כשאני יורדת מהרכבת באג’מר, מסתבר שצריך ללכת לאוטובוס שאמור לקחת אותי מאג’מר לפושקר. אני סוחבת את כל הפעקלאך שלי על הגב אל התחנה המרכזית שלהם ועולה על אוטובוס, ויורדת בינות המון חול. מהר מאד מסתבר שאני בְּחוֹר. כאילו, באמת חור. לא כמו רישיקש. כפר במדינה שהיא כולה ספק כפר, וזה כבר אומר דבר או שניים. למזלי, ובאופן שאינו ברור לי עד עצם היום הזה, האוטובוס הספציפי הזה, שלא כמו אוטובוסים אחרים בפושקר, הוריד אותי היישר ברחבה שלפני הבית חב”ד.
כמובן שאני לא יודעת שאני ברחבה של בית חב”ד. כשאני מורידה את התיק הגדול שלי, מחבקת אל חזי את התיק הקטן שלי, טומנת עמוק בכיס פנימי שברגל המכנס שלי את התיק המזערי שלי עם הדרכון, הכסף הגדול וכולי, והאוטובוס מתחיל לנסוע, והחול מתחיל להיכנס לי לנחיריים ולשיער, אני נראית קצת כמו אחת הדמויות השעירות בחבובות, אם כי אין לי דרך לדעת את זה. כשסופת החול המזערית שוככת, אני מביטה מעט מסביב, אבודה, ותוהה איך אגיע לאנשהו, למקום שיועיל לי. באותו רגע אני מזהה מולי בניין לבן עם דלתות זכוכית חד־כיווניות נאות במיוחד. בין הבניין לביני בדיוק עוברת פרה, מלאה, כהרגלן של כל הפרות בהודו, בחשיבות עצמית ובחוסר גבולות. או אז אני מבינה שבקיר של הבניין יש ריבוע משוקע, ובתוך הריבוע המשוקע יש עוד ריבוע צהוב עם כתר כחול בתוכו, וכיתוב באותיות אדומות של עברית צחה – משיח.
אני חוצה בבטחה את רחבת החול ונכנסת אל החלל הזה, שעל רקע הלכלוך ההודי, מרצפות השיש הלבנות והבוהקות שלו גורמות לו להיראות כמו ארמון מהאגדות. החלל, שימינו מעוטר בספריה גדולה ומלאת ספרים, ולשמאלו שולחן נמוך והרבה כורסאות ישיבה, כסאות וספה אחת גדולה, ריק לגמרי. בתי חב”ד במזרח, מעבר לפונקציות שלהם יהיו אשר יהיו, הם תמיד בראש ובראשונה נקודת עוגן יהודית־ישראלית שממנה אפשר להפליג אל העולם שבחוץ ואליה אפשר לחזור בכל רגע נתון. החלופה המידית לבית.
בתי חב”ד במזרח, מעבר לפונקציות שלהם יהיו אשר יהיו, הם תמיד בראש ובראשונה נקודת עוגן יהודית־ישראלית שממנה אפשר להפליג אל העולם שבחוץ ואליה אפשר לחזור בכל רגע נתון. החלופה המידית לבית.
אני מניחה את התיק שלי בפינה, גדול וחסר צורה, ויוצאת לחפש גסט האוס. היום חמים, הרגליים שלי משתזפות בתוך סנדלי השורש התכולים. העור שעל העקבים שלי התחיל לכאוב ולהתקלף מהרגע שהגעתי העירה. לאחר כמה מקומות שנראו כמו שילוב בין מגורי פליטים באפריקה לבין מאורות סמים ומשכו מטיילים בעיקר בזכות הרעש והווייב הצעיר (וכנראה הסמים), אני מוצאת לי משהו שנראה כמו סנטוריום ומרגיש לי כמו גסט האוס לזקנים. אני מודה בפני עצמי שאני כבר די זקנה, וממרום עשרים ושש שנותי לא יאה לי לגור במקום שבו אין לי אסלה משלי.
*
היעדר האסלה תמיד מחזיר אותי לימי השבעה.
מה שהכי זכרתי מימי השבעה היה השירותים התפוסים. היו לנו שני חדרי שירותים, שבימים כתקנם הספיקו לכולם, כמעט כל הזמן, חוץ מלחץ מתון בבקרים, בעשר דקות שלפני שכולם צריכים לצאת, לעזוב את מפתן הבית ולהתפזר על פני העולם. אבל בימי השבעה השירותים היו במצור. כל מנחם שנכנס לביתנו היה עובר בכמה תחנות קבועות וידועות מראש. ראשית היה עובר בדלת חפוי ראש, לא מעז להסתכל בעיניים שלנו לפחות בשלושים השניות הראשונות. אחר כך היה ניגש לשרפרף שאבא שלי ישב עליו, גבו קמור, צדעי פניו פרועים, שערות בהירות ודלילות מבצבצות מבין שני צדי הקרע שבחולצתו, וחיוך רחב נמסך בפיו עם כל אורח שנכנס בדלת. אחרי לחיצת יד (אם היה גבר) וגעייה חלושה (אם היתה אשה) היו ממשיכים מיד לתחנה מספר שלוש, ואוכלים עוגיית עבאדי או שומשום מהשולחן שהיה ניצב תמיד בפינה ומתמלא בעוגיות כל שעתיים על ידי אחיותיו המסורות של אבא שהיו מגיעות במשמרות לטפל בנו, ובעיקר לוודא שיש עוגיות על השולחן (כי שמוליק ממילא לא הסכים ללכת עם אף אחד חוץ מתמר, מדביר וממני). והתחנה הרביעית, והחשובה מכולן בהקשר הזה, היתה השירותים. אני לא יודעת אם היה זה צערו מלפף המעיים של אבא, או מיץ התפוחים מתרכיז שהם שתו בשולחן עם המפה המשובצת אדום־לבן, או שמא הצורך להימנע מלבוא במגע קרוב מדי עם השכול ובד בבד לוודא בכל זאת שהזמן הזה ייספר להם לפז”מ של ניחום האבלים, אבל כולם נהרו לשירותים. ומכיוון שמספרם היה לא מבוטל, הם היו רואים שהשירותים למטה נעולים, והיו עולים לחפש את השירותים למעלה, ונאלצתי להזהר ולהחביא את פריטי הלבוש שלי עמוק במגירות, לא להשאיר אף גרב אחד סורר כי זה לא עניינו של אף אחד איך נראים הגרביים המלוכלכים שלי.
בין כך ובין כך, השירותים, כל השירותים, היו תפוסים בכל רגע נתון, ולא היתה לנו ברירה אלא לחפש מקום אחר. כל אחד מאתנו בחר בית אחר של שכנים, והיה למבקר קבוע בחדרי שירותיהם, שבהם גרביים מלוכלכים שכבו על הרצפה כבני חורין, וריח האובדן נעדר.
*
אז אני מתמקמת לי בחדרי ההודי עם האסלה הזמינה תמיד, מחברת את מכשיר האם־פי לרמקולים הקטנים הניידים שקניתי לי בגורקפור ומדליקה מוזיקה, את האוסף המגניב ביותר שהכין לי דביר, ונכנסת לחדר השירותים שהוא רק שלי ומתקלחת. והמנגינה חודרת לזרם המים, והרחוב הומה ומגרגר ברוגע כמו חתול מלוטף, ואז כשאני יוצאת, אני מגלה שחלונות החדר שלי, עטויי הווילונות, פונים לחצר של הגסט האוס השכן, שמארח קונצרטים אתניים פעם ביומיים. אני מגלה את זה כי קולות עמומים של סיטאר מתחילים לצבור עוד ועוד דציבלים במלאכת הכיוונון. אני מציצה מהחלון. הוורוד והירוק מכים לי בפנים.
אני יוצאת מהחדר, מקיפה את הבניין של הגסט האוס שלי ומתיישבת על מחצלת דקה. על המחצלת פזורים דיירים שונים ומשונים של הגסט האוס השכן וסביבותיו. החל מתיירים אירופאים, דרך לא מעט הודים תיירים והודים מקומיים, לא הייתי בטוחה מי זה מי, וכלה בקבוצה מסיבית של ישראלים, שלמרבה הפלא לא מתקבצים יחד, אלא יושבים בקבוצות של מקסימום ארבעה.
איש הסיטאר יושב מולי, הדור פנים, צנום גוף, עטוי קורטה מסורתית שצבעה כחול כהה־אפרפר ומכנסיים לבנים, כפות רגליו היחפות משוכלות בחיקו, והוא מחזיק את הכלי המשונה ומבטו מופנה אל הנצח. הנצח ככל הנראה התמקם על הגג של הגסט האוס שלי, כי עיני הנגן לא משות משם. הוא בוהה ובוהה, וכשהבהייה כבר אפית מספיק, והמחצלת מלאה עד אפס מקום, הסיטאר שלו מפיק את הצליל הראשון.
אני כמעט בטוחה שזה מי במול, ושואלת את עצמי איזו מנגינה מתחילה בבמולים. אחר כך שואלת את עצמי למה החלטתי שזה מי במול ולא רה דיאז שזה בעצם אותו הדבר, ולמה אני תמיד נוטה לסולמות מינוריים וחושבת במונחים של סולמות מינוריים, ואז עוצרת את עצמי ומקשיבה.
על המחצלת נישאים צלילים עתיקים ומהפנטים, חודרים מתחת לרהיטים, מתחת למחצלת, מתחת לעצמות. הם מתחננים ומבקשים ומסלסלים, אבל לא באופן שמסלסלים אצלנו. הם נישאים ומתבגרים ונסוגים ונמוגים וחוזרים מחדש, והקצב שלהם הולך ועולה ומתגבר, והיופי שבהם הוא שאפילו שהם נעים על אותו מערך צלילים במציאות – דו, דו דיאז, רה, מי במול, מי, פה, פה דיאז, סול וכן הלאה – הם נשמעים משהו מזמן אחר, מעולם אחר, ממרחב־זמן אחר. ואני מרגישה לא שייכת לשם, ואולי שייכת ועוד לא יודעת את זה. וידו השמאלית של הנגן רצה על פני השריגים בחדווה לא מצויה, חוסמת את מיליון המיתרים של הכלי התמוה הזה, שמזכיר לי יותר נבל מגיטרה. וידו הימנית כמעט שאי אפשר לראותה בשלב מסוים בגלל הקצב המדהים של התנועה. העיניים שלי נעצמות, הגוף שלי נעצם, מרגיש כאילו הדם שלי מפסיק לזרום בעורקי. השמש שוקעת, השמים נעשים אפרפרים, ואז כתומים, ואז כחולים כהים, ואז שחורים, ואני עודני ישובה על המחצלת.
כשהוא מסיים, אני פוקחת עיניים, והוא פוקח עיניים, והן אינן נשואות יותר אל הנצח, אלא לחלקה האחורי של המחצלת, שממנה עולה אשה עטויה סארי צהוב בוהק שיפה נורא לעורה השחום. באפה נזם ופניה עדינות ונראות עכשו שמחות במיוחד. היא נעה לכיוונו ומתיישבת לצדו והוא מביט בה במה שאני מפרשת כהכרת טובה והלב שלי מתחמם ואני כמעט קמה ללכת, כשאחד מהמשתתפים נעמד על רגליו ומבקש להסות את הקהל.
“רצינו לומר תודה רבה על המופע.” האנגלית שלו בקושי מובנת בגלל המבטא הישראלי הכבד. “תודה ליותם בר נתן על המיומנות הנדירה! ותודה לג’אנווי המקסימה שהשאילה לנו את בעלה לערב הזה!” כולם מוחאים כפיים נרגשות, ג’אנווי מוחה דמעה מעיניה היפות, והאיש שלה, הקרוי בפי כל יותם בר נתן, מסתכל עליה בחיבה.
ובאותו רגע משהו מקסמו של המעמד נגוז בחזה שלי, ואי נוחות עמוקה מתפשטת במקומו באיברי. העדנה שבין יותם וג’אנווי, שאמורה לפי כל כללי המשחק לגעת בנימי נפשי העדינים ביותר, מסבה לי כאב במפרקים. אני אוספת את עצמי מהמחצלת ונפנית לכיוון חדרי.
כשאני נועלת את הדלת מאחורי, אני לא בטוחה ממה כל כך ברחתי, אבל דמותו של איש השלג עולה לנגד עיני, ראשו עטור כיפת חרדים מגוחכת, זקן דליל של הומלסים עוטף את פניו השזופות והדקות, ותחושה עמוקה של אובדן שוטפת אותי בגל שמעורבת בו אימה וייאוש, ומבלי להבין מה קורה לי או למה, אני נכנסת למיטה ומתכסה עד מעל הראש.
*
הבוקר מפציע באטיות, חודר מבעד לחרכים שבין הווילונות לחלונות הגדולים שעליהם פיתוחי חותם.
פוקחת עיניים.
מודה אני.
מודה מודה מודה.
פיתוחי חותם.
מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.
נוטלת ידיים, שוטפת פנים, והנה אני כבר שוב ברחבת החול שמול בית חב”ד. אני נכנסת בשקט והמקום ריק, ומאווררי התקרה הענקיים מזמזמים בנחת, ועל שולחן פינתי ערוכות קערות עם סלט ירקות ועם ממרח חצי נוזלי בצבע ורוד פוקסיה, ועם תפוחי אדמה ברוטב צהוב, ומשהו שנראה כמו צ’פאטי, ובקערה שלידו כדי להדגיש את הקונטרסט, משהו שנראה חלות שבת בגרסה מיניאטורית.
הרחוב ממשיך לבעור בחום של דצמבר, המאווררים ממשיכים לרשרש, העורף שלי, המזיע, ממשיך להתייבש, שעה שאני עוברת על פני המרצפות הלבנות, עדיין לבד.
“שלום!” אני שומעת לפתע קול, צלול ובריא, קול של בוקר ובהירות, כמו משהו מתכניות ילדים של הטלוויזיה החינוכית.
“היי, שלום, אני רוני – “
“איי, איזו יפה את! יחטפו אותך.” בטרם אני מבינה מי אמור לחטוף אותי, לאן ועל מה, ביילא מגיעה מהמדרגות שמובילות מהחצר הפנימית אל החלל שבו אני נמצאת כרגע. היא לבושה חולצה מכופתרת בצבע ורוד תעשייתי שנראית לי הזויה במיוחד על רקע הודו ואליליה. כאילו מישהו היה מחליט להגיע לחוף הים בחליפת שלושה חלקים וכובע צילינדר. פאתה הקצרה והשאטנית מעטרת את פניה המלאות והיפות, שלא משנה איזו הבעה נמצאת עליהן בזמן אמת, תמיד מרגישים שהן גם שוחקות. עיניה החומות והחכמות עטויות עיגולים של עייפות וקמטים של חיוך. “נועה אמרה שתבואי.”
“באמת?”
“באמת באמת. מה לשים לך?”
“אני לא – “
“רוצה צ’פאטי או לחמניה?”
“צ’פאטי.”
“וסלט?”
“תודה.”
“מטבוחה?”
“זה מטבוחה?”
“אמור להיות. בפועל הם עושים מזה משהו הודי כזה, אבל אנחנו לא מתלוננים.”
“אז כן, תודה.”
“בואי, קחי לך גם כוס מים ותיטלי ידיים.”
בצייתנות שמפתיעה אותי אני ניגשת לכיור הקטן שבין שני השולחנות שמייצרים שולחן פינתי אחד גדול. הנטלה ממתכת, וכך גם כל הקערות, הכוסות והסכו”ם. נוטלת ידיים ומתיישבת ליד שולחן רחב ידיים שעומד כמעט במרכזו של החלל הגדול, ליד הצלחת שביילא הכינה לי. היא מסתובבת עוד קצת, נוטלת ידיים בעצמה ומתיישבת לידי עם צלחת משלה.
בצייתנות שמפתיעה אותי אני ניגשת לכיור הקטן שבין שני השולחנות שמייצרים שולחן פינתי אחד גדול. הנטלה ממתכת, וכך גם כל הקערות, הכוסות והסכו”ם. נוטלת ידיים ומתיישבת ליד שולחן רחב ידיים שעומד כמעט במרכזו של החלל הגדול, ליד הצלחת שביילא הכינה לי. היא מסתובבת עוד קצת, נוטלת ידיים בעצמה ומתיישבת לידי עם צלחת משלה.
“המוציא לחם מן הארץ.”
אני עונה אמן בשקט, וממשיכה לכרסם את הצ’פאטי שלי.
“איך היתה הנסיעה?” היא שואלת אחרי שהיא מסיימת לבלוע ביס ראשון של לחמניה.
“ממש בסדר.”
“התארגנת פה?”
“כן, אני בגסטהאוס של קומאר.”
“יופי. רגוע שם.”
בחוץ, ברחבה, אבק וחול עולים בסערה מן הארץ, העננים מכסים את עין השמים, ניצנים תופחים על ענפי עצים, ומהם חונטים ומבשילים פירות ושקדים. האגם המקודש והטמא גואה ותינוקות מתהפכים במעי אמותיהם. יערות עד מותחים את שורשיהם אל עבר השמש, אוקיאנוסים רותחים בתחתיתם וגליהם עולים כמו מפלצות אימתניות מעל ספינות טרופות לעתיד, הסטרטוספרה פועמת, ושביל החלב דומם בוואקום הגדול.
בשולחן הגדול ביילא טובלת לחמניה ברוטב הצהוב של תפוחי האדמה, ואני מגלגלת את הצ’פאטי שלי לכדי צינורית.
תגובה אחת
מתי מתפרסם עוד פרק?