אז אחרי שראיתי בקצרה את ביתו של נאדו, שקירותיו צבועים סגול באזורים אסטרטגיים, והפאנלים שלו זהובים במקביל לכתמי הרטיבות הבולטים בתקרה והטיח המתקלף על הקירות, ועמדת מקדש קומפקטית עם פסל קטן עטור חדק במרכזה, ואביו עטור משקפיים, לבוש חולצת פלנל משובצת, אני חוזרת לגסט האוס שלי.
גופי רפה על המיטה הגדולה שלי, עטויה מצעים מבית אבא. אני חושבת על השיחה שלי עם נאדו, כששאלתי אותו בכנות של גובה עיניים, אם הוא באמת חושב שהפסל בצורת פיל ברא אותו, ברא משהו, ולמה הוא ממשיך להקטיר לו קטורת, נאדו הניד בראשו, כאילו שאלתי שאלה שהתשובה לה מובנת מאליה, או אולי התכוון למשהו אחר לגמרי, כי כבר הכרתי את התרבות ההודית די הצורך לדעת שאין לי שום דרך לדעת מה מסמלות תנודות ראשיהם. הוא הניד בראשו ואמר, זה פשוט. אם אני אעבוד אותו, הוא ייתן לי מה שאני צריך.
אני שוכבת וחושבת כמה הימם אותי המשפט הזה מפיו של הבחור האינטליגנטי והמרשים, כמה עמוק הרגשתי את הפער בינינו, כי באותו רגע לא הצלחתי להרגיש שהוא מחפש אמת או שמעניין אותו משהו מלבד התועלת האישית.
אני נזכרת וחושבת, כבר על סף שינה עמוקה, ולפתע אני מזנקת ומסתכלת על השעון.
שבע וחמש דקות.
שבע וחמש דקות אומר לי השעון, וצער לא מוסבר חונק את חזי תוך כדי שאני נועלת במהירות הבזק את סנדלי השורש, צער שכמעט מביא דמעות לזוויות עיני. מהר מהר, החול נכנס בסדקים שבין קצות הסנדלים לבין רגלי, חול שאני לא רוצה לחשוב מה מעורב בו, חול ואוויר של ארץ זרה.
שבע וחמש דקות אומר לי השעון, וצער לא מוסבר חונק את חזי תוך כדי שאני נועלת במהירות הבזק את סנדלי השורש, צער שכמעט מביא דמעות לזוויות עיני. מהר מהר, החול נכנס בסדקים שבין קצות הסנדלים לבין רגלי, חול שאני לא רוצה לחשוב מה מעורב בו, חול ואוויר של ארץ זרה.
אני מגיעה לבית חב”ד קצרת נשימה, מתפרצת לתוך החלל הגדול, הלבן והמואר, נוטפת זיעה ומלאה באבק, בחול ובכל מיני דברים שהם בטח לא קודש. מתיישבת על אחד הכסאות, ומנסה להסדיר את הנשימה ולהחזיר לגרון את הדמעות שמנסות בעקשות לעלות לקדמת הבמה. ורק כשהעיניים שלי חדלות מהתרוצצות מטורפת לכל הצדדים, אני שמה לב שאיציק הפסיק לדבר והוא יושב בשקט ומסתכל עלי, וכמוהו גם שש עלמות החן, שבניגוד אלי נראות יפות ורחוצות ועטויות מיטב מחלצות־של־מטיילים־ישראליים־במזרח־הרחוק־בכלל־ובהודו-בפרט.
אני לא מוצאת שום פתרון אחר לסיטואציה, מלבד לקחת פיסת טישיו שזרוקה על השולחן ולקנח את האף שלי בקולניות, ואיציק כמו מקבל ממני צפירת אישור להמשך וחוזר לענייניו.
“כשיש מלחמה,” אומר איציק, “כשיש מלחמה, שולחים קדימה את כל הגייסות,” אומר איציק “מבזבזים את כל האוצרות. כשיש מלחמה מבזבזים את כל האוצרות.” אומר איציק. “כך, בדורנו, תורת החסידות. חכמה פנימית עמוקה, שהיתה במשך כל הדורות גלויה רק למתי מעט, מובחרים שבמובחרים, צדיקים שבצדיקים, ניתנת כעת לכל המוכן לקחת. והיא מוטלת ברחובות, זרוקה ומקומטת לעתים מידי מי שלא רוצה לקחתה, ולמרות הכאב בביזוי ובהשפלה הזאת, במלחמה כמו במלחמה, מבזבזים את כל האוצרות, ומוכנים לשלם כל מחיר בשביל לנצח. משל לבן מלך אחד שנהיה חולה, וניסו את כל התרופות בעולם ולא מצאו, עד שבא חכם אחד ואמר למלך להביא את האבן היקרה שהיתה קבועה בכתרו, ולכתוש אותה עד דק, ולהפוך אותה למשקה ובו להשקות את הנסיך. וכך עשו, והנה משקים את בן המלך ומחולשתו וממחלתו איננו מצליח לפתוח פיו כראוי, והנוזל הזה, היקר בכל תבל כולה, רובו נשפך החוצה, מטפטף על הרהיטים, על הכריות, על הכסתות, אבל המלך? המלך לא אכפת לו מזה שהאבן שלו הפכה ללכלוך שיישטף לנהר על ידי הכובסת, לא אכפת לו מכלום, כל עוד טיפה אחת תצליח להיכנס לתוך פיו של בנו יקירו ותחייה את נפשו.”
איציק אינו נואם דגול.
הוא גם לא מדבר בפאתוס כמו שאני חושבת או מתארת, הוא אומר את הדברים בפשטות, אבל בי הם הולמים בצורה מוזרה, כמעט בלי קשר לתוכן שלהם.
במה אני בועטת? האם אני בועטת במשהו?
מהורהרת ומעורערת אני יוצאת החוצה אל החצר. השמים מעל צלולים ותכולים, וקבוצות־קבוצות של עננים שטות בהם, מגיעות אל מעל ראשי, עוברות מעליו וממשיכות הלאה. השמש יוקדת, אבל אני לא מצליחה להתיק עיני מהעננים. אולי גם הם הגיעו מהרי בנימין, אולי דביר ראה אותם. אולי גם הוא מתח צוואר כמוני, ההשתקפות של השמש בארונות הקצונה שלו מסנוורת את עיניו.
כשאני נכנסת לחלל בית המדרש־בית הכנסת־חדר האוכל, הוא שקט נורא. בנות השיעור הלכו לקניות במרקט, הילדים לא נראים לעין, ושני הבחורים עטויי הזקן והכובעים מדברים על משהו בלהט אבל נורא בשקט, ככה שאין לי מושג על מה.
אני בוחרת כמעט אקראית ספר מאחד המדפים, ומתיישבת על כורסא נוחה, מנסה לספוג פנימה את כל מה שאני חווה. מי היה מעלה בדעתו, שעיקר החוויות הרגשיות שלי יגיעו מתחומי בתי החב”ד בטיול הזה. איפה ההרפתקאות של הכפר הגלובלי? למה מרבית הדמויות שסביבי נראות כמו דיירי מאה שערים?
*
ואז מופיעה נלי. נלי הופיעה לראשונה באותה הפתאומיות בנפאל, שניה אחרי שירדנו מהאנאפורנה. אז היא הופיעה יחד עם אסף, חצי שבורה וחצי רצוצה. את אסף הכרתי מהארץ, הוא היה בשנה של עידן ועכשו טס לחודשיים חופש מההתמחות בפסיכיאטריה. משום שהוא היה חוט מקשר זעיר בארץ זרה לדבר הכי ביתי ומוכר שהיה לי, שמחתי ממש לראות אותו, על אף שבקושי הכרנו והחלפנו משהו כמו עשרים מלים עד הפגישה ההיא בפוקארה. אסף היה גבוה ובעל פנים עדינות, ילדיות ויפות. נלי היתה נמוכה, קטנה, אנדרוגנית וגלוחת ראש.
כשישבתי אתם בפעם הראשונה, על מרפסת שצפתה לאגם בפוקארה, חוטים דקים של מתח וכמיהה עלו ביניהם והתערבבו בשלי. ידעתי שהכירו לפני חודש בטרק ומאז לא נפרדו. אסף לקח שלוק מקוקטייל הפירות שלו, נלי העבירה יד לאה על עורפה והרימה מבטה אלי וחייכה.
“אסף נוסע עוד ארבעה ימים.”
“באמת?” לא יודעת אם באותו הרגע הצטערתי בשבילה או רציתי את אסף לעצמי.
“כן,” אסף מהנהן ומחייך בתורו, מעיף מבט זהיר אל נלי. היא מסתכלת אל עבר השמש המרפרפת על האגם.
“ניקח סירה?” היא אומרת לפתע.
“כן.” אסף קם ואוסף את חפציו.
נלי קופצת החוצה מסירת המשוטים הפשוטה שלקחנו. גופה נח על המים, ורק ידיה מחזיקות חזק בדופן. אסף יושב בירכתי הסירה בישיבת לוטוס, פלג גופו העליון זקוף וחזק, ובין שניהם אני לחלוטין לא מבינה איך הגעתי לפה ומה תפקידי בכח. הם שרים שירים שקטים והמים של האגם רועדים בהתרגשות קמאית. כשהשמש מתחילה לשקוע, ועוד יום שלא עשיתי שום דבר מועיל עבר, אני חושבת שאני מתחילה להבין.
נזכרת איך בילדותי, כשרציתי לפתוח צנצנת, הייתי תוקעת מטבע של עשר אגורות בין המכסה לבין הצנצנת עצמה. המטבע לא פתח את הצנצנת, אבל שבר את הוואקום, והמכסה נפתח בלי שום מאמץ.
אנחנו חוזרים לחוף, מחזירים את הסירה. הם מלווים אותי לגסט האוס שלי.
למחרת בתשע בבוקר הם שוב שם, ואני יורדת אליהם בחסות הלא־נעים שלי (אבל גם כי אינטנסיביות רגשית, במיוחד עם גוון טראגי, מושכת אותי באופן שאני לא יכולה להתנגד לו). אני רוצה להגיד להם שאף אחד לא לבד כאן ושכולם לגמרי מנותקים מקשר כלשהו, כי מערכות היחסים של טיול הן חסרות ממשות, חותמת של זמניות טבועה עליהן. במקום להגיד את זה אני נשרכת אחריהם לעוד בית קפה, נלי מתרפקת על כתפי.
לקראת הערב שלושתנו נפנים לאחד הברים המקומיים. אני לובשת את הג’ינס שלי וחולצה לבנה יפהפיה עם פתח מרובע ורקמה ורודה, שתיהרס בפושקר על ידי כובסת מקומית. אסף מזמין שוטים לכולם, ואחרי השוט השלישי אסף ואני פונים לרחבת הריקודים. חופשיה בזכות האלכוהול מדמותה המופנמת של לבנה וייסבלום, המנהלת המיתולוגית של אולפנת עפרה, אני מקפצצת ומנענעת כל איבר בגופי, ותחושת החופש היא מופלאה. נלי יושבת, סיגריה בידה, ומסתכלת עלינו. עפעפיה מכווצים, חיוך קטן בזוויות פיה.
כשאנחנו חוזרים לשולחן, אסף מתנשף, לחייו סמוקות וזיעה מכסה את מצחו. הוא מנגב אותו בשרוול. הוא מסתכל על עיני המעורפלות קצת באדי האלכוהול. “מחרתיים בערב יש לי סליפר לוורנאסי.”
נלי מרימה את בקבוק הבירה ומהדקת אותו.
“תבואי ללוות אותי?”
ההזמנה של אסף לא קורצת לי אפילו טיפה, אבל התחינה בעיניה של נלי היא יותר ממה שאני יכולה לשאת, אז אני מהנהנת. העיניים של שניהם צלולות לגמרי.
ברגעים האלה אני לא יכולה שלא לחשוב קצת על עידן. על הנטישה השקטה שחוויתי ממנו שוב ושוב וחזרתי למרות הכל. חזרתי כי כך צריך היה להיות, כי כך סוכם בינינו בהסכמה שבשתיקה, כי כך זה תמיד היה. אולי כי לכך הייתי ראויה. והוא לא הביא שום גורמי תיווך שיעזרו לי במהלך הזה. אני רוצה גם לחשוב על איש השלג, אבל מרגיש לי לא נוח אפילו להעלות את הדמות שלו בעיני רוחי, במקום האפל, הרועש והמעושן הזה. כנראה הוא החליף את לבנה וייסבלום.
יומיים של נלי יושבת שקטה בפינות, מתחברת עם עוד אנשים טריים ונעימים למראה שהגיעו לבית חב”ד.
יומיים של מבטים אשמים ולא רצוניים שלו שנשלחים לעברה, וחיפוש רעב של עוד מישהו שיפיג את הדיאדה שמתפוררת מהר יותר מכפי שהתהוותה, אם זה אפשרי בכלל.
יומיים של מבטים אשמים ולא רצוניים שלו שנשלחים לעברה, וחיפוש רעב של עוד מישהו שיפיג את הדיאדה שמתפוררת מהר יותר מכפי שהתהוותה, אם זה אפשרי בכלל.
יומיים נלי בוהה במבט חולמני מחוץ לחלון, מסתובבת במבט מתנצל ובעליצות כפויה ומצמררת מהבדידות שבה, מחייכת אלי ואומרת שהיא שמחה ממש שהוא נוסע, שהוא צריך את זה.
שעתיים לפני הנסיעה הכל ארוז. נלי מרחפת בחדר במה שמרגיש היסטריה קטנה. מחפשים מונית. נדחסים פנימה עם כל הדברים. מגיעים, פורקים את עצמנו ואת התיקים. נלי חיוך ענק, כולה, כף רגל עד ראש. ומאחורה, בתוך כלי הדם הזעירים הרוטטים, עצב בוצי, טובעני. נלי לא נפרדת מאסף, היא ננטשת. וזה הבוהק שראיתי בעיניה ביום הראשון – הציפיה הרעבה לנטישה שבוא תבוא.
כשהאוטובוס של אסף מתחיל לנוע סופסוף, הקלה עצומה פושה בכל איברי ואני לא מעזה להסתכל על נלי. כשהוא מתרחק ונעלם באופק, אני יודעת שעכשו אני אחראית עליה במידה מסוימת.
*
ואז מופיעה נלי, שאִתה, מסתבר, קבעתי להיפגש בפושקר וכמעט שכחתי מזה כבר, בתוך הבלגן של הטיול.
נלי מופיעה, ומשום שהבטחתי לנלי שנטייל ביחד, אני מוצאת את עצמי שוב אורזת את התיק שלי וקורעת את עצמי כמעט בכח מפושקר, מבית המדרש, מהמקום שאני הכי רוצה להיות בו באותו רגע.
