“מאיפה את?”
“עפרה.”
“ליד בית אל, כן?”
“כן.”
“יפה. רוצה עוד סלט?”
“אני בסדר, תודה.”
“מתי הגעת בעצם?”
“אתמול.”
“כמה שעות זה מהרידוואר לאג’מר?”
“שתים עשרה, נראה לי. ישנתי בעיקר.”
“יופי. יופי.” ביילא נראית מהורהרת לפתע. “אז מה הביא אותך לפה?”
“לא יודעת.” לא נראה לי שאני אספר למישהו אי פעם על זה שבסתר לבי רציתי ללמוד תורה בהודו. אני קצת מספרת לעצמי, אבל גם זה ממש ממש בשקט, וכשאני בקושי מקשיבה. “האמת שהתכוונתי לפגוש פה חברה.”
“כן? מי?”
“אהמ… עיינה. עיינה גלסר? יצא לכם להכיר?”
“לא זכור לי. גם דתיה?”
“כן, קיבוצניקית.”
“לא נראה לי שהיא היתה פה. אתכן, הדתיות, אני תמיד זוכרת, אתן כאלה מתוקות.” ביילא מחייכת חיוך רחב, וממש אז בפתח הדלת שיורדת מהחצר הפנימית לבית חב”ד מופיע ילדון, ספק תינוק ספק פעוט, שערו ארוך ומבולגן, ושיניו הקטנות אוחזות בנעל בית.
“משיח,” ביילא אומרת בתוכחה, ורק מזוויות עיניה אפשר להבין שהיא מחזיקה את עצמה חזק שלא לפרוץ בצחוק מתגלגל. “סיכמנו שלא מכניסים נעליים לפה.” היא חולצת בעדינות את הנעל מלסתו, ומפנה אלי. “הילדים האלה נהיים אבוריגנים לגמרי פה. כמעט אי אפשר להכריח אותם לשים נעליים על הרגליים, אבל ללעוס אותן בזמנם הפנוי – בבקשה.” היא מתכופפת ומרימה את הקטנצ’יק, מעניקה לו נשיקה רטובה ומתיישבת אתו בחיקה. “את יודעת שאיציק עושה שיעור לבנות בשבע בערב, כן?”
“האמת שלא.” אני לא יודעת למה, אבל המלים האלה נעימות לי בצורה יוצאת מן הכלל, כאילו היא אומרת שעוד חצי שעה יחלקו ארטיקים. אני מתפלאת על עצמי. “אני אבוא.”
“האמת שלא.” אני לא יודעת למה, אבל המלים האלה נעימות לי בצורה יוצאת מן הכלל, כאילו היא אומרת שעוד חצי שעה יחלקו ארטיקים. אני מתפלאת על עצמי. “אני אבוא.”
ביילא מהנהנת באישור, ושמה לי, מבלי לשאול, עוד שלוש כפות של סלט בצלחת.
*
אני מסיימת לאכול, מברכת ברכה זריזה, כי פתאום משהו מתחיל לעקצץ לי ועולה בי תחושה, שתהפוך לבת לוויה בהמשך. התחושה אומרת כדלקמן – את בטיול הקסום שלך למזרח, בארץ זרה וצבעונית, למה את מכלה את השעות שלך במבנה, עם אותם הישראלים שהיית יכולה למצוא בבית, ומוקפת מרבית הזמן בדוסים הכי הארד קור שיש?
אז אני מהדקת את סנדלי השורש התכולים לכפות רגלי המאובקות, ויוצאת בצעדים מהדהדים מבית חב”ד. האבק שברחבה מיושב בשעה הזאת של הבוקר, והרחוב המרכזי שעליו הוא נמצא שקט ורגוע. מקומיים ובעיקר תיירים נכנסים ויוצאים מחנויות שנראות חלק מהמרכז המסחרי השכונתי של שנות השישים בישראל, אופנועים עוקפים את כולם, נשים עטופות סארי צבעוני מושכות בידיהן ילדים עם עיניים מאופרות בסגנון גותי, פרות צועדות בצעדים שקולים של מצביאים רומיים לאחר כיבוש עוד חלקה עבור האימפריה, מקדשים צבעוניים מאירים למרחקים, גמלים מחונכים כורעים זה ליד זה ומסתכלים מסביבם בתערובת של ייאוש שקט, שנאה יוקדת והשלמה.
כשאני מסיימת את הרחוב הראשי הרחב (שהוא תכלס לא יותר מארבע מאות מטר), אני לוקחת ימינה ובטפטוף קל מופיע בפני המארקט המפורסם של פושקר. חולצות רקומות, שמלות, שרוואלים, מכנסי אלאדין, סארי, טי־שירטים בכיתובים שונים, כולם תלויים זה בתוך זה, משתלשלים מלמעלה כמעט על ראשי העוברים ושבים. שולחנות רחבי ידיים מציגים לראווה מיני מתיקה בדרגות שונות של חומרת טיגון, בוהקים, נוצצים, ולרוב בגוונים כתומים, וטעמם, כפי שאני נוכחת לדעת במהרה, שילוב של סירופ קרוש עם חריפות הודית אופיינית. לרוב כל בני המשפחה המורחבת של המוכר מסתובבים בסביבת הבאסטה, באים והולכים, מושכים קונים. כמעט בכל מקום יש שלטים בעברית, והרבה בעלי עסקים, בעיקר הדור הצעיר, דוברים עברית תקנית למדי.
אני עוצרת ליד שלט של בית קפה עם נקודה ירוקה. הנקודה הירוקה אומרת לי שהוא צמחוני. לא שצריך נקודה ירוקה בעיר הזאת, שבה מוצרים מן החי זולת חלב אסורים על פי חוק. קליפות ביצים הן עילה למעצר, והיחס אליהן חמור יותר מלעשר קילו סמים. לפעמים אני מדמיינת לעצמי אסירים מוכים וחבולים במרתפי המשטרה המקומית, על שפגעו ביצורים החיים, באפרוחים בהתהוות. הסוהר עומד מעל קרבנו הרועד.
“תזכור.”
מגף לבטן.
“את.”
לצלעות.
“קדושת.”
לחזה.
“החיים.”
לראש.
*
בתוך מבנה בית הקפה יש מדרגות שמובילות לקומה העליונה ואז לגג. ריק כמעט לגמרי, השעה תשע וחצי בבוקר וזו שעה שכל הודי שמכבד את עצמו עובד וכל מטייל ישראלי שמכבד את עצמו ישן. אני מתיישבת בכורסת קש ומקרבת אותה עד קצה המעקה, כי משם נפרש מראה הגגות של פושקר, רובם ככולם שטוחים ומשמשים לצורך כלשהו, ממש כמו הגג הזה. איש הודי ניגש אלי, קטן וזריז ושואף בכל מאודו לרצות, ומגיש לי תפריט.
התפריט בעברית.
אני עוברת עליו ברפרוף, שכן הצ’פאטים של ביילא השביעו אותי עד בלי די, ועוצרת על משהו מוזר.
לאסי.
אני מחליטה לנסות. ההודי נעלם בזריזות מהירה במטבח, ואני לא יודעת אם הזריזות הזאת היא מנהג הסוחרים ההודים מעודם ועד היום, או שמא ההודי הקטן הזה מגיב למאות שנים של נחיתות שהתפתחו במארג הקולוניאלי.
ההודי חוזר עם כוס יוגורט, ובהתחלה אני קצת מתאכזבת כי ציפיתי לכל הפחות לאיזה קוקוס ממולא בשוקולד נוזלי, אבל אני נזהרת לא להראות את זה בשום פנים ואופן, כי אני לא יודעת אם יש להודים חרקירי, אבל אם יש, האיש החביב הזה מאה אחוז יבצע אותו אם אני לא אעריך עד כלות את הלאסי שלו. הוא עומד ומסתכל עלי במבט נוקב, כמצפה לגזר דין בחרדה, ואני מחייכת אליו בחמימות, מהנהנת בראשי לאות הסכמה, כי אני לא בטוחה אם כבר השביעו אותי על שבועת הרופא, אבל בכל מקרה אני לא יכולה לגרום באופן ישיר כל כך מוות לבן אדם שאפילו לא ניתחתי.
ואז מגלה שליוגורט יש טעם לוואי מעניין ושאני דוקא מחבבת אותו.
ברגע שהמלצר החרד נעלם, המחשבות שלי מופנות באינטנסיביות לא פחותה אל זעזוע עמוק מעצמי, שבעודי לוגמת משקה אקזוטי במסעדת גג במדינת עולם שלישי, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא המארג הקולוניאלי. שנים של אליטיזם העבירו אותי על דעתי, אני מסכמת ביני לבין עצמי בעגמימות ומגלה שכוס הלאסי שלי כמעט ריקה. אז אני נזכרת שאני סוג של מיליונרית פה, ומזמינה עוד אחת. בדיוק כשההודי הקטן, שהאושר על האישור שקיבל ממני נתן לו כנפי יונה, מביא לי את הלאסי השני, נאדו נכנס למסעדה. רחב כתפיים וגבוה יותר ממרבית ההודים באזור, נפלאות תזונת השפע אני חושבת לעצמי, וכמעט בועטת בעצמי מתחת לשולחן, למה אני לא מצליחה לחשוב כמו אנשים נורמליים? מה יש לי שצריך לנתח ולהעיר על הכל מאיזו נקודת מבט של מעוף ציפור ועם כמה מילים או ביטויים פלצניים?
שערו המבריק משוח למעלה בג’ל, נפלאות הפרפומריה המערבית, אני שוב לא מתאפקת לחשוב ומבטיחה לעצמי באותה נשימה שעוד מילה לועזית אחת ואני קמה מהשולחן. הוא לבוש מכנסי כותנה בהירים כמו מרבית המקומיים, אך שלא כמרבית המקומיים פלג גופו העליון עטור חולצת צווארון פתוחה בצבע בורדו, מהסוג שהחבר’ה המגניבים ביישוב אוהבים ללבוש לקבלת שבת, כדי להתאמץ במיוחד להיראות הכי טבעיים ולא מתאמצים. משהו בהליכה שלו פשוט לא נראה לי הודי, אני אומרת לעצמי לבסוף. הוא קצת מנתר בין צעד לצעד. זו הליכה של נעלי ספורט איכותיות כאלה, עם כריות אוויר. אי אפשר לשחזר אותה עם כפכפים מעור וסוליות דקות.
בקיצור, נאדו נכנס למסעדה. הרוח מעיפה שערותיו אחורנית, ואני יכולה להישבע שאני שומעת מוזיקה בוליוודית ברקע ולכן מתאמצת להסתכל לכיוון אחר, כי תמיד ייקרתי את בוחן המציאות התקין שלי. הוא סוקר במבט של אדנות את המקום, אבל אין הרבה מה לסקור, כי חוץ מההודי המרצה במסעדה זה רק אני וגמד בריטי אוריגינלי שבגללו כבר רבע שעה אני מתאמצת מאד מאד שלא לחשוב על המלה אכונדרופלזיה כי אז איאלץ לקום מהשולחן.
הוא ניגש אלי, רוכן מעל הכורסא לידי ואומר לי בקול מלא תקווה שייקספיריאנית
“May I speak with you, ma’am?”
אני מחייכת נורא רחב, כי זה המשפט הכי מצחיק ששמעתי מזה המון זמן, ואני רק מצטערת שאני לא יכולה להקליט את זה בזמן אמת, וכשאני מרגישה שאני עומדת להתחיל ממש ממש לצחוק, אני מהדקת בכח את שפתי זו לזו, וכמעט לוחשת מרוב המאמץ, “You may”.
אני מחייכת נורא רחב, כי זה המשפט הכי מצחיק ששמעתי מזה המון זמן, ואני רק מצטערת שאני לא יכולה להקליט את זה בזמן אמת, וכשאני מרגישה שאני עומדת להתחיל ממש ממש לצחוק, אני מהדקת בכח את שפתי זו לזו, וכמעט לוחשת מרוב המאמץ, “You may”.
נאדו מתיישב לידי ומכווץ את עיניו.
“את מדברת עברית?”
“כן!” אני עונה, ולא יודעת מי מאתנו מופתע יותר מעצם עובדת השיח הזה.
“שלום,” הוא מחייך רחב. “חשבתי את פינלנד. אולי אולי נורווגיה.”
“למה?”
“השיער.” הוא מחווה קצרות אל עבר קן הקוקיה שהתהווה מעל המוח שלי.
“מה עם השיער?”
“צהוב.”
“צהוב.”
“צהוב.”
אני לוקחת שלוק מהלאסי שלי.
“אני נאדו.” הוא מושיט יד עם ציפורניים שלמות באופן מפתיע.
“רוני, נעים מאד.”
נאדו שייך לקאסטת הבראהמינים, קאסטת הכהונה. אביו רופא איורוודי, אמו לא מוזכרת בסיפוריו, והוא מתעתד לנסוע בקרוב להתאחד עם אהובתו, אורטל, בארץ הקודש של היהודים. הוא גם מזמין אותי לסיור בבית הוריו, לחוויה הודית אותנטית, ומראה לי תמונה של אורטל, ואני לא יודעת מה נחרט בזכרוני יותר – העובדה שבניגוד לכל הסטריאוטיפים התרבותיים שלנו, האהובה המיתולוגית שמחכה לו בנכר שוקלת בקירוב מאה ושלושים קילוגרם, או העובדה שהוא מראה אותה לי, בחורה שלפי כל הפרמטרים שמוכרים לי בעולמנו כיום, הוא מנסה להרשים. גברים הודיים לעולם לא שוכחים מה מינך, לא משנה מה את מספרת לעצמך. את אשה, ובעיניהם את תמיד קודם כל אשה, גם אם עשית תואר בהיסטוריה של המגדר ואת יודעת להגיד לעצמך ברהיטות שמגדר הוא רק מבנה הסכמי שנכפה עלייך על ידי הפטריארכיה בלה בלה בלה.
גברים הודים לא עושים תואר במגדר והם לא מתרשמים מהדברים, וכדאי להחזיק את זה בראש.
