אמא שלי בכל זאת מתה בשלב מסוים.
גסיסה אטית היא תהליך ערמומי, כי אתה שוכח מהדיכוטומיה של חיים ומוות. מבטיחים לך כל כך הרבה זמן שבן אדם הולך למות והוא עוד לא מת ועוד לא מת ועוד לא מת עד שאתה מתחיל להאמין ברצינות שאולי זה יסתדר בסוף, יעבור בשלום ואפשר יהיה להגיד פוי, ברוך השם, זה מאחורינו. האדם עצמו שמנבאים לו מוות מצפה שמשהו דרסטי ישתנה בחיים שלו, אבל שום דבר דרסטי לא משתנה בחיים שלו, אלה אותם החיים, עם מקלחת לפני השינה, ארוחת בוקר, הצורך ללכת לסופר, כביסה שנערמת ולא אכפת לה בכלל אם נשאר לך נצח לחיות או חודשיים. וכשמשהו משתנה דרסטית זה כבר כל כך קרוב לסוף שאין לך באמת זמן להתכונן. והרי כבר שכחת מהדיכוטומיה של חיים ומוות, ואולי אתה מתחיל להאמין שגם כשתמות זה עדיין יהיה עם מקלחת לפני השינה, ארוחת בוקר והצורך ללכת לסופר.
זה היה ביום שישי בדיוק באמצע כסלו. אני כל כך שמחה שזה היה יום שישי, כי זו הספונג’ה הכי מושקעת של כל השבוע, ואבא שלי ממש השקיע בספונג’ה ההיא ספציפית, כי זה היה יום אחרי מסיבת יום ההולדת של שילת וכל הסלון היה מלא בשאריות דוחות של טופי מעוכים ובמבות שלא שרדו בדרכן האחרונה לשקיות ההפתעה. עד אז אמא כבר היתה באשפוז ארוך וכבר הוצאה מהאשפוז, כי כל מה שהציעו לנו כאלטרנטיבה היה ההוספיס, ואבא לא רצה בשום פנים ואופן לשים אותה שם. הוא אמר שלא יתכן שאם ילדיו תמות ליד אנשים זרים, תהיה עוד אחת בתור. אני חושבת שזה היה מס שפתיים, אני חושבת שאבא כבר פשוט לא האמין לאמא. הוא חשב שלא יתכן שאם ילדיו תמות, ליד אנשים זרים או בלעדיהם, לא יתכן שהיא תמות נקודה.
אולי בגלל זה הוא הביא את כולנו למצב הזה. שעתיים לפני הדלקת נרות. הוא לקח את אמא להתקלח, על ידיו לקח, הניח אותה על כסא מתחת לזרם המים, הסתובב עם גבו אליה ופספס את הרגע המדויק שבו פרחה נשמתה.
האמת, אני קצת מקנאה באמא שלי. נשמתה יצאה ביחד עם האדים שעלו מעורה החיוור, ולמרות שהיא לא יכלה לומר שום דבר באותו רגע, כי כבר שבוע לפני היא לא יכלה לומר שום דבר, היא ראתה ברגעים הללו את עורפו של אבי ילדיה, עורף אוהב, עייף ומאמין בנצחיותה.
*
אני מגיעה לבית חב”ד, מורחת משהו כתמתם על צ’פאטי ומתיישבת שוב מול כרך של תניא עם פרשנות של הרב שטיינזלץ. הכריכה הצהובה והבוהקת כבר מזמן כוסתה בכתמים כתמתמים ואני מקווה ממש שלא אני אחראית להם. בכל זאת, אני אומרת לעצמי, אין לדעת כמה עוד אנשים אכלו צ’פאטי עם משהו כתום תוך כדי שהם לומדים על מהות ימות המשיח. אני מתיישבת על פוך ברחבת החצר הפנימית שמכוסה דשא דק, עיני נישאות השמימה ומוחזרות מהר אל תוך הספר, בו מהות ימות המשיח נפרשת אל מולי. הכל נמוג, האוויר, הדשא, העננים שנעים בשמים כאחוזי בעתה בורחים מיבשת אל יבשת ולא מוצאים מנוח לכף רגלם, צלילי המוזיקה הדקים שעולים מהמקדש הסיקי שנמצא שלושה בניינים מאתנו. החמצן נמשך מתוך המציאות אל תוך הצורות הגאומטריות שיוצרות האותיות שמתחברות זו עם זו, מעורות זו בזו אל תוך משמעות, ואינך יודע אם האור הקורן מגיע מהמשמעות שהמלים שנוצרו מהאותיות האלה מכילות, או שמא מהאותיות עצמן שנושאות את האלוקות בתוכן, כמו תינוק עטוף ברחם אמו, עורקיה, ורידיה ונימיה.
הנפש שלי שרה – בימות המשיח מתגלה המהות הפנימית של המציאות, המהות האלוקית שממנה המציאות מורכבת כבר עכשו, אבל בהסתר. בימות המשיח, מצטרפת רוחי לשירה, מתגלה הפנימיות האלוקית של כל הדברים שעשינו. לעתיד לבוא, מרננת הנשמה, אודך ה’ כי אנפת בי, נוכל להודות גם על הכאבים, גם על האובדנים, גם על הבכי קורע הלב שלנו. המלים מלטפות אותי.
אני מאמינה לאדמו”ר הזקן.
אני לא יודעת כמה זמן עובר כשאני שומעת צעדים מתקרבים לכיווני.
“רונצ’.”
אני מרימה עיניים, ותחושה של בית מפלחת אותי בחדות ובמהירות חולפת, כי, אני מבינה: לראשונה בחיי כמעט וחדלתי מלחפש בית או נחמה.
מעלי ניצבת עיינה, קורנת ושזופה מעט יותר מאז שראיתי אותה לאחרונה. אני מזדקפת בפוף שכבר הפך לבדיחה פנימית, כמשל להתכנסות המוחלטת שלימוד החסידות ייצר אצלי.
מעלי ניצבת עיינה, קורנת ושזופה מעט יותר מאז שראיתי אותה לאחרונה. אני מזדקפת בפוף שכבר הפך לבדיחה פנימית, כמשל להתכנסות המוחלטת שלימוד החסידות ייצר אצלי.
“נו, סוף סוף.” אני מתרוממת לקראתה לחיבוק.
“רק איזה חודש וחצי. בקטנה.” עיינה מחבקת אותי ויש לה ריח של שמנים אתריים וקארי ושל חיים אחרים שאתם אני כבר מזדהה רק בקושי.
עיינה הלכה לי בקטמנדו, ואני הבנתי אותה. היא לא הגיעה למזרח כדי ללכת לאיבוד וגם לא כדי למצוא את עצמה, אלא כדי לטייל, שזו אג’נדה הרבה יותר קונקרטית ובת ביצוע לכל הדעות. לכן כשאחד ממעריציה מימי האנאפורנה הופיע והציע לה להצטרף לטרק האגמים הקפואים, ההיסוס היחיד שלה נגע אלי ולמה יעלה בגורלי בהיעדרה. היות שהרגע סיימתי טרק, ראפטינג ובאנג’י, הרגשתי שמכסת האקסטרים שלי די מלאה, ואני נורא רוצה אבולוציה, ולא עוד טיול למרגלות של מרגלות של מרגלות האוורסט, שזו בעצם נקודת הבסיס של כל הטרקים בנפאל. לכן שחררתי את עיינה בחיבוק מהיר, ואחר כך, כבר מרישיקש, כתבתי לה שאני נוסעת לפושקר אבל אני לא בטוחה שבאמת האמנתי שהיא תגיע אלי. אמנם היד הנעלמה של עידן פעלה פה במלוא עוצמתה ואנשים צפו בחייך שוב ושוב באופן מפעים, אבל דוקא עם עיינה הרגיש לי שכבר נפרדנו, ואני משתדלת לעולם לא להיפרד מאנשים פעמיים.
אנחנו מתיישבות על המרצפות שמקיפות את רחבת הדשא שבה נמצא כס הפוף שלי.
“אז את אשכרה לומדת.” עיינה מסוככת על עיניה, שעה שאני יורדת לישיבה מזרחית מולה, ומלווה את ההתיישבות שלי במבטה.
“כן.” אני מוציאה טישיו ומקנחת את האף. “גם אני בקושי מאמינה.”
“למה בקושי מאמינה?”
“נו, את זוכרת איך הגעתי לפה. הדבר הכי מופרך שהיה יכול לקרות לי זה שאתיישב ואבזבז את זמן הטיול והוויזה שלי על לימוד תורה.”
“היית צריכה לבוא אתי לאגמים הקפואים.”
“הם קפואים יפה מאד גם בלעדי, ציפור קטנה לחשה לי.” אני מסתכלת עליה ופתאום אין לי מושג למה אבל דמעות עולות בעיני, ותחושת אובדן איומה מטפסת במעלה גרוני. אני מורידה את העיניים שהיא לא תראה, אבל עיינה זריזה ממני.
“הכל טוב?”
“נראה לי שכן… דוקא ממש הרגשתי טוב כאן כל השבועות האלה… פשוט, ראיתי אותך וצף בי געגוע.”
עיינה מוציאה מכיסה חופן בוטנים בקליפתם, מניחה אותם במעגל שיוצרות רגליה על הקרקע, ומתחילה לקלף אחד מהם בשימת לב מוגברת, מרימה אלי עיניים לסירוגין. השקט הזה, בלי תגובות, ובטח בלי תגובות מהירות, הוא בדיוק מה שאני צריכה. חשבתי שתשאל אותי למי אני מתגעגעת, או למה אני מתגעגעת, אבל היא לא שואלת כלום, אלא מכבדת אותי באחד משני הבוטנים הקלופים שהיא מחלצת מקליפתם.
“איפה היית?” אני שואלת לבסוף.
“בסיקים.”
“זה לא קשור לסיקים מהמקדש, נכון?”
“לא, נשמה. זה חבל ארץ סמוך לצפון הודו.”
“הבנתי אותך. איך היה?”
“לא כזה פשוט. נורא יפה, אבל מי שאוכל כשר – אין לו שם מה לאכול.” היא פותחת עוד בוטן ומחייכת אלי, עיניה מכווצות מהשמש.
“ועכשו מה?”
“נראה לי סבב רג’סטאן. רוצה לבוא?”
אני לא רוצה לבוא לשום מקום. אני רוצה להישאר כאן, אבל עיינה.
לבסוף, “כבר הייתי. אבל אולי אבוא אתך שוב.”
בערב אנחנו יושבות בשיעור החסידות המרכזי של היום שאיציק מעביר. עיינה מקשיבה בעניין ניכר, ולועסת פיסת צ’פאטי בהיסח הדעת, ממוללת חתיכות שלו בידיה עד שהן הופכות לכדור מושלם וחלק. אני מסתכלת על איציק ועליה חליפות, כאילו היא מלכת הכיתה שרואה לראשונה את ההורים שלי ואני בחרדה ממה שהיא תחשוב עליהם.
בסוף השיעור עיינה עדיין ממוללת פיסת צ’פאטי בידיה ונראית מהורהרת.
“איך היה?” אני לוקחת פיסת צ’פאטי בעצמי.
“וואו, מרתק. ממש יפה. נורא התחברתי לכל העניין של השתי נפשות, אלוקית וחיונית. החיונית זה גם הבהמית, נכון?” אני מהנהנת. “אבל יש בזה גם משהו מעליב.”
“מעליב?”
“כן, נו. אם הבנתי נכון (ועיינה תמיד מבינה דברים נכון, ר”ל) זה אומר שכל הדברים שיש לי תשוקה אליהם, פחות או יותר, חוץ מאלוקות, זה גחמות בהמיות.”
“לא יודעת… לא נראה לי שאת צודקת. לאהוב אדם זו לא גחמה בהמית, למרות שזו לא תשוקה לאלוקות.”
“לאהוב אדם כמו שצריך, לפי זה,” מטעימה עיינה, “זה לאהוב את האלוקות שבו.”
“נראה לי שהייתי נעלבת אם מישהו היה אומר לי שהוא אוהב אותי כי הוא אוהב את האלוקות שבי”
“נראה לי גם.” היא מכניסה את פיסת הצ’פאטי לפה ונראית עוד יותר מהורהרת משהיתה כשהתחלנו. “אז מה הקטע?”
“אין לי מושג.” אני מורידה עיניים ומסתכלת הצדה ולמטה, כי דמותו של איש השלג מרצדת לה. מרצדת ומרצדת, כמו הולוגרמה שקופה לגמרי. אולי זה עידן. הכל מתערבב בתודעה המוכה שלי. “לא יודעת, אולי הכיוון. אולי הנקודה זה הכיוון. מוכוונות לעבודה על עצמך במציאות מורכבת של קשר. זה כאילו די קל לאהוב בן אדם כשיוצא לך טבעי לאהוב אותו, כשזה בא לך בטוב, כשהכל בשיא פריחתו. ואז – פוף. טוב, כמו שאת יודעת, אני לא מבינה יותר מדי באהבה.”
ומה עוד אומר לה? איך אספר לה?
היא עוד לא יודעת, ואני עוד לא יודעת,
שבן אדם אהוב, פושט מעליו את כל תכונותיו, את כל מאפייניו. אהוב, המהות שלו היא היותו אהוב.
אי אפשר עוד לראות אותו יפה או מכוער, מעניין או משעמם. הוא הופך להיות גביש של כמיהה בעולם, סינגולריות של כיסופים.
אדם אהוב, יכולת לעבור על פניו ברחוב, אך לפני חודש, אך לפני יומיים, והוא היה עוד פנים בתוך ההמון. המון, המון אנשים יש בעולם וכמה, כמה בודדים בלבד, שאחרים לא יוכלו לעולם לנחש מי הם, מחזיקים בידיהם חוט שמחובר היישר למעמקי התודעה שלך, היישר למעיים שלך. לפעמים הם כבר מזמן לא בחיים שלך, לפעמים עוברות עשרות שנים והם לא שם. ועדיין, ברגע שיופיעו בתוך המון, הם לעולם לא יהיו חלק מההמון. עדיין, רק הפנים שלהם, לא שונות בשום צורה מפני ההמון, מרעידות את אמות הספים, מחוללות טייפון דק.
אולי לפני, לפני הכל, יכולת להגיד עליו, על האהוב, משהו כאדם. לאפיין אותו איכשהו.
ברגע שהוא אהוב, היכולת הזאת איננה עוד. את לא יכולה להגיד עליו כמעט שום דבר, כמו שלעולם לא תוכלי להסביר למה דוקא הוא. הוא מתנקז אל תוך הערגה, והופך להיות מורכב רק ממנה.
*
עיינה נסעה.
עיינה נסעה בלעדי לסבב רג’סטאן, למרות שהבטחתי לה חזור והבטח שאבוא אתה. היא חיכתה יפה מאד שבוע, שבועיים. למדנו ביחד את שני הפרקים הראשונים של ספר התניא, ואכלנו הררי צ’פאטי ודיברנו על כל הדברים שתמיד דיברנו עליהם, אבל ידעתי שאני כבר לא עם עיינה, ועיינה ידעה את זה גם, מן הסתם. רציתי להיאחז עוד זמן מה בפסאדה נונשלנטית, להעמיד פנים שאני מי שהייתי ופני מכוונות לאן שהיו מכוונות, אבל הנוכחות של עיינה, עם רוח אוטובוסי הסליפרים והבטחת ההרפתקה שהיא הביאה אתה, הזכירה לי כל הזמן שזה לא נכון. כמעט קמתי ונסעתי אתה, כבר הגענו יחד למשרד הכרטיסים, מלא תרמילאים כמונו ישבו שם ותכננו את דרכם, ואני הסתכלתי עליהם בערגה כי לפני רגע הייתי כמותם, ומה שהעסיק אותי גם היו המסלולים שבהם אסע, והדברים שאראה, והאנשים שאפגוש.
כמעט קמתי ונסעתי אתה, כבר הגענו יחד למשרד הכרטיסים, מלא תרמילאים כמונו ישבו שם ותכננו את דרכם, ואני הסתכלתי עליהם בערגה כי לפני רגע הייתי כמותם, ומה שהעסיק אותי גם היו המסלולים שבהם אסע, והדברים שאראה, והאנשים שאפגוש.
אבל עכשו הייתי זרה. הסתכלתי על הכל מהצד, בניתוק.
רציתי לשמח את עיינה, באמת שרציתי, הגיע לה שאחווה אתה עוד מלא דברים, אבל המחשבה על לעזוב את המרצפות הבוהקות של הבית חב”ד, את האור המפעם בין הקירות, חזרה ללכלוך הרחובות ההודיים, חזרה להתערבבות בין אנשים יפים וזרים, המחשבה הזו גרמה לקיבתי להתכווץ ולגוש של פאניקה להתכדר בגרוני. כשהגיע תורנו לפקיד ועיינה, שהבינה שקורה אתי משהו, זרקה בי מבט שואל, הנהנתי, קמתי ויצאתי החוצה.
היא יצאה בעקבותי.
“לא, אה?”
“לא מסוגלת. אני לא יודעת מה להגיד. דמיינתי עוד טיול בהמשך. עוד מלא טיולים. הייתי בכלל בדרך ללאוס.”
“את יודעת מה עידן אמר על זה…”
“כן.” אני מהנהנת. מאז שהכרנו הפתיע אותי איך עיינה זכרה דמויות ופרטים מהחיים שלי כאילו היא חיה בהם בעצמה. “לאוס זה גן עדן.”
“והנשים שם יפות.” עיינה צחקה את צחוקה המקסים, חיבקה אותי חזק, וכששחררה אותי מאחיזתה, אחזה בכתפי בשתי כפות ידיה. “אולי זה הטיול שלך. אולי זה הטיול האמיתי שלך. טיול לא חייב להיות עם הגוף, את יודעת.”
גל של הכרת תודה וגעגועים אליה הציף אותי.
“אולי תישארי אתי?”
“זה מדהים…” היא התכנסה וידיה לפתו זו את זו. “זה מדהים, אבל זה לא מאיר לי.”
היא תפסה את זרועי ונכנסנו חזרה למשרד הכרטיסים, שם הזמינה לעצמה כרטיס לסליפר שנוסע לג’ודפור.
3 Responses
ואוו
איזה סיפור מדהים.
והקטעים שמשולבים בו מתורת החסידות פשוט נוגעים בנימים עדינים בלב.
הקטעים על האדם האהוב הביאו לי דמעות לעינים.
הגדרות כל כך עדינות ומדוייקות. נגע בי.
את אומנית המילים!
וואיי ממש אהבתיי איך שאת מתארת הכל זה פשוט מושלםם