בצהריים החבורה כולה מתכנסת בבית הקפה הקטן והכמעט מערבי שנמצא בקומה הראשונה של בניין הגסט האוס שלנו. שולחנותיו פזורים על הרחוב אבל מצופים מעטפת זכוכית. כמו רחוב בן־יהודה בירושלים, אני חושבת לעצמי בשקט. בשביל מה נסענו?
כולם מזמינים לעצמם משהו. אני לוקחת לאסי מנגו. בזמן שאני לוגמת ממנו באטיות כמה שאפשר, אני מגלה שעם כל שלוק הטעם שלו הופך להיות פחות ופחות מורגש. כשתחתית הכוס מתקרבת אלי זה כבר סתם ריר קריר שיורד במורד גרוני. חוץ מהמרקם לא נשארה עוד שום חוויה חושית. מה יהיה עם הצינון הזה.
אבל עוד לפני שאני מגיעה לתחתית הכוס, החבורה מחליטה שהם מיצו את רג’סטאן, מיצו הודים עייפים בתחפושות של ימי הביניים שלהם, שבאופן מעורר השתאות לא שונות מאד ממה שתושבי הכפרים לובשים גם כיום. מיצו ארמונות, מיצו שרידי פאר. ולכן הם מחליטים לנסוע ישר מפה – לאגרה. לראות את הטאג’ מהאל. אני לא מנסה להגיד כלום על זה שהטאג’ מהאל הוא ארמון, עם שרידי פאר, שסביר להניח שימצאו בו הודים עייפים בתחפושות ימי הביניים שלהם.
אני לא מנסה להגיד כלום, כי זו מכה מתחת לחגורה.
יותר מכל רציתי לראות את הטאג’ מהאל, זה היה הדבר היחיד שבאמת רציתי מהודו כהודו. חוץ מזה רק רציתי את חוויית התרמילאות.
יותר מכל רציתי לראות את הטאג’ מהאל, זה היה הדבר היחיד שבאמת רציתי מהודו כהודו. חוץ מזה רק רציתי את חוויית התרמילאות.
התחייבתי לנלי לעשות סיבוב רג’סטאן. התחייבתי ועמדתי בהתחייבותי, אני נקיה מחובות כלפיה, לראשונה נקיה מאז שאסף הניח אותה בחיקי.
ופושקר. פושקר לא מרפה ממני, דורשת ותובעת שאשוב לאלתר. יש לי שם עסק לא סגור, זה ברור לי כל כך. לא יודעת להסביר לעצמי מה ואיך, אבל כל הרג’סטאן הזה, על בתיו הצבעוניים, טירותיו וגמליו, הוא רק הקדמה, פרלודיה לשיבה שלי לפושקר.
מאז שהגעתי לאודאיפור אני על סף ללכת, אבל כל הזמן דחיתי את הסף עוד קצת, כי נלי מסתכלת בי כמו גור אסופי, וברגעים האלה אני שונאת את אסף, שהקריב אותי על מזבח חרותו שלו.
ועכשו עוד לדחוף את הטאג’ מהאל לסיפור. זה פשוט לא הוגן… אני צריכה ללכת ואני רוצה ללכת, ולא מרפים ממני. הרכבת לאגרה יוצאת למחרת בשש בבוקר, ואני מוצאת את עצמי, כמו דג שוו החכה נעוץ בפיו, מובלת אל משרד הנסיעות וקונה בצייתנות כרטיס עם כולם.
*
לקראת הערב הנזלת חונקת את כל הצינורות שעוד היו חלולים בראשי. אני לא יכולה לנשום, לא להקשיב, וגם לא ממש לדבר. רק חוש הראייה והמישוש נותרו לי, ולכן אני יושבת באינטרנט קפה, קוראת וכותבת בגוון אובססיבי אופייני. מיילים, כתבות, חדשות ישראליות. זה כמעט לא משנה.
בשלב מסוים אני שמה לב שהעכבר לא יציב ביד שלי, וכשאני מרימה אותה, אני מבינה באופן ודאי כמעט לגמרי שאני קודחת מחום.
קשה לתאר את תחושותי, כשאני מבינה שאני קודחת מחום. שילוב של בהלה מזה שאני חולה וקודחת מחום במדינת עולם שלישי, ושל אכזבה מזה שסביר להניח שלא אוכל לעלות על רכבת במצב הזה. לכל זה מתווסף אושר אדיר, עצום עד להתפקע, שמחה טהורה, כי החום הזה ישחרר אותי. מנלי, מהחלומות שלי, מהתכניות שלי, מהטאג’ מהאל.
החום ישלח אותי חזרה לפושקר.
אני מכבה את המחשב ועולה לחדר. שעתיים אחרי מתחיל להיות מאוחר וכל הבנות מתאספות, מתחת למאוורר התקרה העצום והמעוטר סלסולים שלנו.
“אוי, רוני…מה קרה לך?” שואלת חמודה אחת.
“נראה לי שעלה לי החום.” נלי שומעת מקצה החדר ונפנית אלי.
“את באמת צריכה רופא.”
“נכון. אלך מחר.”
“איך תלכי מחר? בשש יש רכבת.”
“אני לא במצב לנסוע… את רואה הרי, נלושה.” נלי מסתובבת בשקט, חוזרת לקלוע שטיחון מחוטי ניילון, ואז פונה שוב אלי.
“וואו. זה אומר שלא תבואי?”
“כנראה.” אני מקנחת את האף בקולניות דמונסטרטיבית. זה לא עוזר. זה כאילו הגוף שלי דוחף נוזלים כלפי חוץ, וכל חלל שמתפנה מיד ממולא מחדש.
“נורא רצית לראות את הטאג’ מהאל, אבל.”
“נכון.” זה נכון. “אולי אסע בהמשך.” אני לא אסע בהמשך. עד עצם היום הזה, לא ראיתי את הטאג’ מהאל במו עיני. אבל באותו רגע אני מתכוונת לזה.
נלי מפסיקה רגע לארוג ונפנית אלי. “את רוצה שאשאר אתך?” בעיניים שלה משהו שהכי קרוב לתחינה. לערוג היא לא מפסיקה. “מישהו צריך לטפל בך. חולה וזה. בעיר זרה, ארץ זרה.”
אני לא יודעת מאיפה אני מוצאת בעצמי את קשיות הלב הזאת, איך אני מצליחה לשים חומה ביני לבין זה. אולי זה שפתאום ההבטחה של פושקר נראית קרובה מתמיד, וכשזה התאפשר, אני כבר לא מוכנה לשחרר את זה.
“לא לא, מה פתאום, נלי. תיסעי. את נורא רצית לראות אותו גם. וזה גם יקל עלייך להגיע לדלהי, הרי רצית להמשיך לווייטנאם.” אני שוב מוחה נזלת. “אל תדאגי, אני אסתדר. זוכרת את ירין שהיה אתנו בג’איסלמר? הוא נשאר פה, ראיתי אותו אתמול. אני אתפוס אותו בבוקר, שיילך אתי לרופא.”
נלי מהנהנת בכניעה. הנטישה מאחורינו.
אני חופשיה.
*
כשכולם נוסעים ואני נשארת לבד סופסוף, אני משרכת רגלי לאינטרנט קפה, מזמינה לעצמי עוד סנדוויץ’ עם טונה. השמש שוקעת ואני ניגשת לבעל בית הקפה לשאול איפה הכי קרוב אפשר לקנות כרטיסים לרכבת. משרד הנסיעות שקנינו בו את הכרטיסים לאגרה רחוק לי מדי, וכבר לא אכפת לי לשלם יותר.
כצפוי, הוא אומר שאצלו, ושולף מסוף הזמנת כרטיסים קטן ממעמקי הדלפק שלו.
לאן, הוא שואל. אג’מר, אני עונה. יש לי שם אוטובוס לפושקר בזמינות גבוהה, נכון? הוא מנענע את ראשו בתנועה שלא מוסרת לי שום אינפורמציה, ואני נאלצת לקבל את חוסר הוודאות ואת חוסר השליטה שמגיע אתו. אולי לזה התכוון מי שהמציא את התנועה המעצבנת הזאת והטמיע אותה בתרבות שלהם.
למתי, הוא מתעניין, ואני נבוכה כי לא בטוחה שמרגישה מספיק טוב כדי לנסוע כבר. ליתר ביטחון אומרת לו שנראה לי שמחרתיים. יומיים, הוא מוודא. אני מהנהנת.
אני משלמת, הוא מביא לי את הכרטיס, אני עוטפת את כריך הטונה שלי במפית ועולה לחדר העצום שנשאר לי כירושה מהחבורה שהייתי איתה, המאוורר בתקרה מסתובב בתנועות לאות. מוציאה ספר שמישהו השאיר לי ואומרת לעצמי שבעל בית הקפה טעה, וזה לא יומיים אלא יום וחצי.
*
בבוקרה של הנסיעה עדיין קצת קשה לי לקום מהמיטה אבל כבר לא ממש אכפת לי. אני אורזת את הדברים שלי אל תוך התרמיל, מהדקת, ועושה הפסקות ישיבה קטנות בין לבין, כי לעשות את זה ברצף עוד גדול עלי.
איכשהו מגרדת את עצמי במורד המדרגות, משלמת לבעלים של הגסט האוס, ומוצאת ריקשה שלוקחת אותי לתחנת הרכבת. אני מתמלאת פליאה על הדחיפות שאני חשה פתאום, מתופפת בחוסר סבלנות על התיק שיושב בחיקי. בכל צעד שמקרב אותי חזרה לפושקר, הרגשת הדחיפות רק עולה.
לבסוף הרכבת מגיעה, ואני נדחסת פנימה בחדווה מגוחכת. כשהרכבת מתחילה לנוע, אני משעינה את הראש שלי אחורנית ונרגעת סוף סוף.
שש שעות. רק שש שעות. העיניים שלי נעצמות, אבל אני לא מצליחה באמת להירדם, כי משהו בתוכי מבעבע ומקפצץ. פותחת את העיניים ומוציאה שוב את הספר שלי.
“ווט לנגוואג’ איז איט?” אחרי יומיים של ציפיה וכמיהה חסרות פשר והתבשלות אטית במחשבות של עצמי, אני מופתעת כל כך שיש אנשים מחוץ לתודעה שלי. אני מרימה עיניים לגלות איש ממושקף קומפקטי ואירופאי נורא יושב מולי. אצבעותיו הארוכות ממוללות את סנטרו כשהוא מנסה להתמקד בכריכת הספר שלי.
“אקסקיוז מי?”
“ווט יו אר רידינג. מה שאת קוראת. איזו שפה זו?” המבטא צרפתי, לדעתי. אנגלית במבטא צרפתי זה חביב במיוחד.
“עברית.”
“אה. תהיתי.”
“כן. קוראים מימין לשמאל, אז השער הוא בעצם פה.” אני מצביעה על הכריכה.
“נחמד.” הוא מסתכל החוצה ואני חוזרת למחשבותי, אבל לא לאורך זמן. “פעם ראשונה באג’מר?”
“לא, הייתי לפני כמה שבועות, בדרך לפושקר. ועכשו חוזרת.” אין לי כח לשיחות היכרות, בטח לא מנומסות ואירופאיות. אין לי כח לשיחות בכלל. הגוף שלי חידודים חידודים מציפיה ומשאריות מחלה.
“יפה. גם אני כבר הייתי, אבל לפני שמונה שנים. מאוד מרגש לחזור. אז עוד הייתי עם אשתי.”
אני מחייכת בנימוס, כי נימוס מזמין נימוס, אבל גם כי אני בכל זאת לא יכולה להתנגד לקסמן של שיחות זרים בדרך לאנשהו. מצד שני, אחרי האמירה האחרונה אני לא יודעת מה להגיד או לשאול, אז אני שותקת. “היא נפטרה לפני ארבע שנים.” הוא מסתכל שוב החוצה. “לימפומה.”
“גם אמא שלי נפטרה מלימפומה.” אני לא מצליחה להתאפק, וזה יוצא לי בנימה עליצה מדי, כאילו הרגע בישרתי לו שגם אני אוהבת איזה שוקולד שהוא אוהב. הוא מחזיר מבט מתעניין מאוד לפתע. לפעמים אני חושבת שאחרי זמן מה שכול הופך להיות הגדרה זהותית מינורית, כמו תחביב, ולכן לפגוש אנשים שכולים מייצר אחווה אוטומטית, כמו אוהדים של אותה קבוצת כדורגל שפוגשים זה את זה בנכר. ועדיין, על אף שאני רוצה להתעניין בשיח הזה, רוצה להיות סקרנית להיכנס לעולם של אדם אחר מתרבות אחרת שחווה חוויה דומה לשלי, אני לא מצליחה. הכמיהה לחזור למעטפת המוארת של הבית חב”ד חזקה מכל הרצונות עכשו, והופכת אותי ללא פנויה לחלוטין לשום דבר אחר.
“איך קוראים לך?”
“רוני.”
הוא רוכן קדימה ללחיצת יד שמשום מה אני מרגישה רתיעה גדולה מלספק, אבל עדיין לוחצת בחיוך מאולץ.
“רוני.” הר’ הגרונית שלו גורמת לשם שלי להישמע כמעט ישראלי בפיו. “אני תומא, נעים מאד.”
“נעים מאוד, אתה התומא השני שאני פוגשת בטיול הזה.”
“באמת? טוב, זה לא שם נדיר כל כך… מאיפה את?”
“ישראל. ואתה?”
“קנדה. מונריאל (מונטריאול).” הוא מחייך חיוך רחב, והלסת שלי נרעדת מחוויית זרות גדולה ופתאומית. העיניים שלי מוסטות החוצה. הנחמדות שלו גורמת לי לרצות לא להיות לידו. “היית פעם בקנדה?”
“לא, האמת.” אני מתחילה לשרוך מחדש את הנעליים שלי, רק כדי להימנע מקשר העין שקשה לי פתאום. השיחות האלה בטיול, אפילו בחיתוליהן, אתה לא יכול לשים בצד את מה שהן טומנות בחובן. יש משהו בבדידות המהותית של מטיילים לבד, שבאיזשהו מקום תמיד מחפש ביחד, וכאילו כל שיחה היא אודישן לראות אם את המועמדת המתאימה למלא את המקום הפנוי בביחד הזה. אני מתיישרת, כי כבר לא נעים. “אבל אני ממש רוצה. שמעתי שיפהפה אצלכם.”
“באמת נורא יפה. מונריאל בספטמבר זה גן עדן, אני מבטיח לך.” החיוך שלו הופך רך יותר. “הזכרנו גן עדן… אז מתי היא נפטרה, אמא שלך?”
“מזמן.” אני לא באמת מעוניינת לענות על זה. “כמעט שמונה שנים. אולי בזמן שאתה היית בפושקר בפעם הקודמת.”
“את ממש צעירה, זה בטח היה קשה נורא.”
“אני לא ממש צעירה. די צעירה, אבל לא ממש. זה לא כמו ילד קטן שמאבד את אמא שלו. זה נורא, אבל זה אחרת.” מתאפקת מתאפקת מתאפקת לא לחשוב על שמוליק. חושבת על שמוליק. רוצה עוד יותר ללכת מפה. לא באתי לכאן כדי לחשוב על שמוליק. למעשה, באתי לכאן כדי לא לחשוב על שמוליק, או לפחות לחשוב עליו הרבה פחות. אולי כל מה שעשיתי בכמעט שמונה השנים האחרונות היה כדי לא לחשוב על שמוליק. חוץ מלנסוע עכשו לבית חב”ד. לשם אני נוסעת לא כדי לא לחשוב על שמוליק, או לא לחשוב על משמעות המוות, אלא אולי כי מצאתי משהו ששווה לחיות בשבילו.
“מצטער מאד לשמוע. לאבד אמא… זה נורא.” אני שותקת. העיניים שלי שוב, כמעט בניגוד לרצוני, גולשות החוצה אל הנוף שנגלה אלינו בדהירת הרכבת. אני לא רוצה להסתכל החוצה כי אז הוא ירגיש שאמר דברים לא במקומם וירגיש רע עם עצמו, ואני לא רוצה שהוא ירגיש רע עם עצמו, אבל העיניים ממאנות להישאר פה, בקרון, אתו.
אני מכריחה את עצמי לחזור.
“כן. קשה.” מעבירה את הידיים על הפנים. “אז מה אתה מתכוון לעשות בפושקר?” חיוך סתמי, חצי מנחם וחצי נמנע עולה על הפנים שלי.
“נראה לי שאלך קודם כל לאגם. ואז אני ממש רוצה ללכת למרקט. התגעגעתי למרקט. יש שם סאמוסות נפלאות. אני ממש אוהב סאמוסות.” מבט חולמני עולה בעיניו. “חוץ מזה יש במרקט מקום עם מסאז’יסט קסום. אז אלך למסאז’ בטח.” העיניים שלו חוזרות אלי. “ואולי אקנה עוד איזה שאל או שניים. אני כל כך אוהב את השאלים של הודו.”
המערכת הפנימית שלי עושה צליל של קליק, ננעלת לשימוש, והעיניים שלי מתחילות להיעצם. אני מתנצלת בפניו ואומרת לו שאני לא כל כך מרגישה טוב וחייבת לישון קצת לפני שהרכבת מגיעה ליעדה. הוא מהנהן בהבנה מרצה במיוחד ושולף מהתיק שלו עיגול קטן שמסתבר כשמיכה תרמית אקסטרה דקה מגולגלת בקפדנות, שאותה הוא פורש ומושיט לי. אני נשכבת באלכסון על המושב שלי, מתכסה עד הגבות בשמיכה שלו וסוגרת את העיניים.
קול הודי רווי נחת מתפרץ פתאום מבעד לרמקולים ומכריז שעוד כעשר דקות ניכנס לתחנת הרכבת של אג’מר.
אני פותחת עיניים, מאושרת מעצם העובדה שהצלחתי להרדם. הקנדי־צרפתי חבש בינתיים משקפי קריאה בתחתית אפו ונראה כאילו הוא פותר תשבץ. אני מתיישרת בכסא מבלי להרים אליו מבט ומתחילה לקפל את השמיכה בחזרה לגוש שממנו היא התחילה. הוא מוריד את המשקפיים ומחייך אלי.
אני פותחת עיניים, מאושרת מעצם העובדה שהצלחתי להרדם. הקנדי־צרפתי חבש בינתיים משקפי קריאה בתחתית אפו ונראה כאילו הוא פותר תשבץ. אני מתיישרת בכסא מבלי להרים אליו מבט ומתחילה לקפל את השמיכה בחזרה לגוש שממנו היא התחילה. הוא מוריד את המשקפיים ומחייך אלי.
“בוקר טוב.”
“גם לך. הוא אמר שכמעט הגענו?”
“כן.” אני מפזרת את השיער וקולעת ממנו צמה בשתיקה, נמנעת מקשר עין. מקפלת את מעט הדברים שפזורים על המושב סביבי. שורכת מחדש את הנעליים. תומא אוסף את הדברים גם הוא. כשהרכבת עוצרת, שנינו נפנים לכיוון היציאה. הוא יורד לפני ומושיט לי יד לעזור לרדת, כמו ג’נטלמן ויקטוריאני לעלמה אריסטוקרטית שיורדת מהכרכרה שלה.
אני נעתרת למחווה בלית ברירה, ושנינו יוצאים מתחנת הרכבת ונפנים לתחנת האוטובוסים. הוא מברר איפה האוטובוס לפושקר. אני מקבלת את זה בשתיקה. לאנשים ברור כל כך בקלות כאן שאם נוסעים ליעד מסוים, אז נוסעים ביחד. אני אמורה להרגיש מסוקרנת ומטופלת, לא פעם חשבתי ללכת לאיבוד באיזו חוויה קוסמופוליטית עם אנשים מעולם אחר לגמרי.
במקום זה אני מרגישה עייפה וכלואה באי־נעימות של זה.
אנחנו עולים על האוטובוס. הוא מתיישב כמובן לידי, וכמובן בלי לשאול.
“יש לך כבר לאן ללכת?”
“כן, יש מקום מיוחד לישראלים לא רחוק מהמרקט, לשם אני רוצה ללכת.”
“באמת? גסט האוס?”
“לא בדיוק, למרות שיש להם שם מקום לישון. זה מקום של לימוד – ” איך להסביר לו? “רוחני. לימוד רוחני. התחלתי ללמוד שם דברים רוחניים ואני נורא רוצה להמשיך.”
“כמו אשראם?”
“חס וחלילה. כלומר לא. זה מקום שלומדים את התורה, בייבל קלאס של יהודים. אבל לא סתם בייבל, זה משהו חזק מאד. משנה חיים, כזה.”
“ליד המרקט אמרת, נכון?”
“נכון.”
“אני אהיה במלון נראיאן.”
“יפה. נראה לי אני יודעת איפה זה. מקום יפה.”
“מוזמנת לבוא לבקר מתישהו.”
“תודה רבה. באמת תודה. נראה לי אהיה עסוקה שם מאד עם הלימוד.”
“אם תהיה לך הפסקה מתישהו.”
“אוקיי, אולי אם תהיה הפסקה.” חצי שעה נסיעה. כמה היא עוד תימשך?
אני מחייכת אליו חיוך מנומס נורא, שהוא בטח מפרש כחיוך אמיתי. אני מחייכת אליו חיוך מנומס כי למרות רצוני הטוב הלא מבוטל, הוא מרגיש לי זר באופן בלתי ניתן לגישור. ובעוצמת הכמיהה שלי לפושקר, לבית חב”ד שלה ולכל מה שהוא מייצג בשבילי, הרווח הזה בינינו הולך ומתרחב, וכשפאתי פושקר מופיעים בחלונות הוא הופך לתהום בלי תחתית, ואנחנו לשני אנשים על שתי פסגות הרים שקרובות זו לזו גיאוגרפית, אבל אין שום דרך להגיע מהאחת לאחרת.
והוא מנופף לי מהפסגה שלו וקורא לי אליו, ורחמי נכמרים כי הוא כל כך לא מבין שהגדה שלו כבר לא שייכת אלי, כבר לא אומרת לי שום דבר, כבר לא רלוונטית בשבילי בשום צורה, ואני מופתעת בעצמי לגלות את זה.
בטרם אני דורכת חזרה על מרצפות הבית חב”ד, אני יודעת איכשהו באיזה חוש פנימי מחודד שאני לא מעזה לתת לעצמי דין וחשבון לגביו, שהטיול שלי, הפיזי, נגמר.
2 Responses
מחכה כל השבוע לפרק של הסיפור המיוחד הזה!
תודה
וואיי כל כך אוהבת את הסיפור הזהה!!