כבר הרבה זמן שלא כתבתי, אבל זה סתם כי אני עצלנית והאינטרנט התקוע בהודו מוציא את החיה שבי – רמות התסכול שאני מגיעה אליהן בגללו הן בלתי נתפסות.
אבל גם כי קורים לי כל מיני דברים פה שהייתי צריכה לעכל.
בפעם האחרונה שכתבתי הייתי ברישיקש.
ברישיקש עברה עלי חוויה מיסטית כמעט. מהרגע שעזבתי את הגדה השמאלית של הגאנגס, עברתי כמעט לגמרי לגור בבית חב”ד. הייתי די חולה גם אז, בעיות בבטן וכאלה, ולכן את רוב הימים ביליתי או בחדר או בבית חב”ד עצמו – כמו חלק מהצוות, עובדת על מה שצריך, בוררת אורז, לומדת. קראתי בדיוק אז את “קורות הציפור המכנית” של הרוקי מורקמי (תודה ענקית, שירה), ומעבר לרושם העמוק שהספר השאיר עלי כשלעצמו, הוא גם התאים כל כך לתהליך שעבר עלי שם. סופסוף לבד, אחרי ביחד אינסופי שהתחיל מרגע הנחיתה שלי, הרגשתי כמו בתוך באר, בוחנת את החיים ואת הסביבה שלי, מנסה להגיע לשורשי התודעה שלי.
בשבת האחרונה שם חליתי ממש. בלי שום סיבה פיזיולוגית ברורה לא יכולתי לזוז, וזה הרגיש לי כאילו הגוף שלי מתנקה, משיל משהו שחנק לו את הנקבוביות. משהו בציניות שלי התרופף שם. איכשהו הרגשתי כל כך הרבה יותר אמיתית בצאתי מרישיקש מאשר בבואי, הרגשתי שאני יוצאת בראש מורכן, כי נזכרתי מה זה כשיש משהו מעלי, מעל התודעה הסוררת שלי. קשה לי להעביר את החוויה של להיות שם. זוג החב”דניקים הם אנשים מדהימים, שניהם חוזרים בתשובה, ובשניהם אור מטורף מפעם. הרגשתי שם דברים שלא הרגשתי מאז ימי האולפנה. משהו שוב הרגיש לי קסום, לא ידוע, מלא אפשרויות.
קשה לי להעביר את החוויה של להיות שם. זוג החב”דניקים הם אנשים מדהימים, שניהם חוזרים בתשובה, ובשניהם אור מטורף מפעם. הרגשתי שם דברים שלא הרגשתי מאז ימי האולפנה. משהו שוב הרגיש לי קסום, לא ידוע, מלא אפשרויות.
מרישיקש המשכתי לפושקר ושם ביליתי את חנוכה.
בפושקר יש בית חב”ד ענקי וממש מדרשה שפועלת בתוכו. שם זוג החב”דניקים מרישיקש עברו את התהליך הראשוני שלהם. בשבילי זה היה כמו לחזור אל השורשים שלהם. חנוכה שם היה מדהים – כזה אור באוויר, כל כך הרבה אמונה בצדקת הדרך, הדבר שאולי הכי חסר לנו. לי.
אחרי ממש מעט ימים שם הבנתי שאני פשוט רוצה להישאר. וללמוד. כמו המדרשה שאף פעם לא יצא לי לעשות בארץ. פעם אחת, בלי הסחות דעת, בלי שמונים דברים שאני עושה במקביל – לשבת ולחשוב, לחקור את הדבר הזה שהם מציעים. ללכת עד הסוף עם משהו.
יש שם בכלל אווירה מדהימה – בא לי לכתוב עליו ספר, על הבית חב”ד הזה. הוא הרבה יותר גדול מזה שברישיקש, וזה כאילו עשרים רבדים בו זמנית. התהליכים הדתיים שאנשים עוברים שם (אנשים ממש משתקעים) במקביל לסיפורים המטורפים שזורמים דרכו, ליכולת לגעת קצת באנשים כי משהו באוויר שם פותח לאנשים סדקים קטנים בנשמה. חלקם מדממים וחלקם קורנים בצורה שלא תיאמן.
חוויה.
אנשי הודו נורא שונים לי מאנשי נפאל, והכוונה היא לישראלים. למרות שכצפוי אני פחות מתחברת, אני חושבת שאולי זה לטובה. זה ממקד אותי פנימה ובאיזשהו תהליך במקום הבלה בלה בלה האינסופי של החברתיות הנפאלית המגניבה.
כשהגעתי לפושקר, והחלטתי להישאר. הגיעה נלי, בחורה מדהימה שפגשתי בנפאל ושניסינו להיפגש ולטייל כבר יותר מחודש ביחד. אז החלטתי לנסוע יחד אתה ועם עוד חבר’ה לטיול סובב רג’סטן ואז לחזור לפושקר.
בפושקר, אגב, היו לנו כמה הודים שממש התחברנו אליהם, ושאחד מהם ממש עזר לי כשהייתי חולה – בפעם הראשונה הודים בגובה העיניים, לא כמו מוצג במוזיאון.
אחרי שעזבנו את פושקר נהיינו חבורה מצחיקה לחלוטין, עם דמויות כמעט פלקטיות.
היינו בג’איסלמר, עיר מבצר יפהפיה, עם נופים שהזכירו לי באופן עקבי את אינדיאנה ג’ונס.
משם יצאנו ל”ספארי גמלים” במדבר. אז קודם כל – ספארי זה קצת הגזמה. מקסימום פינת חי בקיבוץ. הבטיחו לנו המון שמיכות, אוכל בשפע ורכיבה ארוכה על גמלים. תוך שעתיים לא יכולנו להרגיש יותר את שרירי הירכיים. בלילה היה קור אימים ובסוף הצטופפנו שלוש בנות באוהל זוגי כדי שלא נחטוף היפותרמיה. לא היה איפה ללכת לשירותים, והאוכל בשפע שהבטיחו לנו התגשם אל תוך ערמת תפוחי אדמה עם ירקות תפלים באופן אפילו קצת מרשים וצ’פאטי רבע אפוי.
חשבתי לעזוב כשקמתי קפואה בבוקר השני, אבל לאט לאט התחלתי ממש ליהנות מהרכיבה על הגמל ומהשליטה עליו. כל הזמן דמיינתי לעצמי (ואל תצחקו עלי) שככה רבקה נסעה ליצחק לפני שהיא נפלה מהגמל. חוץ מזה שזו כנראה היתה עונת החיזור כי לגמלים הזכרים היה מנהג שגרם לי באמת כמעט ליפול כמה פעמים מהגמל מרוב צחוק. הם היו מוציאים החוצה, מצד הפה שלהם, מה שנראה כמו לשון (למרות שמסתבר שזה פנים החיך) ומבעבעים עם זה כמה שניות. הצליל מזכיר אסלה לא מתפקדת, ביוב שעולה מעלה או נרגילה לחילופין, וזה מצחיק בצורה בל תיאמן בכלל.
אחרי ג’איסלמר נסענו לחצי יום בג’ודפור, וראיתי ארמון מפואר בהיסטריה, שכצפוי במרכזו עמדו שירותי בול קליעה מתפרקים. זה לא הפתיע אותי, אבל מילא אותי בתוגה. התגנבתי להם לגן פנימי שהיה שטח אסור למבקרים וציפיתי כבר שתתחיל איזו תקרית דיפלומטית, משהו שיגרום למישהו להטיס אותי אל מקום עם אסלה נקיה. אבל זה לא קרה.
אחר כך נסענו למאונט אבו, והיה שם קר בהיסטריה, ושם חטפתי את הצינון יימח שמו הזה שממלא אותי בנוזלים מכף רגל עד ראש. אני בעצמי מבעבעת כמו אסלה כרגע.
עכשו אני באודאיפור. אין לי מושג מה יש פה כי אני חולה מתה ודי לא יוצאת מארבע אמותי. אני כבר מחכה ממש לחזרה לפושקר. בית החב”ד המרוצף שיש קורא בשמי.
אני לא יודעת איך להעביר לכם את התחושה הזאת שיש לי שם, אז אני אתאר לכם אפיזודה.
זה הלילה האחרון שלנו בפושקר. נלי ואני עשינו צ’ק אאוט, הבאנו את הדברים, ולפני שהולכים לאוטובוס הלילה (סליפר) החלטתי לנצל את השירותים בבית חב”ד לצחצח שיניים וכאלה.
בדרך לשירותים נתקלתי ברב איציק, הרב של הבית חב”ד, איש מרתק שיצא לי כבר ללמוד אתו וזה היה מעולה. הוא אומר לי משהו כמו “חי” ואני מסתובבת, לא מבינה מה הוא אומר.
ואז הוא מסתובב אלי שוב ואומר “יחי המלך!”
יש לו את הניצוץ הכי שובב בעיניים שראיתי בימי חיי.
אני עונה לו “יחי המלך!” ואני מרגישה כמו חלק ממשמר מלוכה עתיק, כמו חלק במחתרת, בכת טמפלרים נכחדת, אני מרגישה שחנכו אותי עכשו כחברה במסדר סודי ממש ממש אליטיסטי.
מה שאני אוהבת בחבר’ה החב”דניקים האלה, זו המודעות העמוקה לעד כמה פסיכים הם נשמעים, ההקצנה של הפסיכיות הזאת בבחינת “אם כבר אז כבר”, והגישה הכללית של לא רואים ממטר…
בני מלך, אין מה להגיד.
בפושקר גם חוויתי, לראשונה זה כמה שנים, תחושת חופש מסחררת, שיכולה להתפרש אל מעבר למסלול החיים הרגיל שלי שאליו כבר התרגלתי ועל מרצפותיו אני מרגישה באיזשהו מקום מחויבת להמשיך ללכת. כאילו נזכרתי שבאמת הכל אפשרי, שאני לא חתומה על שום חוזה עם אף אחד, שיש עוד אופציות לחיות ושאני הכי רוצה בעולם לחזור אחרת ממה שהייתי כשנסעתי. זה הכי קרוב לשינוי המהותי שכל כך ייחלתי שיקרה לי בטיול הזה.
נראה מה יהיה.
*
כשאנחנו מגיעים לאודאיפור, נלי ואני, וחבורת המשוחררים החביבים והסטנדרטיים שאיכשהו נטמענו בתוכה, כבר הייתי קצת מצוננת. להיות קצת מצוננת זה בסדר, אבל לא בעיר שאת מגיעה אליה לקראת חשכה ואת פנייך מקדמת שירת מואזין בווליומים שאת לא רגילה לשמוע בארץ הקודש, בעיקר כי את לא רגילה לישון במבנה שסמוך למסגד.
לא, לא רגילה.
הבהלה מפתיעה אותי. תמיד אהבתי לשמוע את שירת המואזין מהכפר השכן, יש משהו היפנוטי בצלילים הללו, כמו להקשיב לבטן האדמה. אבל בקרבה כזו, השירה הזו מעוררת אצלי פחד קמאי, רתיעה הישרדותית כמעט. תרמילאית קטנה, חבורת תרמילאים קטנים ובודדים במדינה זרה, כמו חשופיות על שביל בטון.
לכן בזמן שהבנים מסתובבים ומחפשים לנו גסט האוס עם מספיק חדרים, נלי ואני נצמדות זו לזו, ישובות על כסאות של בית קפה סמוך. אני לא רוצה לאכול, אני לא רוצה לשתות. אני רוצה חדר, מנעול, מקלחת ומיטה.
כשאנחנו מקבלות חדר, מנעול, מקלחת ומיטה, אני מוצאת את עצמי בטירה הודית ימי ביניימית עם תקרה גבוהה להחריד, ומאוורר מלכותי מעל הראש שלי. לכל הפאר וההדר הזה נדחסות אולי שש בנות, כי החדר יקר נורא. הסיבה שלקחנו אותו במקום שניים או שלושה חדרים נורמליים היתה אותה סיבה כמו תמיד בהודו. זה היה חדר עם מקלחת פרטית ו, חשוב יותר, אסלה.
בבוקר זעקת המואזין נסבלת יותר, כי יש לי מנעול על הדלת, ובהתאם, פחות תסריטי פרעות תרפ”ט בראש. אנחנו יורדים למטה לאינטרנט קפה, שתמיד הופך להיות בור המטכ”ל ברגע שמגיעים עם קבוצה לעיר חדשה. שותים קפה. אני אוכלת סנדוויץ’ בטונה, לא חושדת אפילו שהטונות ההודיות שלי מתקרבות לסיומן הקטוע. נלי מזמינה שייק מנגו ויוצאת לעשן בחוץ.
נלי מעשנת תמיד. אני מעשנת מהסוג החברתי ולכן ליד נלי אני מעשנת יותר. כל פעם שאני רואה את נלי מעשנת, אני חושבת לעצמי שסיגריות הן מוצץ למבוגרים. אני יוצאת אליה, למרות שאני גם ככה בקושי נושמת.
נלי מעשנת תמיד. אני מעשנת מהסוג החברתי ולכן ליד נלי אני מעשנת יותר. כל פעם שאני רואה את נלי מעשנת, אני חושבת לעצמי שסיגריות הן מוצץ למבוגרים. אני יוצאת אליה, למרות שאני גם ככה בקושי נושמת.
“בוקר.” אני מושיטה לה כוס זכוכית עם השייק שלה.
“בוקר טוב.” היא מושכת את הסיגריה, מעבירה יד על הזיפים הבהירים והרכים שצימחו על ראשה.
“איך היה הלילה?” אני לוקחת ביס מהסנדוויץ’ שלי, בעמידה כי זה מה שסיגריות עושות לנו.
“בסדר.”
“אדי בדוזלת בבש. זה רק הולך ובחביר.” ביס נוסף, קשה לי ללעוס כי האף שלי סתום כמעט לגמרי. “אדי שוקלת ללכת לראות רופא.”
“אסף שלח לי מייל.”
אני משתתקת. לא הזכרנו את אסף מאז נסע.
“כד? מה כתב?”
“הוא בוורנאסי.”
אני נוגסת שוב, עוצרת בין לעיסות כדי לנשום. מנסה לעשות את זה בשקט כי מול נלי ככה זה נראה לי חסר טקט לעשות את זה בקול.
“את יודעת שממש רציתי לנסוע לוורנאסי? ממש רציתי לנסוע.” היא רוכנת ומתיישבת לכריעה הודית, עם הסיגריה ביד. אני מתיישבת על כסא לידה. “רציתי לקחת שיעורים בנגינה על סיטאר.”
“למה לא נסעת אתו?”
נלי מכבה את הסיגריה על הקרקע וגומעת את תכולת הכוס שלה בלגימה אחת.
“הוא לא הציע.”
ונכנסת פתאום פנימה, משאירה אותי לשבת לבד על הכסא שלי בחוץ עם סנדוויץ’ טונה ביד, כאילו אני אשמה בזה שאסור להיקשר לאף אחד בטיולים האלה.
2 Responses
סיפור כל כך שונה ומרתק! תודה:-)
אני הייתי שמה מתחת לכותרת את הקטע הזה:
מה שאני אוהבת בחבר’ה החב”דניקים האלה, זו המודעות העמוקה לעד כמה פסיכים הם נשמעים, ההקצנה של הפסיכיות הזאת בבחינת “אם כבר אז כבר”, והגישה הכללית של לא רואים ממטר…
קטע מצחיק, אהבתי:-)
גם אני ממש אוהבת את הסיפור הזה.
מחכה לכל פרק ופרק.
חייבת להודות שצובט לי איך שרוני ממשיכה את חייה בין סארי לקארי ולא מזכירה כמעט את איש השלג, שתפס מקום כל כך נכבד בליבה ובליבנו, אבל מבינה בעל כרחי שזה חייב להיות נאמן מציאות ולא ייתכן שהיא תרים שולי גלימתה ותרוץ למדרשה ברמת אביב רק כי הוא גם.
אבל כן, אני מחכה ממש לשלב שהוא יפציע שוב לחייה, ואם הם לא יבינו לבד שנועדו זה לזו אתנדב לבוא ולחתן אותם בעצמי.