האוטובוס מאט ברחבה מאובקת, אבל הפעם לא זו שמול הבית חב”ד, אלא אחת אחרת, מרוחקת יותר. אני מורידה את התרמיל שלי ותסכול קטן עולה בי, תסכול על המרחק הנוסף שהתגלה לפתע, תסכול על תומא שנושף בעורפי ומזמין אותי לשתות איתו בירה, תסכול על האבק שעולה מהארץ ונכנס לי לעיניים, תסכול על הכמיהה העצומה הזאת בחזה שלי שמתחזקת בכל דקה שמתקרבים ליעד.
לפתע מבעד לכל זה, אני מזהה את פניו השזופות והמזיעות של נאדו. הוא יושב על אופנוע ונראה על סף תזוזה. אני צועקת את שמו בבהילות, והוא נפנה אלי, מחייך חיוך רחב, ולפני שהוא מספיק לקלוט מה קורה, אני קופצת עם שני התרמילים שלי על האופנוע מאחוריו ואומרת לו שאני ממש צריכה דחוף להגיע לבית חב”ד. הוא מתניע, והחול עולה בענן מתחת לגלגל האחורי של האופנוע, היישר אל פניו ההמומות של תומא, לו אני מנפנפת ומאחלת כל טוב, וכל כך שמחה כבר להיות אחרי, השיער שלי שהתפזר מתנפנף במסע הקטן האחרון הזה אל הבית חב”ד, הגוף שלי פועם מהתרגשות כאילו אני רצה את המטרים האחרונים לקראת אהוב שלא ראיתי יותר מדי זמן.
*
המצברוח האפי שלי מתנגש חזיתית בחלל הריק של בית המדרש.
אף אחד לא מחכה לי, שום צ’אפאטי חם לא מוגש לי בכניסה למרות שאני כבר ממש רעבה, ויותר מזה נראה שכולם התאדו, בגדול.
אני מניחה את התיק שלי, והולכת לגסט האוס שלי, לבקש את החדר שלי בחזרה. בעל הבית שמח לראות אותי ומיד מוסר לי את המפתח בחדווה. החדר נראה בדיוק כפי שהיה נראה כשעזבתי אותו – המיטה הענקית תופסת את מרבית החלל, הקירות צבועים בצבע סגול רגוע יחסית למבנים אחרים ברג’אסטן, החלונות הגדולים מעוטרים בוילונות קלילים, שולחן פינתי קטן מחכה לי וגם כיסא. והכי חשוב, מחמל נפשי, אסלה מערבית מתפקדת. מעולם לפני המזרח לא הערכתי כל כך את האיש הגאון שהמציא את האסלה שתמיד לקחתי כמובנת מאליה.
אני חוזרת לבית חב”ד לקחת את התיק שלי ונתקלת במשיח.
משיח יושב ובסבלנות אין קץ פורם את צמיד החוטים, הלולו היפה שתליתי על התיק שלי, חוט אחרי חוט אחרי חוט. הוא נראה כל כך מרוכז ומושקע בזה שכמעט לא נעים לי להפסיק אותו ממלאכתו. אני מתיישבת לידו ומסתכלת עליו בהשלמה, שעה שהלולו הצבעוני שלי שהלבשתי על התיק עוד בנפאל הופך לזיכרון.
משיח יושב ובסבלנות אין קץ פורם את צמיד החוטים, הלולו היפה שתליתי על התיק שלי, חוט אחרי חוט אחרי חוט. הוא נראה כל כך מרוכז ומושקע בזה שכמעט לא נעים לי להפסיק אותו ממלאכתו. אני מתיישבת לידו ומסתכלת עליו בהשלמה, שעה שהלולו הצבעוני שלי שהלבשתי על התיק עוד בנפאל הופך לזיכרון.
נעים לשבת לידו. יש לו ריח של תינוקות ושלווה של תינוקות, שלווה בסיסית, ראשונית כזאת של תודעה שנוכחת בדיוק איפה שהגוף שמחובר אליה נמצא. הוא גורם למבנה כולו להרגיש אמיתי, חי, כן.
אני מרימה את הראש ורואה את ביילא מסתכלת על שנינו בעניין לא מבוטל.
“רוני! לקח לי דקה לזהות אותך. את רוצה – אוי, הוא פירק לך את הדבר הזה?”
“לא נורא.” אני קמה לקראת ביילא ובמחווה שמפתיעה אותי יותר מאשר אותה, כורכת זרועותי סביבה בחיבוק חזק. “התגעגעתי לפה נורא.”
“מה, זהו? חזרת להיות אתנו קצת?”
“אני רוצה לשבת ללמוד.”
“ללמוד זה לפחות חודש.”
“כמה שצריך.” אני מסתכלת עליה וגל של חום ובית מציף אותי “כמה שצריך.”
*
החזרה לשגרה מתרחשת כהרף עין. מיד כשאני מניחה את התיקים בחדר החדש-ישן שלי, אני משנסת מותניים וצועדת חזרה לבית חב”ד, למצוא שם ארוחת צהריים, ולהוציא מהמדף כרך צהוב של ביאור תניא של הרב עדין שטיינזלץ. השפה שלו נאה וחצי אקדמית, תואמת מצבי הנוכחי, נוגעת בנימי רגש דקים, ולכן זה הביאור שסימנתי לעצמי עוד לפני שיצאתי מפה לגלות.
אחר כך שיעור עם איציק, ואחריו זמן עם ביילא, ואז התארגנויות לארוחת ערב שזורמת תמיד לכדי שיעור חביב, שזורם בתורו למיני התוועדות, וזה עוד לפני הערב, שהוא זמן קסום בפני עצמו. באחת בלילה איציק יורד לכבות את האורות בחלל בית המדרש שבו אנחנו יושבים ומדברים ומתווכחים ולומדים וצוחקים. הוא אומר לכולנו לילה טוב ומוריד את השאלטר, ואנחנו יושבים ככה בשקט חמש דקות ואז מישהו ניגש בנונשלנטיות, מרים את השאלטר חזרה והחיים חוזרים לסדרם. בשלוש בלילה אני מדדה, מותשת לחלוטין לחדר שלי ונופלת שדודה אל בין המצעים שסידרתי לעצמי מבעוד מועד.
בשמונה וחצי אני פוקחת עיניים, מתקלחת, והיום הזה חוזר על עצמו.
*
אני יושבת למטה, בכורסאות, סמוך לדלת הכניסה. אנשים נכנסים ויוצאים, המקום הומה אדם. חיים אנושיים מתפרצים מבעד לדלת ומסתננים באוושה דקה החוצה, חיים שלמים, עמוסים ומורכבים, ייחודיים לגמרי.
רעב קדמוני עולה בי, וממשיך ועולה עוד ועוד. באינסטינקט חייתי כמעט אני מרגישה שעליתי על משהו, שיש פה משהו שאני צריכה לפצח, צריכה להבין על בוריו, ולא אוכל להירגע עד שזה לא יקרה. לא אוכל להירגע עד שלא אוכל להגיד לרבי שלהם בפה מלא שאני יודעת מה זה רצונות יהודיים באמת, מה זה סולם ערכים יהודי באמת. להיות מסוגלת להגיב למכתב שקיבלתי ברישיקש.
וכשאוכל, אחזור לחיים שלי בנחת.אני חושבת שמאז ומעולם הייתי אדם שמחפש אמת, איזו ליבה חיה ופועמת של המציאות שעליה אפשר לומר – הנה, זה. לא כי אמרו לי, לא כי שמעתי, לא כי התרגלתי. כי חקרתי ודרשתי היטב, כי חשבתי, כי הייתי מוכנה לעמוד מול המציאות כפי שהיא, במערומיה, אפילו אם היא שונה לחלוטין ממה שדמיינתי לעצמי. וכנראה המחויבות העמוקה הזו לעמידה איתנה מול העובדות רק התחזקה, שעה שמצאתי את עצמי מעל ראשה הקירח של אמא, עם שמוליק צורח ברקע.
הדלת נפתחת לרווחה לפתע. ופנימה נכנסים זוג, הוא עם ראסטות ושרוואל רחב, חישוק נתלה ממחיצת אפו האמצעית, היא קטנה ומסודרת, במכנסי שלושת רבעי שקנתה במרקט ובטי שירט צבאית. הוא תומך בגופה, אני מבינה כעבור כמה שניות, כי היא לא עומדת בצורה ישרה ממש. הוא מסתכל מסביב בעיניים יוקדות ורואה אותי. שניהם מתיישבים בכבדות, כמעט נופלים על הספה שמולי. אני שמה לב שנשימתו שטחית ומבינה שאולי היא תומכת בו. אבל אחרי שנשימתו מתיישבת הוא בולע את רוקו ופונה אלי.
“היי. איפה השליח?”
“איציק?”
“אוקיי.”
“הוא בפנים. לקרוא לו?” הוא מהנהן בפיזור דעת ואני כמעט יוצאת כבר מהחדר כשאני נזכרת מי ומה אני. באמת כמעט שכחתי. אני נפנית לאחורי. “אני עוד רגע אלך לקרוא לו, רק תגיד לי בגדול מה קרה?”
“אני – ” הסנטר שלו מתחיל פתאום לרעוד ללא שום הכנה מוקדמת “יערה. משהו לא בסדר איתה.”
“מה?”
“אני לא יודע.” הוא מתחיל לנגב בשרוולו את העיניים והאף ובמשך כמה שניות לא מצליח להגות שום מלה כי בכי שקט מרעיד אותו. אני מתיישבת חזרה למקומי. “זה היה אחרי שהיא לקחה פטריה.” יערה בוהה מסביבה, לא מוציאה מלה.
“פטריה?”
“את יודעת” השרוול שלו כבר ספוג. “פטרייה כזאת. של סמים.”
“פטריית הזיות?”
“כן”
“אוקיי. מה יש לה?”
“היא בכלל לא רצתה לקחת…” הסנטר שלו שוב בוגד בו והוא לא מצליח להגות אף צליל עד שהוא נרגע. היא נרדמת על כתפו. “היא ילדה טובה נורא, יערה. אבא שלה צדק… אני משפיע עליה בצורה מזעזעת. אבל תשמעי, לקחתי את זה כמה פעמים ולא קרה לי כלום. לא קרה לי ממש שום דבר, איך הייתי אמור להעלות בדעתי שיקרה לה משהו? זה היה כבר לפני יומיים. והכל בגללי. את יודעת מה היא אמרה לי לפני שהיא לקחה? היא אמרה לי בכלל לא חשבתי אי פעם לשחק עם המוח שלי, זה לא דבר מתאים לשחק איתו. זה באמת בגללי, את צריכה להבין, אם יקרה לה משהו נורא – “
“איך קוראים לך?” שנה קלינית ראשונה. להבין סימפטומים, סיבת הגעה, דבר ראשון. דבר שני – צעדי מנע להידרדרות אפשרית.
“שחר.”
“שחר, כרגע זה לא משנה בגלל מי. אני צריכה שתסביר לי מה הפחיד אותך, למה באת לפה? מה קרה לה?”
“זה היה לפני יומיים וכבר יומיים אני לא מצליח להבין מה היא אומרת. והיא לא… היא לא זזה כמו קודם. היא כאילו לא בטוחה לאן היא הולכת. כמו תינוקת, צריך להחזיק אותה.” יערה מרימה את ראשה המיניאטורי, מנגבת עיניה בגב ידה, ומבטה נראה מפוזר עד בלי די, עד שהיא קולטת בזוית עינה את שחר, ואז שריריה רפים באחת, שרירי האף והפה, היא מגרגרת ברוגע ושוב נרדמת.
“תעיר אותה, שחר.”
הוא מתכופף אליה ולוחש משהו באזנה. היא פותחת עיניים ומסתכלת עלי.
“יערה?” היא פועה משהו לא ניתן לפיענוח בתגובה. אני מנסה למקד את מבטה עלי. “יערה?”
“כן?”
“היי יערה. קוראים לי רוני. מה שלומך?”
“הכל בסדר. שחר.” היא נפנית אליו. “למה אנחנו פה?”
“אל תדאגי, פרח. תספרי לרוני מה שלומך.”
“אוקיי.” היא משפילה עיניים להסתכל על ציפורניה, שנראות קצרות ואכולות. “אני בסדר, רוני.”
“כן? שחר פה מודאג לגבייך.”
“מודאג? למה שיהיה מודאג.” היא מצחקקת לעצמה. “שיהיה אמנון.”
“שחר.”
“מה אתו?”
“אמרת אמנון.”
יערה מפנה אלי מבט מהורהר, חולמני כמעט.
“זה מה שכל יום רביעי! כל יום רביעי! אמא שלי מכינה כל יום רביעי אמנון. והיא שמה פלפל, את יודעת, שמה הרבה פעמים גריל דגים. אני לא אוהבת גריל דגים, זה עם מונוסודיום. גלו. טא. מא. טטטטטט.” היא מתחילה לאכול ציפורניה בשקידה. “יש כאן ריח של שירותים.”
אני נוגעת בראשה בעדינות, מלטפת כמה קווצות שיער. יערה מחייכת, עיניה רכות. הן רכות ועייפות ואחרי כמה שניות של התבוננות שלי גם מבולבלות ואבודות נורא. אני נפנית לבן זוגה, ממשיכה ללטף שערה.
“נראה לי שיערה צריכה עזרה.” אני נושמת עמוק. “נראה לי שצריך לקחת אותה ארצה.”
“איזה ארצה?” הוא פותח אלי עיניים גדולות ובהתחלה רק בלבול והפתעה.
“ישראל. היא צריכה לחזור בדחיפות, שחר.” עכשיו עננים שחורים מתחילים להתקדר מאחוריהן.
“תקשיבי, תקראי לשליח בבקשה. אני רוצה לדבר אתו.” הנהון שקט ואני בדלת ביתם. נוקשת בעדינות. איציק יוצא, מסוכך בידו על עיניו. אני מסבירה והוא בא איתי.
שחר יושב מכונס, משתדל לא להביט ביערה.
“שלום, היי. אני בדרך כלל לא בא לבתי חב”ד.” הוא קם לקראת איציק. “יש לי כאן מקרה…”
“כן, רוני הסבירה לי. נעים מאד, אני איציק. אתם רעבים?”
“לא, אנחנו בסדר, אני צריך שתעזור לי להבין מה לעשות איתה. היא, אתה רואה איך היא… יש איזו תרופה לטפל בזה?”
“בוא, תשב.” איציק מושיב אותו מולו, ואני יורדת לכריעה ליד יערה וממשיכה ללטף את שערה. גופה מתרפה והיא כמעט מנמנמת. “תשמע, אני מבין מרוני שהיא במצב לא טוב.”
“מי זאת רוני?” הוא נראה כאילו הוא מאבד בעצמו את הקשר עם המציאות. אני מרימה את ידי. “למה החלטת שהיא במצב קשה?” הוא נפנה חזרה לאיציק, משתדל לא ליצור אתי קשר עין.
“לפי מה שאני רואה. וגם לפי ההערכה של רוני.”
“למה מי זאת רוני לקבוע באיזה מצב היא?”
“רוני היא רופאה. היא אומרת שיערה במצב פסיכוטי.”
“לעזאזל… מה זה אומר?”
איציק מתחיל להסביר לו ואני מסתכלת על שניהם, ועל יערה שמנמנמת עכשו באחת הכורסאות של אולם בית המדרש, וגל כבד של חמלה עוטף אותי ואני חושבת על ההורים של יערה, שלא יודעים שום דבר על מצבה של בתם, ומה יהיה כשיגלו מה קורה אתה. ואני חושבת על ההורים כולם, ההורים שילדיהם נסעו רחוק רחוק מהבית, וההבניה שזה נורמטיבי וכולם עושים את זה שומרת עליהם שפויים, ולפעמים ההבניה לא עובדת. ואני חושבת על אבא שלי, רחוק כל כך ממני, ועל הבדידות שהיא נחלתו ונחלת כל הורה, שאין לו בעצמו אבא או אמא זמינים שאפשר ליפול על צווארם והם יפתרו עבורך את כל הבעיות שלך.
כשאיציק מסיים להסביר, שחר מחזיק בראשו, מקיף אותו בידיו משני צדדים, עוטף אותו, כמו שעוטפים אבטיח מהשוק. הוא יושב ככה זמן מה, יערה ממלמלת משהו מתוך שנתה בקול מתוק וילדי, ואני מלטפת את שיערה המבריק. אחר כך סוגר פניו בשתי ידיו ונעמד בתנועה החלטית על רגליו. “אני צריך לצאת לעשות כמה שיחות”. איציק ואני מהנהנים בהבנה.
כשאיציק מסיים להסביר, שחר מחזיק בראשו, מקיף אותו בידיו משני צדדים, עוטף אותו, כמו שעוטפים אבטיח מהשוק. הוא יושב ככה זמן מה, יערה ממלמלת משהו מתוך שנתה בקול מתוק וילדי, ואני מלטפת את שערה המבריק. אחר כך סוגר פניו בשתי ידיו ונעמד בתנועה החלטית על רגליו. “אני צריך לצאת לעשות כמה שיחות.” איציק ואני מהנהנים בהבנה.
שחר מעביר ליטוף מרפרף על ראשה של יערה ויוצא החוצה בצעד מהיר.
הוא לא יחזור.
*
קרן אור קטנה כנראה חודרת לתוך החדר, כי אני מרגישה את קצה האף שלי מתחיל להישרף. קצה האף שלי מתחיל להישרף, ואני מתחילה להתעטש ולהתעורר אל תוך עיטוש זה גם מצחיק, אז אני מתחילה גם לצחוק ורק כשאני נרגעת, אני משלבת כפות ידי זו כנגד זו, ושתיהן כנגד בית החזה שלי
מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך
האמונתך רבה? החמלה רבה?
כל כך הרבה שאלות. חלקן תחביריות.
אני מזנקת מהמיטה, רצה למקלחת, ומתעוררת סופית מריח השמפו החדש הנפלא שקניתי. כל פעם מחדש אני מאושרת כל כך מזה שיש לי מקלחת משלי ושמפו משלי. תוצרים של להיות כבולה לבית הוריך לשנים ארוכות על תקן דמות נשית משמעותית.
מכנסי אלאדין, טי שירט, סנדלי שורש מעל גרביים, אני נראית כאילו שדדתי כספת של כל הדברים שממש לא כדאי לבחורה בת עשרים ושש ללבוש. עגילים. אולי אם אשים עגילים זה יבליט לי את העיניים ולא יראו את כל השאר, כי אני לא מצליחה להכריח את עצמי שיהיה לי אכפת. יוצאת לרחוב בלי איפור, לבושה כמו סבתא פסיכדלית של מישהו, ולא אכפת לי. חיה בסטרטוספרות עליונות, בעולם האצילות אני חיה, לא מצליחה לגעת משם בקרקע.
הימים שלי הפכו שגרה. בוקר, לימוד בוקר, ארוחת בוקר, תפילת בוקר, עוד לימוד, עוד לימוד. ארוחת צהריים. קצת יציאה למרקט, לסידורים. עוד לימוד, חברותות ערב, ארוחת ערב. ואז לרוב אני לומדת אלא אם כן יש לי משהו אחר טוב יותר לעשות.
אני לא בטוחה איך הגעתי למצב הזה, שבעיר שהיא שם נרדף למאורת סמים, אני חיה חיים של בחור ישיבה ממוצע מהמאה התשע עשרה, אבל כבר אי אפשר להתווכח עם זה.
