא יודעת למה הוא נראה כל כך נבוך ולא יודעת למה כל כך כואב לי לשמוע משהו שידעתי על התרחשותו הצפויה.
“אה.” אני חוזרת לאורז הלבן.
מוטי מסתובב במבוכה לא אופיינית ונכנס חזרה למטבח. נועה מרימה אלי מבט זהיר מחופן האורז שעל צלחת המתכת שניצבת מולה.
“לא ידעת שהוא נוסע?”
“מי?” אני פתטית.
“אביתר…”
“ידעתי. הוא אמר לי.”
“אהה.” היא מעבירה עוד ועוד גרגירים מהערמה המצפה לבדיקה לערמה שאחרי הבדיקה. “פשוט היית נראית מופתעת לרגע.” היא שותקת. “אפילו קצת עצובה.”
“אהה.” היא מעבירה עוד ועוד גרגירים מהערמה המצפה לבדיקה לערמה שאחרי הבדיקה. “פשוט היית נראית מופתעת לרגע.” היא שותקת. “אפילו קצת עצובה.”
“לא לא…” אני עושה כמוה, דנה כמה גרגירים להגליה אל מחוץ למחנה. “פשוט… פשוט חשבתי שזה ייקח יותר זמן, זה הכל. ממה שהוא אמר לי, כאילו. ככה התרשמתי.”
נועה מפסיקה לברור את האורז, מנערת את שאריות האורז שנדבקו לה ליד, ומסתכלת עלי בעיון, כפי שאני מגלה כשאני מרימה את ראשי מנבירה בערמה הלבנבנה.
“תקשיבי, אמרתי לך שפתחו מדרשה בפושקר?”
“אהמ…” אני לא מרוכזת. “אני חושבת שהזכרת את זה אז.”
“כן, כבר כמה שנים, בית רבקה הם קראו לה, לזכר רבקי הולצברג השם ייקום דמה, השליחה מבומביי, שנרצחה.”
“אה, כן… עם מוישי? והמטפלת ההודית שהצילה אותו, נכון?”
“כן.”
“נחמד, נחמד.” אני חושבת שאני הולכת להתחיל לבכות ולא לגמרי ברור לי למה.
“חשבתי…” נועה חוזרת אל האורז. “שאולי כדאי לך לנסוע לשם, להתרשם.”
“אהמ, תודה… אבל נראה לי אני רוצה להמשיך לצפון. דראמסלה, לה, מנאלי… משהו כזה.”
“כסלו תכף נגמר, רוני’לה.” נועה קמה ומנערת את אחרוני הגרגרים מחצאיתה. “תישארי אתנו לכל חנוכה?”
אני משמיעה צליל לא מוגדר, מתנצלת שאני צריכה להביא משהו מהחדר, רצה לחדר שלי ונועלת מהר את הדלת. מתיישבת על המיטה ומחבקת את רגלי קרוב לחזה.
אי אפשר אף פעם באמת להתכונן לכאב. גם כאב ודאי שאתה יודע את מועד הגעתו המשוער, את עוצמתו ואת הצורה שהוא ילבש, וחווית אותו בעבר, כך שלכאורה אתה נע אל עבר הנודע הכי נודע שרק אפשר. ועדיין – אי אפשר להתכונן. הוא תמיד יכה בך, ירחיב את אישוניך בתדהמה, יחדור פנימה וידקור איפשהו באזור הסרעפת, כי תמיד מחדש קשה לדמיין את הרגע שאחריו.
אני לא בטוחה על מה אני בוכה. על פנטזיה שהתנפצה, על משהו שלא התחיל וכבר נגמר, על שגרה שהתרגלתי אליה סופסוף ונלקחה ממני בשנית, אבל אני בוכה ממש חזק.
כשאני מסיימת לבכות אני מביאה ערמה של נייר טואלט לנגב את האף שלי, עושה כמה קינוחים ארוכים ועסיסיים ולבסוף מחליטה שמה אכפת לי לנסוע קצת דרומה עכשו, הרי עוד מעט כבר תיפתח העונה בווייטנאם ומשם אוכל להמשיך ללאוס וקמבודיה, ומה זה משנה איפה בהודו להיות בכלל, אני ממילא רק מחכה לעבור הלאה, לא היה לי שום ענין במדינה הסטלנית הזאת לכתחילה.
אני יורדת לקפה אינטרנט וכותבת מייל ארוך ומשתפך לעיינה שהמשיכה לטייל, על זה שאני מתכוונת לרדת דרומה, ואם היא בעניין של לפגוש אותי כמו שדיברנו אז שתצטרף אלי בפושקר, והייתי פוגשת אותך במקום אחר, יקירה, אבל אני צריכה מקום עם בית חב”ד וחנוכיה וזה, ואחרי שייגמר חנוכה נוכל להמשיך לאן שאת רוצה.
ואף מילה, לא לעיינה, ולא לעצמי, על המדרשה שנפתחה בפושקר בשם “בית רבקה”.
*
הדלקנו נר ראשון של חנוכה ליד הגשר הגדול. כולם היו שם, רקדו ומחאו כפיים.
אני ירדתי לשם עם נועה כי היא היתה צריכה עזרה עם העגלה, ושאלתי את עצמי מה זה אומר שאני מגיעה לאירוע עם החב”דניקים שמארגנים אותו, ולא עם מטיילים אחרים כמו אדם נורמלי. לא שאי פעם הייתי מועמדת לתפקיד של אדם נורמלי, אבל זה כבר חצה גבולות פנימיים כלשהם.
האי־נורמליות שלי הוגדרה עבורי בכתה ב’, בחולצת בית הספר ובחצאית, החצאית שאמא שלי שמרה מימי ילדותה, חצאית עם תפרים חיצוניים ועם ילדה רקומה שמחלפותיה עשויות צמות מחוטי צמר אמיתי. ואמא שלי אוחזת בידי ומובילה אותי במדרגות בית הספר שכבר הכרתי וכבר הספקתי להרגיש בו זרה לגמרי, ואמא מנחמת אותי שהיא תחזור לקחת אותי אישית בשתיים, היא ולא אבא היא ולא שליח היא ולא מלאך, ושום דבר לא מנחם אותי באמת, כי תהום של זמן אינסופי עם בנות כיתתי פרושה לפני, ואני לא יודעת איך להתמודד אתה. אמא הולכת ואני יושבת בשולחן שלי, מאובנת מפחד, מרפקי ספק נוגע במרפקה של לירז שעתידה להגן עלי במהלך חרם בן שבועיים עלי בעוד ארבעה חודשים ולהירצח בפיגוע בסבארו בעוד 11 חודשים ו־8 ימים בדיוק.
האי־נורמליות הזאת לא תמיד היתה מעיקה, היה בה משהו מנחם שהפך אפילו למעט גרנדיוזי עם הגיעו של גיל ההתבגרות והמגלומניה החרישית המאפיינת אותו. שאלתי את עצמי לעתים אם זה שאני לא נורמלית, זה שאני לא כמו כולם, אומר שיסתבר בסוף שאני משהו ממש מיוחד, אולי משיח או משהו כזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר לעצמי במה היא התבטאה, הלא־נורמליות הזאת, ואחרי כל השנים אני מתחילה להשתכנע שזו חוויה שהיא מנת חלקו של כל מתבגר באשר הוא, אבל לעולם לא אוכל להיות בטוחה בזה במאת האחוזים, כי בגלגול הזה אני כבולה לתודעה הזאת, וכל מה שקורה מחוצה לה הוא בחזקת ניחוש מושכל.
עם השנים לבשה האי־נורמליות צורה של עליונות שקטה ביחס לזולת, ואפשרה לי להתנחם בה ולהתרפק על הדרה בעתות מצוקה. אבל היה משהו בלהתלוות לזוג החב”דניקים לארוע הדלקת הנרות שמשום מה לא הרגיש לי כמו הצד המתנשא של האי־נורמליות, הצד שנעים להיות בו. זו היתה אי־נורמליות מקטינה, מוזרות שכבר אי אפשר לעבור עליה לסדר היום, אחרות מוחלטת. כנראה ככה מרגישים יהודים חרדים בהודו. אולי ככה מרגישים יהודים חרדים באופן כללי בסביבה שאיננה חרדית.
זו היתה אי־נורמליות מקטינה, מוזרות שכבר אי אפשר לעבור עליה לסדר היום, אחרות מוחלטת. כנראה ככה מרגישים יהודים חרדים בהודו. אולי ככה מרגישים יהודים חרדים באופן כללי בסביבה שאיננה חרדית.
אחרי טקס הדלקת הנרות, אני משרכת את רגלי בלאות חזרה לגסט האוס שלי וקמה בחמש בבוקר לארוז את התיק שלי, שהיה במצב פרוק כל כך הרבה זמן שזה כמעט עשה לו משבר זהות. נכנסת לבית חב”ד להיפרד מנועה, ושונאת את העובדה שבטיול החופשי שלי, כשאני אמורה לעשות כל מה שבא לי, בפועל אני כל הזמן רק נפרדת מאנשים, שזה הדבר שאני הכי שונאת בעולם בערך.
נועה מסתכלת אלי בעיניים טובות ונותנת לי פתק למסור לביילא. היא בטח גם אומרת לי כמה מלים צידה לדרך, ואולי דוחפת לי לידיים עוגת שמרים אחת, אבל הכל מתערבל לי בראש, ואני מרגישה חנוקה, ונושמת לרווחה באמת רק כשאני מתיישבת על הדרגש שלי, והרכבת מתחילה לאט לאט לנוע מהרציף של הארידוואר, ואני מחליטה שאת שני הנרות של חנוכה הערב אדליק על אדן החלון של הרכבת ולעזאזל עם נהלי הבטיחות של חברת הרכבות ההודית, שאני בכלל בספק רציני אם הם קיימים. אז אני מוציאה שני נרונים בעיגולי מתכת וגפרורים, ומציתה להבות שקטות וקטנות ומדמיינת שאני תלמיד ישיבה שמחרף את נפשו בנסיעת רכבת באירופה המזרחית של שלהי המאה ה־19 כדי להגיע אל הישיבה שלבו חפץ ללמוד בה, אף שיש סיכוי סביר שקוזאקים יזרקו אותו מחלון הרכבת הנוסעת איפשהו באמצע הדרך.
זה מרגיש לי יהודי.
2 Responses
איך היא אוהבת להיכנס לצרות…
ואווו אני ספיצל’ס
איך אהבתי את הקטע הזה:
אי אפשר אף פעם באמת להתכונן לכאב. גם כאב ודאי שאתה יודע את מועד הגעתו המשוער, את עוצמתו ואת הצורה שהוא ילבש, וחווית אותו בעבר, כך שלכאורה אתה נע אל עבר הנודע הכי נודע שרק אפשר. ועדיין – אי אפשר להתכונן. הוא תמיד יכה בך, ירחיב את אישוניך בתדהמה, יחדור פנימה וידקור איפשהו באזור הסרעפת, כי תמיד מחדש קשה לדמיין את הרגע שאחריו.
אני לא בטוחה על מה אני בוכה. על פנטזיה שהתנפצה, על משהו שלא התחיל וכבר נגמר, על שגרה שהתרגלתי אליה סופסוף ונלקחה ממני בשנית, אבל אני בוכה ממש חזק.